כלכלת הכישוף של מחאת וול-סטריט

המחאה החברתית המתפשטת ברחבי העולם, בסימן הקריאה לצדק חברתי, מעוררת בו זמנית הבנה, הזדהות, אבל גם תהייה גדולה: קל להבין את מקור הזעקה, קל להזדהות עם הזעם שמאחוריה, אבל קשה מאוד שלא לתהות על התעלמותם של המפגינים הזועמים מעובדה פשוטה אחת: הכסף נגמר. (כתב: אורי רדלר)

למה הם כועסים?
אין אדם שלא יחוש הבנה והזדהות עם זעקתם של המפגינים ברחבי העולם נגד היחס המועדף לו זכו גורמים פיננסיים במהלך המשבר הפיננסי האחרון. מדינות פושטות רגל, מתמוטטות ומכוננות צעדי צנע מעוררי התמרמרות - ובצל התחושה של איום בהיקף שלא נודע עד כה האורב מעבר לפינה, הגורמים האחראים לכל הסיפור, כך נדמה לרבים, יצאו פטורים כמעט בלא כלום. במערכת הבנקאית ובחברות פושטות רגל ממשיכים לחלק משכורות, בונוסים ודיבידנדים דשנים למנהלים כושלים. רבים חשים כי הכסף המחולק הוא כספם - במסים ובחובות עתידיים של ממשלות - אך התמורה לכל חלוקת הכספים המקוממת הזו - התאוששות כלכלית - לא הגיעה.

בארצות-הברית, ערש גל המחאה הנוכחי, הכל נעשה באופן בוטה ומכעיס במיוחד. הנק פולסון, שר האוצר תחת ממשל בוש ולפני כן מנכ"ל גולדמן-סאקס, כינס בשנת 2008 את אנשי הכספים הכושלים ופושטי הרגל של ארצות הברית ותחב לידיהם מאות מיליארדי דולרים, כדי להצילם מפשיטת רגל. ממשל אובמה המשיך להזרים מאות מיליארדי דולרים לבנקים ולחברות כושלות, שהיה ראוי להם שייטמנו כמה אמות תחת האדמה.

התוצאה הסופית הייתה מקוממת: הבנקים בארצות-הברית מחזיקים עתה את 1,800 מיליארד הדולר שהזרים לכיסם הממשל עמוק במרתפי הבנק הפדרלי. הם לא מלווים אפילו דולר, שכן אין להם יכולת לעשות זאת. במקביל, בחסות הריבית הנמוכה בשוק, המזרימה הון לבורסה, הם מחלקים בונוסים שמנים למנהליהם. לא קשה להבין מדוע התרחשות כזו עושה את עורם של אנשים חמרמר.

באירופה נעשו הדברים באופן גלוי פחות, אך מקומם אף יותר. באירלנד ובבריטניה נטלו הממשלות על עצמן את חובות הבנקים פושטי הרגל שלהם, והציבו את המדינות בעמדת פשיטת רגל. אזרחי מדינות אלו אינם מסוגלים להבין מדוע, וזעמם רב. באתונה, במדריד וברומא כועסים האזרחים על צעדי הצנע של ממשלותיהם. מדוע לנקוט צעדים של הידוק חגורה? מה השתנה? מדוע אי אפשר לקבל עוד הלוואות? ואם אי אפשר, מדוע שלא נפשוט רגל ולא נחזיר את החובות, שיצאו נפגעים מכל הסיפור יהיו בנקאים מחורבנים בגרמניה ובשווייץ?

בגרמניה, בסרביה, ביפן, באוסטרליה, בניו-זילנד ובמקומות נוספים מוחים על אי-הצדק הבסיסי. כלומר, נגד העובדה שמיעוט קטן באוכלוסיה שולט בחלק גדול מההכנסות. הסיסמאות קלות ופשוטות להבנה: לכבוש את הבורסה. הבנקים הם שלנו. אנחנו 99 האחוזים (העניים) ולא האחוז הבודד (העשירים). ברומא ניפצו חלונות של בנקים. במקומות אחרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, אך הסנטימנט הבסיסי היה דומה.

למה לא מאמינים להם?
יש לא מעטים המתייחסים למחאה הנוכחית בזלזול. רבים הצביעו בגיחוך על כך שהתנועה ל"כיבוש וול-סטריט" בארצות-הברית נאבקת למיגור הקפיטליזם תוך שפעיליה טובלים במותגים קפיטליסטיים עד צוואר, והתנועה בכללה מתקיימת בזכות תרומת בעלי-הון גדולים ואיגודי עובדים עשירים. האם ניתן, גורסים המבקרים, להתייחס ברצינות למרד של היפסטרים?

יש בביקורת משהו. תנועת המחאה הנוכחית - כמו זו שבישראל וכמו אלו שבעבר הסוציאליסטי - מונה ומונהגת על-ידי אנשים השייכים למעמד הבינוני הגבוה. כמו מאו, לנין, מרקס, אנגלס, קסטרו, צ'ה גווארה, הו צ'י מין, רוזה לוקסמבורג או הסטודנטים בפאריס ב-1968 - גם הם לא עלו משורות העמלים. הם לא חרשו שדה או עמלו בבית-חרושת. הם לא המוכים, העלובים והיגעים. כמעט כולם, כהגדרת מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בצרפת, ז'ורז' מרשה, בני הבורגנות הגבוהה המפונקים.

זהותם של המוחים לא נעלמת גם מעיני בני המעמד הנמוך האמיתיים. כשמשתתפי המסיבה/מפגינים בשדרות רוטשילד זעקו אל השוטרים להצטרף למאבקם ולמרוד בשלטון המדכא - השוטרים לא הגיבו. הם חשו בצרימה ובזיוף שיש ביומרתם של בורגנים שבעים לייצג אותם. כך אירע גם כאשר ביקרה דפני ליף במאהל בג'סי כהן. "לא, אנחנו לא צריכים אותם," קראה אישה קשת יום והוסיפה בזלזול "היא באה להגן עלינו?" ליף הכריזה "אני נשארת איתם פה עד שיימצא להם פתרון הולם" וכעבור זמן קצר נעלמה לבלי שוב. האישה הזועמת, כמוה כליף, הבינה בחוש כי ליף אינה מייצגת באמת את העניים.

אבל ביקורת על השיוך המעמדי של המפגינים מחמיצה את הבעיה האמיתית. אפשר ללגלג על צביעותם של המפגינים, אך הבעיה עליה הם מצביעים היא אמיתית: יש משהו רקוב, מושחת ופסול באופן בו טופל המשבר על ידי ממשלות העולם. יש משהו שגוי, מעוות ומקומם באופן בו האנשים העומדים מאחורי המשבר יצאו כשרים ונקיים מכל אשמה - בדרך אל המשרה הפוליטית הבאה ואל ההרפתקה הפיננסית הבאה.

הטעות העיקרית של המפגינים - טעות עליה ממעטים להצביע - היא בתכניות שלהם לשיפור המצב. במקום לנסות לגעת בלב הבעיה - הקשרים הפסולים שבין הון לשלטון - הצעותיהם מתמקדות באופן נאיבי (ולעתים, פחות נאיבי) בדרישה לחלוקת מתנות והטבות לבורגנות האמידה, לשיפור עמדות השליטה של הבורגנות, ולחיזוק כוח השלטון. המרכיב המשותף החוזר הוא תמיד קריאה להגדלת תפקידה, כוחה ועצמתה של המדינה.

טעות שאינה טעות
הטעות כלל אינה טעות, כמובן. המעמד הבינוני המשכיל ראה תמיד במדינה את בת בריתו העיקרית. תפקידה היה לספק לו מגוון רחב של שירותי חינם, להעניק תעסוקה מובטחת ובשכר גבוה לעובדים המאוגדים ולביורוקרטיה של מדינת הרווחה, ולנסות למנוע את עלייתם של בני המעמדות הנמוכים, באמצעות דרישות סף גבוהות להעסקה ותשלומי רווחה גבוהים, שישמרו את העניים בעוניים ומחוץ ל'משחק הכוח'. מדינת הרווחה נוצרה כדי להבטיח את כוחה של הביורוקרטיה הליברלית - ויכולתו לעשות כן הייתה תלויה במנגנון ממשלתי חזק.

קריסתה המתמשכת והמתעצמת של מדינת הרווחה - המנגנון שנוצר כדי להבטיח את כוחו של המעמד הבינוני - הותירה את המעמד הבינוני אובד עצות. העשירונים העליונים התקשו לוותר, נפשית ורגשית, על המודל החברתי והכלכלי שתגמל אותם היטב - אך התקשו להצביע על דרך סבירה בה ניתן יהיה להמשיך ולממן אותו גם בעתיד, שלא לדבר על הרחבתו מחדש.

הפתרון השגור לבעיה הוא הסיסמה "שינוי השיטה הכלכלית." שינוי זה כולל שני אמצעים: הראשון הוא הגדלת הגרעון הממשלתי, כדי לממן את שימורם והרחבתם המחודשת של שירותי הרווחה. השני הוא מימון הגרעון הזה הזה באמצעות מיסוי "העשירים" ובאמצעות הגדרה מחדש של המונחים "חוב" ו"גרעון."

מ"העשירים" אין הרבה מה לקחת. אם נדרש למשוואת 99 האחוז מול האחוז הבודד, הרי שהמאיון העליון בישראל נהנה מהכנסה כוללת (מכל המקורות, כולל ריבית, דיבידנדים, רווחי הון, משכורת, וכו') של כ-50 מיליארד שקל בשנה. מתוכם הוא משלם במסים כבר היום כ-27 מיליארד. כלומר, גם מיסוי של 100 אחוז, מהשקל הראשון, היה מניב הכנסה נוספת של כ-23 מיליארד שקל. הכנסה כזו אינה מסוגלת לכסות אפילו את הגידול השנתי בגירעון הממשלה בהווה, שלא לדבר על תשלומי הרווחה למאון העליון לשעבר.  

"העשירים" הם נבל נוח, אבל הכנסותיו אינן גדולות דיין. פתרון של ממש חייב  יהיה לבוא ממיסוי כבד של כל האוכלוסיה ומצמיחה כלכלית מהירה.

תוכנית כזו מציגה שלי יחימוביץ' בספרה "אנחנו": "מיהו זה שקבע שיחס חוב-תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו?" היא תוהה בעמ' 256 ומיד קובעת בעליצות: "ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים." מדוע זה ברור כשמש? כי 'אנחנו' יכולים לעשות מה שבא לנו: "אין בנמצא הגדרה כמותית מדעית לעניין זה. ההגדרה היא קודם כל אידאולוגית, ורק אחר כך יבואו הנוסחאות. בשירות המדינה ובשירות אזרחיה."

תורת הכלכלה הכישופית
המהלך החשיבתי של יחימוביץ' מכונה במחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי "חשיבה כישופית": הסברה כי יש קשר בין אמירת מילות קסם מסוימות והתרחשות של אירועים מסוימים. דוגמה טיפוסית לחשיבה כישופית היא אדם המבחין בחתול שחור ואז נושק לחמסה שעל צווארו ורוקק שלוש פעמים. לטעמו, הוא ביצע מעשה המגן עליו מפני ההשפעה המאגית השלילית שיש לתיצפות חתול שחור. כך בדיוק חושבת גם יחימוביץ'. היא מצביעה על כך שכלכלה אינה מדע מדויק ("אין בנמצא הגדרה כמותית מדעית") ומקביעה נכונה זו היא מקפצת בדיצה לקיצוניות השנייה ומניחה שאם לא מדובר במדע מדויק, כי אז כל איש הישר בעיניו יעשה. אם זה לא מדע, אז אי אפשר לדעת שום דבר.

טיעון כזה דומה למי שקובע כי חיזוי מזג האוויר אינו מדע מדויק ולכן אפשר לפטר את החזאים ולהסתפק בשירותי אסטרולוגים או שאמאנים כי "ההגדרה היא קודם כל אידאולוגית." אם נצא ונקבע שדווקא השאמאנים הם העונים על דרישותינו האידאולוגיות בתחום חיזוי מזג האוויר, כי אז כבר "יבואו הנוסחאות" (לחשי הקסם) שיצדיקו את הקביעה הזו.

יחימוביץ' גורסת כי גבולות הגידול השנתי בגירעון של ממשלת ישראל הם שרירותיים: "מיהו זה שקבע שגידול בבסיס התקציב אסור שיעלה על אחוז אחד, 1.7 אחוזים או 2.3 אחוזים?" היא תוהה (ושוגה. כוונתה, מן הסתם, לא לגידול בבסיס התקציב אלא לגידול האחוזי בחוב הממשלתי). אפשר ואפשר, היא גורסת, להגדיל את התקציב בכמה שמתחשק לנו, אם רק נגדיל במקביל את ההכנסות ממסים שכן "ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר... צמיחה והכנסות ממסים."

קביעת קצב הגידול בחובות ממשלת ישראל נקבע על-ידי האוצר בהתאם להנחות הצמיחה. לדוגמה, אם שיעור גידול האוכלוסיה הוא 1.8 אחוז, ושיעור הגידול בגרעון הוא 1.7 אחוז, כי אז כדי לממנו יהיה צורך בצמיחה של 3.5 אחוז בתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) ובהכנסות ממסים, כדי להימנע מגידול בחובותיה של המדינה ביחס לתוצר.

לדוגמה, אם נקבע, כפי שיחימוביץ' ואחרים מבקשים, כי שיעור הגרעון השנתי של הממשלה יהיה 5 אחוזי תוצר המשק יצטרך לצמוח בקצב של 7 אחוז לשנה לפחות. התוצר של המגזר הפרטי, לפי תסריט זה, יצטרך לצמוח בשיעור של 11.3 אחוז לשנה. וכל זה, רק כדי לשמר את החוב בגובהו הנוכחי. המלצות רדיקליות יותר להרחבת מדינת הרווחה יחייבו צמיחה בקצב של כ-12 אחוז לשנה, עם גידול של קרוב ל-20 אחוז בתוצר של המגזר הפרטי.

להציל את מדינת הרווחה
צמיחה כלכלית בשיעורים כאלו שייכת לתחום הדמיון הפרוע. שיעור צמיחה של יותר מ-10 אחוז מאפיין את השלב הראשון בתיעוש במדינות עולם שלישי שאימצו עקרונות של שוק חופשי. במערב, אחוזי צמיחה כאלו לאורך זמן אינם מוכרים כבר כארבעים שנה.

אם נשוב ארבעים שנה לאחור, לתחילת שנות השבעים, נוכל להבין מדוע. בתחילת שנות השבעים, אחרי ההרחבה הניכרת של מדינת הרווחה בסוף שנות השישים, החלו מדינות המערב לחוש מצוקה תקציבית. בארצות-הברית, לדוגמה, גדלו הוצאות הרווחה בתקציב משיעור של כשליש מהתקציב בשנת 1967 לשיעור של חצי ממנו בשנת 1973.

אחרי תקופה קצרה והרסנית של אינפלציה מלווה באבטלה אומצה שיטת החוב.  מדינת הרווחה לא צומצמה אלא שומרה בהיקפה הקיים (גם רייגן ות'אצ'ר, אויביה המושבעים לכאורה, לא הצליחו לצמצמה), והמיסים הורדו כדי לתמרץ את הפעילות הכלכלית. מנגנון זה הצליח 'להציל' את מדינת הרווחה מהתמוטטות, אך הביא לגידול ניכר בחוב הפנימי והחיצוני של מדינות במערב.

משבר נוסף בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הוביל לאמצעי חריף יותר להמשך מימון שירותי מדינת הרווחה: הורדת הריבית של הבנקים המרכזיים. צעד זה, שמטרתו הייתה להמריץ את הכלכלה, ובמיוחד את המסחר בבורסה ואת שוק הנדל"ן, אכן יצר מראית עין של צמיחה, שאפשרה לארצות הברית ולמדינות המערב להמשיך ו'לגלגל' את החוב. אך הצעד היה הרה סכנות.

מדיניות הריבית הנמוכה, שבארצות-הברית התבטאה בתקופות ארוכות של ריבית בשיעור אפס, יצרה שוק בורסאי ונדל"ני (ומאוחר יותר שוק בורסאי-נדל"ני), שבו בועות פיננסיות אינן חריג אלא הכלל הרווח. כשמחיר הכסף (הריבית) נמוך מאוד, כל שוק יהפוך בסופו של דבר לבועה מתמשכת ובארצות-הברית נוצרה תחילה, בסוף שנות התשעים, בועת הדוט-קום, ומייד אחריה בועת הנדל"ן של שנות האלפיים. הבועה המתמשכת, בחסות הריבית הנמוכה, חוללה השחתה רחבה ועמוקה של המוסר הציבורי ושל השווקים הפיננסיים. אנשים רבים נפתו להאמין כי אכן נמצא כישוף שיאפשר ליצור באופן קבוע משהו מלא כלום: צמיחה כלכלית מהירה על בסיס תעלולים פיננסיים של גזירת ערך מתוך ערך מתוך ערך מתוך ערך - בלי שערך היסוד (בדרך כלל, בתים) ישתנה. רבים האמינו - יש כאלו שעדיין מאמינים - כי ניתן יהיה להמשיך ולממן לאורך זמן מנגנוני רווחה, בטחון ועושר הולכים ומתרחבים, בלי לשלם את המחיר עליהם.

הבועות לא היו נחלתה של ארצות הברית לבדה. באירלנד, בבלגיה, בהולנד, בבריטניה, ברומניה, בבולגריה, בספרד ובמדינות אחרות התפתחו בועות נדל"ן. באוסטרליה, בסין, בישראל ובהודו יש עדיין בועות כאלו. במדינות אחרות, כמו יוון, איטליה, או פורטוגל שימש שטף האשראי הזול, בעקבות כינון האירו, למימון "בועת תנאים ופנסיה" לעובדי מדינה.

התפקעות הבועה בשנת 2008 הייתה מהלומת קורנס כבדה לאשליה כי ניתן לממן את מדינת הרווחה. התברר כי אי אפשר ליצור יש מאין וכי שוק הנגזרים המופלא או שוק הנדל"ן שלנצח יצמח לא היו יותר מתוכנית פירמידה עלובה. עוד על זאת, בשנתיים האחרונות הלך והתברר כי גם הזרמת כספים מסיבית נוספת למגזר הפיננסי לא הצליחה לשנות את המצב. הנוסחה ל"צמיחת יש מאין" מחודשת לא נמצאה. מנוע צמיחת הבלוף התפגר, וכשהציבור במערב הרים את מכסה המנוע הוא גילה לחרדתו שאין בכלל מנוע.

אנשי הכספים שהכזיבו
התעוררותה של האיבה כלפי אנשי הפיננסים דווקא כעת אינה מקרית. כאשר החלו הגופים הפיננסיים לקרוס בארצות-הברית, במהלך שנת 2008, נתפשה תוכנית החילוץ כרע במיעוטו - צעד מעורר רתיעה אך חיוני לשימור רמת החיים ואורח החיים הקיימים. עתה, שלוש שנים מאוחר יותר, אפסה התקווה כי להטוטני הפיננסים יצליחו לנפח את בלון האשליות מחדש. וכשהתקווה נעלמת, גואה הזעם.

מחאתם של אנשי "כיבוש וול סטריט," לדוגמה, כוללת תשעה צעדים שרובם אינם מכוונים ל"שינוי השיטה הכלכלית" אלא, בפשטות, להענשת אשפי הכספים שהכזיבו: פיצול הבנקים, הקטנתם, מס על עסקאות מטבע, איסור עסקאות 'פלאש', שמיטת חובות אזרחים לבנקים ו"מאסר הרמאים הפיננסיים האחראים לקריסה של 2008."

אחרי הזעם, תבוא ההשלמה עם הבלתי נמנע. בזכות פערי הזמנים והיציבות גם תינתן לנו הזדמנות לראות כיצד נראית ההשלמה הזו. העיתונאי מייקל לואיס ביקר באחרונה בכמה ערים בקליפורניה, וסיפק תמונה לא מרנינה של העתיד לבוא. בסן חוזה, עיר של כמעט מליון תושבים, צומצם כוח האדם של העיריה ב-25 אחוז וראש העיר חוזה כי בתוך שלוש שנים יקטן כוח האדם ל-20 אחוז מגודלו המקורי. בואלחו, עיר של 115 אלף תושבים, הכסף נגמר מזמן. התוצאה: אין משטרה, אין רווחה, אין ספריות, אין רמזורים. יש רק גימלאי שהושב מערבות הפנסיה כדי לנהל את העיר פושטת הרגל.

דוגמה משמעותית יותר תמצא ביוון. המדינה נמצאת במצב חמור מאוד והאפשרויות העומדות לרשותה מצומצמות. היא תוכל להתנתק מהאירו ואז לשמוט את חובותיה, או לאפס את מאזניה באמצעות אינפלציה. היוונים סבורים שאם ינקטו צעדים אלו הם יוכלו להימנע מחיסול מדינת הרווחה שלהם ומאיפוס הפנסיות של עובדי המדינה. המחיר יהיה כבד: בהיעדר יכולת לגייס הלוואות, רמת החיים ביוון תרד בעשרות אחוזים, חסכונותיהם של היוונים יימחצו, מעמד הביניים היווני המועסק בשירות הממשלתי יוכה אל החומש... ואז, כמובן, גם תתמוטט מדינת הרווחה היוונית. המחזה לא יהיה נעים לעין.

ביוון עדיין כועסים. בואלחו מבינים שהכסף נגמר. הם עברו את שלבי התקווה, הייאוש והזעם. עתה הם נמצאים בשלב ההשלמה. אין דרך למנוע את העתיד להתרחש, אבל מותר לקוות, לכל הפחות, כי שלב נביאי השקר יהיה קצר. אחריו, אולי נפנים כי אפילו מפגינים שרים וכועסים אינם יכולים לשנות את העובדה הבסיסית והפשוטה: הכסף נגמר.

---

הערה בצד: בישראל, בה המחאה הייתה הגדולה והרחבה ביותר (ביחס לגודל האוכלוסיה) התאספו רק כמה מאות אנשים בכיכר מוזיאון תל-אביב, שאחר-כך חסמו את שדרות רוטשילד במחאה על-כך שלא קיבלו אישור מהעירייה לערוך שם מסיבת ריקודים.

ועוד הערה בצד: כדאי לשים לב כי המחאות במדינות השונות הן בדגשים שונים, בהתאמה לזהות המפלגה השלטת באותה מדינה. במקום בו המפלגה השלטת מזוהה עם הימין (כמו בישראל או באיטליה) מוקד המחאה הוא השלטון ומוסדות השלטון המושחתים. כשהמפלגה השלטת מזוהה עם השמאל (כמו בארצות-הברית, אוסטרליה או ספרד) מופנה ראש החץ של הזעם אל הבנקים, החברות והמוסדות הפיננסיים.

---

ועוד משהו...