דומה שגורלו של ערוץ 10 נחרץ לשבט. לא סופי, אך זו התמונה שמצטיירת. ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה שלא לדחות את מועד פרעון חובותיו של ערוץ 10 לרשות השנייה ומשמעות הדבר היא, כנראה, שהערוץ לא יוכל לעמוד בפרעון חובותיו וייסגר. אם אכן כך יקרה, ייחתם פרק נוסף, עגום ומיותר במשולש היחסים תקשורת-כלכלה-ופוליטיקה. (כתב: אורי רדלר)
כלב השמירה המאולף המערכת הפוליטית בישראל עסוקה בהתמדה - מימי בראשית של המדינה ועד היום - בכיול ובניתוב פעולתם של כלי התקשורת. בשנים הראשונות לקיום המדינה שלטה המערכת הפוליטית בעולם התקשורת ביד רמה: רבים מהעיתונים היו בבעלות מפלגות השלטון, הרדיו פעל מתוך ובפיקוח משרד ראש הממשלה, וכלב השמירה של התקשורת שלא הייתה בבעלות מפלגות היה נתון בזמם. לדוגמה, כאשר העז "מעריב" בשנת 1951 לפרסם את דו"ח מבקר הסוכנות אמיל שמוראק - שחשף את השחיתות העמוקה שפשתה בסוכנות היהודית ובפקידות המדינה - הגיבה המדינה בניסיון לסכור את פי המבקר, להאשימו בפלילים ולקינוח העלה השר פנקס (מ"המזרחי") הצעת חוק שתשית עונש מאסר של שנה על עורך עיתון שיפרסם דו"חות כאלו. אותם שנים גם עסק שירות בטחון הפנים של המדינה בניסיונות למנוע את פרסומו של השבועון "העולם הזה," שמתח ביקורת על השלטון.
עם השנים ועם השתנות העתים, התעדנה ידו של השלטון - אך מעורבותו בתחום התקשורת האלקטרונית - טלוויזיה ורדיו - עדיין עמוקה מאוד. אנו מורגלים בכך, ולכן נוטים לעתים שלא לשים לב למובן מאליו - אך כדאי לעצור ולהרהר לרגע בעובדה פשוטה: בישראל, שבה יש להלכה חופש עיתונות, אסור על-פי חוק לאדם לשדר מעל גלי האתר חדשות, תחקירים או ביקורת, אלא באישורה, בשליטתה ותחת פיקוחה של הממשלה. כלומר, אחד ממושאי הביקורת המרכזיים של הרדיו והטלוויזיה, הממשלה, גם מחזיקה בזכות בלעדית לקבוע מי יורשה לבקר אותה. קשה לחשוב על סתירה בסיסית, בוטה וגסה יותר של חופש הביטוי.
בהקבלה לתחום האינטרנט, דמיינו כי כדי לפתוח בלוג או אתר אישי בישראל הייתם צריכים להגיש בקשה מיוחדת למשרד התקשורת, שהיה מעניק אישור כזה רק במשורה, ותמורת תשלום של 10,000 שקל לחודש, והכל בכפוף להתחייבות לספק תמהיל תכנים המשלב חינוך, בידור, התעמלות ריתמית, ופתרונות בחינת הבגרות בכימיה, בתרגום לרוסית ואמהרית, ובהתאם לכללים שנקבעו על-ידי הממשלה והכנסת. אם עברתם את נתיב הייסורים הזה וקיבלתם את האישור - לשנה או שנתיים בלבד, כמובן; ורק אם יש לכם קשרים טובים במשרד התקשורת, כמובן - תמונה על ראשכם (ועל חשבונכם) ועדה מיוחדת שתמנה הממשלה, עם שלל עסקני מפלגות מדרג ג', פוליטיקאים בפנסיה, שחקנים בגימלאות וגרעפצערים אחרים. הוועדה הייתה מתכנסת מדי שבוע, כדי לדון בתמהיל התכנים שלכם, להורות לכם להקטין את הפונט או להגדילו, להפחית את מספר הפרסומות שאתם מורשים להציג באתר, לתבוע מכם להציג לצד כל אחד מהמאמרים או הכתבות באתר גם כתבה המייצגת דעות אחרות, להסיר או להוסיף קישורים לאתרים אחרים, וכן הלאה. הכל, כמובן, על חשבונכם.
יש כמה פוליטיקאים שמריירים בהתלהבות נוכח יישום אפשרות כזו באינטרנט, אבל מצחו של כל מי שחופש הדיבור יקר לו יתכסה זיעה קרה. כך לא נראה חופש דיבור. כך אי-אפשר לקיים חופש דיבור ממשי. כך גם אי-אפשר לנהל עסק - מכל סוג שהו. וככה בדיוק מתקיימים הטלוויזיה והרדיו בישראל.
מתכונת שידורי ישראבלוף אם בכוונה תחילה או כתוצר של השתלשלות עניינים היסטורית כבולה התקשורת האלקטרונית בישראל בשלשלאות כלכליות. הטלוויזיה המסחרית בישראל, במיוחד, פועלת בתוך סד כפול של משטר זיכיונות ורישיונות אבסורדי, ובקרה רגולטורית בשליטת הממשלה. סד כפול זה מבטיח כי ערוצי הטלוויזיה לעולם לא יוכלו לעמוד על רגלים יציבות מבחינה כלכלית, ויהיו תלויים בשלטון באופן תמידי לעצם קיומם.
זרוע הזיכיונות והרישיונות וזרוע הבקרה הרגולטורית הולמות במשולב, ובאופן קטלני, בגרונו של השידור הטלוויזיוני המסחרי בישראל. כדי לזכות בזיכיון או ברישיון לשדר נדרשים הערוצים המשדרים לקבל את דרישות הגבלת הבעלות והפיצולים המגוחכים שנקבעו על-ידי המחוקק ולהעלות הצעות למכרז, בהן הן מתחייבות לתמהיל שידורים מסוים, ולהעברת תמלוגים ותשלומים למדינת ישראל. כדי להתמיר את הוצאותיהן עוד יותר, הן נתונות תחת פיקוח של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו - גוף שחבריו ממונים על-ידי הממשלה - המפקח על יישום תמהיל השידורים ומכתיב לגופים המשדרים תנאים מתנאים שונים לגבי השידורים, הפרסומות, וכדומה.
מדובר במשחק מכור מראש. הקבוצות הניגשות למכרזי הערוץ מתחייבות לתשלומים על זיכיון או רישיון ומציגות תוכניות שידורים שהן לעולם לא יוכלו לממש - שכן אם הן תשלמנה את כל התשלומים כחוק ותצגנה מערך שידורים כמובטח - כולן תפשוטנה את הרגל. מדובר בתוכניות ישראבלוף. מגישי ההצעות יודעים זאת. אנשי הרשות השנייה יודעים זאת. הפוליטיקאים הבוחשים בקדרה יודעים זאת. לאנשי הרשות השנייה ולפוליטיקאים ממש לא אכפת - ההצעות הלא מציאותיות משמשות בידיהם כלי נשק יעיל: אף ערוץ שידור לא יפצה פה ויצפצף כל עוד מרחפת מעליו חרב דמוקלס של תביעה לממש את ההבטחות המופרכות שנתן.
כל הגורמים המעורבים יודעים כי התכנית הנדרשת והתכנית המובטחת לשידורים היא רק נקודת המוצא לסחר-סוסים מתמשך של תן-לי-ואשתוק-לך בין השלטון לגופים האמורים לבקר אותו. מכל מהומת העימותים המתמשכים סביב תוכניות מ"סוגה עילית" או "תחקירים" התוצר הסופי - שידורי ערוץ 2 וערוץ 10 - זהה כמעט לחלוטין לתוצר במדינות אחרות: הרבה בידור, הרבה חדשות, הרבה תעודה-בידורית. ההבדל היחידי הוא בתהליך - המשא ומתן המתמשך על סיווג התוכניות מציב את הערוצים המשדרים בעמדת הרמאי המתמיד, והצורך בוויתורים מסוימים שוחק את רווחיו. למעשה, הוא כמעט ולא מאפשר כאלו.
ולא רק ערוץ 10 מפסיד. דרישות דמי הרישיון והזיכיון והתמלוגים לממשלה הן כה מפולפלות ומופרכות, עד שכל גופי השידור בישראל נמצאים תמידית על סף הפסד, או מעבר לו. אפילו "קשת" - גוף שידור שתכניותיו זוכות להצלחה רבה, ובעקביות, במידרוג (רייטינג) רושם לעתים הפסדים. ערוץ 10 אינו מפסיד סכומים גדולים של כסף. חובותיו אינם נובעים מתשלומים לעובדים, למפיקים, לספקים, לבמאים, לתאורנים, או לנהגי מוניות. מצבו קשה בגלל התשלומים המופרזים שהמדינה תובעת ממנו - וכל עוד אלו עומדים בעינם, לא ערוץ 10 ולא אף ערוץ אחר יוכל להתאזן לאורך זמן מבחינה כלכלית.
ומה צריך לעשות? מדינת ישראל צריכה להכיר בכך שהיא דמוקרטיה ובדמוקרטיה, לא הממשלה היא המעניקה אישור למי יוענק היתר להעלות ביקורת נגדה ברדיו ובטלוויזיה. השנה אינה 1952 והטלוויזיה אינה אורח חדש, מוזר ובלתי-מוכר: זהו אמצעי תקשורת ככל אמצעי התקשורת, והיחס אליו צריך להיות שוויוני: הזכויות והמגבלות צריכות להיות אלו הקבועות בחוק ביחס לעיתונות הכתובה. אם מגדירים את תדרי השידור כנכס ציבורי, ניתן לקבוע מעין דמי שכירות בגובה ראוי עבור השימוש בהם - אבל מעבר לכך, במדינה שבה יש חופש ביטוי אין למדינה תפקיד בקביעת לוח השידורים, בבקרה של איכותם, או בתביעת דמי זיכיון או רישיון סחטניים תמורת אישור מן הממשלה לשדר.
הטיעון המרכזי בזכות המעורבות הממשלתית בשידורי הטלוויזיה או, לכאורה, הדאגה לכך שהתכנים המשודרים יהיו ראויים לצפייה. המדינה מתייצבת כאן כנציגת אלו היודעים תמיד יותר טוב מאיתנו מה טוב עבורנו. אלמלא הפיקוח של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, כך הם דואגים, היינו כולנו יושבים כחבורת בבונים מקלפי בוטנים וצופים ערב ערב בתוכניות מציאות נמוכות מצח ומקשיבים לשירים של איל גולן. בזכות הפיקוח ההדוק על התכנים ("שומרים עליך" הם מספרים לנו) ניצלנו מגורל אומלל זה, שחוסר כשירותנו לבחור היה ממיט עלינו, וזכינו במוצרי איכות כמו "האח הגדול," "הישרדות," "מעושרות," "היפה והחנון," או "אייל גולן קורא לך."
טיעון המביס את עצמו הטיעון הפטרוני ציני ומתנשא. כלל בסיסי הוא כי אם המדינה סבורה כי נער או נערה בני שמונה עשרה בוגרים מספיק להתגייס לצבא, לשאת נשק, לסכן על חייהם ולהגן על חיי חבריהם לפלוגה - דין שתמצא אותם כשירים גם להחליט אם הם מעדיפים לצפות ב"ארץ נהדרת," בתכנית תחקירים או בסרט תיעודי על מיה מנחם ממנחמיה, האוספת שבשבות רוח. אם אסף מעוספיה, ג'מיל מגמלה, ותמי מתמרה בוגרים דיים לשלשל פתק אל הקלפי, שיקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא, אין להם גם צורך בוועדת פטרונים ש"משדרת בשבילך" או "מיידעת אותך" כדי לקבוע להם מה הם יראו בערב אחרי העבודה.
הטיעון הפטרוני לא רק צבוע ומתנשא - הוא גם מביס את עצמו. הביורוקרטיה של המדינה מפגרת תמיד אחרי ההתפתחויות. היום אנו נמצאים על סיפו של עידן חדש. העיתונות הכתובה כבר חשה את האדמה רועדת תחת רגליה, וגם בטלוויזיה וברדיו כבר מריחים את המהפכה. בעוד שנים ספורות אנשים עדיין יצרכו חדשות, בידור, פרשנות, הומור וסטירה באמצעות עיתונים, רדיו וטלוויזיה - הצרכים האנושיים הרי לא השתנו - אך אלו יגיעו אליהם בדרכים אחרות, ישירות וגמישות יותר.
לא לתקשורת ולא לפוליטיקאים יש יכולת לעצור או לשנות את תוואי ההתקדמות - אך לפוליטיקאים הייתה כאן הזדמנות נדירה לזכות ברצון טוב ובאשראי. המערכת התקשורתית-פוליטית בישראל אינה מסע אל הלא נודע בסוואנה האפריקנית אלא מרוץ מכוניות טראנטע בכיכר המדינה: כולם מסתובבים וחוזרים די מהר לאותה נקודה, ופוגשים אותם אנשים. אין הרבה למעלה, אין הרבה למטה ואין הרבה שינויים. למערכת הפוליטית, הייתה כאן אפשרות להצטייר כמי שמבינה את רוח הזמן. במקום, בחרו נציגיה להצליף בסוס הגווע של התקשורת הישנה - להראות להם מי בעל הבית ומה קורה כשמישהו מתחצף לפוליטיקאים. זה היה ניצחון פירוס, וטעמו המר יעמוד בפיהם של 'המנצחים' לשנים ושנים.
אקו"ם