הקיץ ההפוך של האחוס"לים

הקיץ האחרון היה הקיץ ההפוך של האליטות - מן העתיד אל העבר. הוא החל עם "מרד האליטות 2.0: דור הפייסבוק," והסתיים עם "גרסת הקלאסיק: שובה של המפא"יניקית." ממהפכת דור העתיד נותרו רק כרי דשא חרוכים בשדרות רוטשילד ואוהלים לחסרי בית. נותרה רק שאלת העתיד שמזמנת לנו מפלגת העבודה המתחדשת (כתב:אורי רדלר).



מרד האחוס"לים
מחאת האוהלים הייתה מרד האחוס"לים. הסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג טבע את ראשי-התיבות אחוס"ל - אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי - לתיאור האליטה השלטת בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. אם נפריד לרגע בין קהל המזדהים הרחב וההטרוגני של מחאת הדיור, לקבוצה המצומצמת שהובילה את המחאה והכתיבה את יעדיה, נוכל להבחין על נקלה כי האחרונה מייצגת באופן מובהק את האליטה האחוס"לית הוותיקה.

האליטה האחוס"לית היא הקבוצה הלבנה (אשכנזים ומשתכנזים), החילונית והסוציאל-דמוקרטית שאיישה את עמדות המפתח בכלכלה הישראלית, בביורוקרטיה, באקדמיה, בעולם התרבות ובתקשורת בישראל. במובנים מסוימים, ניתן לומר כי שליטתה בחלק מהתחומים עדיין נמשכת. תמיכת הליבה של הקבוצה, בהתאמה, נמצאת במובלעות אחוס"ליות וביישובים אחוס"ליים. לדוגמה, ביישובים או שכונות המאוכלסים אשכנזים ותיקים ומבוססים, כמו כפר שמריהו, סביון, כרמי יוסף, או שכונת צהלה, או באזורים המאוכלסים בצעירי האליטה האחוס"לית, כמו באזורים מסוימים בתל-אביב, ניתן למצוא תמיכה רחבה, בשיעור של כשליש מכלל המצביעים, במשולש העבודה-מר"צ-חד"ש.

סדר היום האחוס"לי ניכר בבחירותיה ובגישתה של "השביעייה הסודית." כאשר פרצה מחאת הדיור היו דגליה העיקריים מחאה על מחירי הדירות והשכירות ועל יוקר המחיה באופן כללי. המסרים שהבליטו ליף ושות' - ההנהגה מטעם עצמה שכונתה "השביעיה הסודית" - היו שונים מאוד: ביבי הביתה, הקץ להפרטה והלאה הטייקונים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית, כמובן. ההנעה הבסיסית לה הייתה העובדה שעבור האליטה האחוס"לית, אלו הרעות האמיתיות התובעות תיקון. המחאה על יוקר המחיה ומחירי השכירות הייתה לא יותר מאמתלא.

ההתמקדות בנתניהו, בהפרטה ובבעלי-ההון היא תוצר של משברי שנות השמונים, שהובילו להתמוטטות שלטון האחוס"לים. כוונת ראשי המחאה הייתה לסובב את הגלגל אחור, ולשנות את סדר היום האזרחי שהתעצב בישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות.

השנים שבין 1977 ל-1985 היו הרות אסון עבור האחוס"לים. הניהול הכלכלי המופקר של המדינה, השחיתות שפשתה בכל, ומלחמת יום-הכיפורים הובילו בשנת 1977 למהפך שלטוני, שהעלה את "הליכוד" לשלטון. הממשלה החדשה ערכה כמה ניסיונות מהוססים לשנות את נתיבה הכלכלי של ישראל, אך לא העזה (ואולי אף לא רצתה) להתמודד עם המורשת הקשה שהותיר אחריו שלטון "המערך." הכלכלה בישראל של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נותרה, לפיכך, על מסלול ההתרסקות האינפלציוני והגרעוני עליו עלתה כבר בסוף שנות השישים.


נפילת האליטה הישנה
המהפכה הכלכלית האמיתית בישראל התחוללה עם פשיטת הרגל המכונה גם "תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985." תוכנית זו, שבאה אחרי התמוטטותם והלאמתם של הבנקים הגדולים, כללה שינויים רבים וחשובים, אך המרכזית בהם, מנקודת מבטם של האחוס"לים, הייתה ההגבלה על יכולתה של הממשלה להמשיך ולתמוך בחברות, בשירותים ובמערכות כלכליות כושלות.

המשק הישראלי שלפני שנת 1985 נשלט באופן ריכוזי - כספית, כלכלית ותעסוקתית - על-ידי מפעלי ההסתדרות והתעשייה הקיבוצית שבשליטת מפלגת העבודה, על-ידי מונופולים גדולים בניהול פוליטי, ועל ידי מערכת הבנקאות, שאף היא הייתה נתונה לשליטה פוליטית. איש לא דיבר אז על הפרדה בין הון לשלטון, שכן לא היה שום הבדל ביניהם. אנשים עברו, כעניין שביום-יום, מן הכנסת אל שולחן הממשלה ומשם לראש חברה הסתדרותית, וחוזר חלילה.

עיקר בעייתם של הקיבוצים, והחברות ההסתדרותיות הייתה הבסיס ההוני הצר שלהן. קיומם והוצאותיהם לא הסתמכו על הרווחים שהניבו כי אם על מימון וסבסוד שוטף על-ידי הממשלה (לדוגמה, באמצעות "ביטוח הצמדה" ובנק הפועלים). התמוטטות הבנקים ותוכנית הייצוב שמטו את הקרקע מתחת רגליהם, שכן עתה לא יכולה הייתה הממשלה להמשיך ולממן את הפסדיהם. התוצאה הייתה קריסה רבתי. ראשונה התמוטטה התנועה הקיבוצית. להלכה, נבעה קריסתה מהימור ספקולטיבי על גובה האינפלציה. בפועל, הקיבוצים מעולם לא ניצבו על רגליים משלהם מבחינה כלכלית. אחריה באו, ובמהירות, החברות ההסתדרותיות ועד תחילת שנות התשעים כבר התמוסס שלטונה של האליטה האחוס"לית בזירה הכלכלית.

השיחדש של השביעיה הסודית
הביקורת החריפה נגד בעלי-ההון וההפרטה לא הייתה מקרית. תהליכי ההפרטה בישראל - תוצאת הקריסה של יכולתה של ישראל לממן את משפחת הון-שלטון של ההסתדרות ושל המפעלים הממשלתיים - היו חלק מהשינוי שעברה ישראל. בעלי-ההון החדשים היו סמל לאובדן שליטה זה. כמעט כל אלו הנמנים עם "19 המשפחות" הם אנשים שעשו את הונם בעמל כפיהם. רובם לא צמחו מתוך האליטה הישנה - הם היו עניים או בני עניים, שעד שנות השמונים החזיקו בהון בסדר גודל קטן עד בינוני.

הפריצה הגדולה שלהם קדימה התחוללה במקביל לשקיעת הביורוקרטיה האחוס"לית הוותיקה ולפתיחה ההדרגתית של המשק הישראלי לתחרות ולעולם. בניגוד לתפישה הרווחת, כמעט אף אחד מהם לא עשה את הונו בקניית חברות מופרטות, אך ההפרטה - בהיותה ביזור (גם אם לא מספק) של הכוח השלטוני - והיותם של בעלי-ההון גורם חדש (ומתחרה) נתפשה כהפקרת הכוח בידיים לא נאמנות.

כך יש לקרוא את ה"שיחדש" של אחוס"לי רוטשילד. כשהם מדברים על "מלחמה בריכוזיות" הכוונה בפועל היא להגברת הריכוזיות השלטונית, והעברת השליטה במשק לידי הביורוקרטיה האחוס"לית. כשהם מדברים על "החזרת השלטון לידי העם" כוונתם, למעשה, לפגיעה בקניין הפרט של "העם" לטובת האליטה שהם מייצגים. כשהם מדברים נגד "ההפרטה" הם מדברים בעד השבת הכוח לידי הביורוקרטיה האחוס"לית בשירות המדינה ובאקדמיה. כשהם מדברים על "הטייקונים" הם חושבים במונחים פוליטיים של משחק סכום-אפס - כלומר, שהונו של אדם הוא בהכרח גזילה מאדם אחר. כשהם מדברים על "ביבי הביתה"... ובכן, כאן הם אכן מדברים על "ביבי הביתה."

אין כאן, כמובן, אקט מתוכנן ומודע. אין כאן עניין של מזימה, קשר, קנוניה או תוכנית ערוכה וסדורה. מנהיגי המחאה או כותבי דו"ח רוטשילד האלטרנטיבי לא חתרו במודע להשגת יעדים מסוימים. פעלה כאן, אם תרצו, "היד הנעלמה של הפוליטיקה" - כלומר, החתירה האינטואיטיבית של כל שדולה להעברת הכוח אליה, על חשבון אחרים.


הביורוקרטיה תומכת בהרחבת הביורוקרטיה
דוגמה טובה מספק דו"ח ועדת רוטשילד האלטרנטיבי, המכונה גם ועדת יונה-ספיבק. הדו"ח הוזמן על-ידי מנהיגי המחאה (האחוס"לים למשעי), כשכמעט כמעט כל כותביו - למעט יוסי יונה, משתכנז-המחמד - הם סטריאוטיפים אחוס"ליים. מסקנות הוועדה, בהתאם, אינן אלא קריאה ארוכה-ארוכה-ארוכה - מייגעת אף יותר משהיא מטופשת - לנטילת מושכות השליטה מידי הציבור והשבתן לידי ביורוקרטיית מומחים אחוס"לית. וועדת המשנה לענייני חינוך של הוועדה, למשל, מורכבת כמעט כולה מפונקציונרים בתחום החינוך, שמעמדם ופרנסתם יצאו נשכרים מהעצמת כוחה של הביורוקרטיה בתחום זה. המסקנות? להקים רשות ביורוקרטית חדשה, להגדיל את תקציביה ותפקידיה של הביורוקרטיה הקיימת, להרחיב ולהגדיל את מספר הכפופים לביורוקרטיה (איסור העסקת מורים שלא למדו במוסדות בהם חברים חברי הוועדה, הלאמת החינוך בגיל הרך), ולחסל את המתחרים (הכפפה לתוכנית הלימודים שיכתבו הפונקציונרים האלו ושכמותם, הגבלה השווה ערך לאיסור על קיום בתי-ספר פרטיים).

עדות נאמנה נוספת לאופיה האמיתי של מחאת האחוס"לים ניתן לשאוב מאופי פעולתה. להלכה, אחת התביעות שנישאו ברמה הייתה לדמוקרטיזציה של התהליכים ושל הדיון הציבורי בנושאי חברה ובכלכלה. אבל דיבורים אינם עולים כסף. מעשיה של "השביעייה הסודית" מעידים על ההפך הגמור: ניסיון לחולל שינוי רדיקלי בבסדר היום החברתי בישראל בכלל ובסדר העדיפויות התקציבי בפרט, בלי שההכרעה על טיב השינוי, עומקו ומהותו יונחו כלל בפני הציבור או בפני הבוחר הישראלי.

מתוקף העובדה שהצליחו להציב כמה מאות אוהלים ולקיים כמה הפגנות טענו אחוס"לי המחאה כי זכו במנדט מן העם המקנה להם סמכות וכוח לתבוע מראש הממשלה הנבחר לשבת עמם למשא ומתן, להכתיב החלטות לממשלה ולבטל חוקים שאושרו בבית הנבחרים. מי הסמיך את ליף ושות' - חבורת צעירים נטולי כישורים או הבנה בתחומים אלו - להציב תביעות? לא ברור. על מה התבססו הדרישות? ברור עוד פחות. כדי להבין את עומק היומרה והאנטי-דמוקרטיות, די להיזכר בכתב הדרישות שהציגה "השביעייה הסודית." לא די בכך שהדרישות עוררו גיחוך, הן אפילו לא נכתבו על-ידם. מי שכתב את דרישות השביעיה היה  פעיל קומוניסטי אלמוני בתנועת "דרור ישראל." המעורבות של ליף ושות' בכתב הדרישות הסתכמה בלחיצה על כפתור "הדפס" בתוכנת מעבד-התמלילים. במלים אחרות, נתיבה העתידי של מדינת ישראל היה אמור להיות מותווה על-ידי גחמות היד הנעלמה והמקלידה של חבר עלום שם, יוצא קיבוץ מעלה אחוס"ל. 





מפלגת העבודה של יחימוביץ'
שלי יחימוביץ', כך נדמה, הבינה היטב את מחאת רוטשילד. מנהיגתה הטרייה של מפלגת העבודה היא אולי הדוגמה הצרופה ביותר של אחוס"ליות בחזית ההנהגה הפוליטית של ישראל, והגישה הסמכותנית והמתנשאת בוודאי אינה זרה לה - אבל יחימוביץ' גם דבקה בדרך הפרלמנטרית. כלומר, בדמוקרטיה. כלומר, היא מבקשת לחולל שינוי רדיקלי - אבל חותרת להגשימו דרך הקלפי, הכנסת והממשלה - לא מעליהן או בעקיפה שלהן. היא מבקשת לבנות בית, לא להקים אוהל או לפלוש למבנה.

שתיקתה הכמעט מוחלטת והעקבית של יחימוביץ' בנוגע למחאה - אף שרבות מתביעות אחוס"לי רוטשילד דומות לתביעותיה - לא הייתה מקרית. היה כאן חישוב פוליטי מסוים ביחס לעומדים מאחורי המחאה, לשיטת הפעולה ולסיכויי ההצלחה שלה, אך בראש ובראשונה הייתה כאן הסתייגות מהמטרות המוצהרות של המחאה. כי כן, יחימוביץ' אכן חותרת לחקיקה 'חברתית', אך היא מסתייגת נמרצות מהמטרה המוכרזת של שיפור איכות החיים ורמת החיים של מעמד הביניים.

הממשל האחוס"לי שמבקשת יחימוביץ' לקדם שונה מאוד באופיו מהממשל האחוס"לי שביקשו ליף ושות' לקדם. מפלגת העבודה - בעברה מפלגת שלטון - היא היום מפלגת-שדולה למען מגזרי הליבה של הוועדים הגדולים, המושבים והקיבוצים. אם נתעלם לרגע מארגזים וממתפקדים פיקטיביים, זהו גם קהל הבוחרים המכריע מי יעמוד בראשה.

לשליטתם המוחלטת של האיגודים והמושבים-קיבוצים במפלגת העבודה כמה השלכות. הראשונה והבולטת ביותר היא כי העומד בראשה חייב לחתור לשבת בממשלה - כל ממשלה - שכן מן האופוזיציה אין לו יכולת אמיתית לקדם את עניני השדולה. זה ההסבר הבסיסי ל'חיתוך ימינה' של יחימוביץ'. ברור לה - עניין שלא הובן כלל על-ידי הנהגתה האגוצנטרית והגחמנית של מחאת רוטשילד - כי לא מפלגת העבודה היא שתעלה לשלטון אחרי הבחירות הקרובות ולכן, כדי להתקיים, היא חייבת לשבת בקואליציה עם נתניהו.

יחימוביץ' בעד בעלי-ההון
גזירה נוספת מהצורך לקדם את עניינם של הוועדים הגדולים, המושבים והקיבוצים היא החתירה ליצור בישראל משק סגור יותר, ריכוזי ורוויי מונופולים גדולים, עם הגנות יבוא, ומחירי מזון ומוצרי צריכה גבוהים יותר. לא לחינם חששה מפלגת העבודה ממחאת הקוטג' בגלל החשד (המוצדק) כי האוצר יבקש לפתוח את השוק ליבוא ולהוזיל את מחירי מוצרי החלב. לא סתם נאבקת יחימוביץ להעמיס עוד ועוד חוקים ותקנות בענייני עבודה, להעלות את שכר המינימום, להיאבק בעובדי קבלן, בתוכנית ויסקונסין וכדומה. כל אלו מסייעים ביד העובדים המאוגדים (הוועדים) בייקור עלות השכר של עובדים מתחרים - ככל שישתלם פחות לשכור את שירותיהם של עובדים לא מאוגדים, כך יתעצם כוחם ויגדל בטחונם התעסוקתי.

ההבדל בין יחימוביץ' למוחי רוטשילד מובהק במיוחד ביחס לבעלי-ההון. דגם היסוד אותו רואה יחימוביץ' לנגד עיניה (או, שמא, לנגד עיני) הוא ההסכם המשולש בין מעסיקים-עובדים-וממשלה, שהיה ביסוד ההסדר השלטוני בשוודיה ובמדינות אחרות. חברות גדולות, ובמיוחד מעסיקות גדולות, הן חלק חיוני בהסכם כזה. במשק כמו זה שאליו חותרת יחימוביץ', יש צורך בחברות גדולות וחזקות שיוכלו לשלם את השכר הגבוה יותר לעובדים המאוגדים. כדי לשמר את החברות האלו גדולות וחזקות יש צורך בצמצום התחרות, בדחיקתם החוצה מן השוק של מפעלים קטנים יותר, וביצירת שוק שמושלים בו כמה הממשלה וכמה בעלי מונופול גדולים. יחימוביץ' אינה רואה בבעלי-ההון אויבים אלא בני ברית חיוניים.



הסתירה הגדולה
יחימוביץ' לא ששה להזדהות עם התביעה לשיפור ברמת החיים, מהטעם הפשוט שהיא לא יכולה לספק את הסחורה. מצד טעמה האישי, דומה שהיא אף סולדת מהשאיפה לעליה ברמת החיים. המוסרנות הלותרנית הולמת אותה. חלומה הוא כינון מחדש של שלטון מפא"י הישן: משק ריכוזי וסגור, נתון בצבת הדוקה של הממשלה, של וועדי העובדים ושל המונופולים הגדולים. בחזרה לעולם של פעם: בלי מרכזי קניות פתוחים בשבת, בלי ספרים בהנחה, עם חנויות סגורות ביום ג' אחה"צ ופיצוציות שנסגרות לפי חוק בשעה שמונה; עולם של מסים גבוהים, עובדים מאוגדים, שכר נמוך, קידום לפי ותק, ובטחון תעסוקתי. אם המחיר הנדרש להגשמת החלום הוא אינטרנט בשחור-לבן, תסרוקות אבו-עגילה, שוקולד בקיצוב, בלי ברים, מועדונים ופאבים, חתונה של רבע עוף ובורקס, המתנה של שנתיים לקו טלפון, נסיעה בסוסיתא ומסעדות רומניות - היא יכולה לחיות עם זה. היא הייתה שמחה לחיות עם זה.

ההבדל בין האחוס"לים 2.0 והאחוס"לית המפא"יניקית הוא ההבדל בין קייטנת ילדים לעריצות כלכלית בשלה ובוגרת. כשבולסי הסושי ומלקקי התותות מרוטשילד מדברים על חזרה לעולם שלפני "ההפרטות" הם מפנטזים על כך שניתן יהיה ליצור משק מעין סוציאליסטי ולכונן את שלטון האחוס"לים מחדש - בלי ביבי, בלי מתנחלים, בלי חרדים ובלי אוהדי בית"ר - ועדיין לקיים את רמת החיים הגבוהה אליה התרגלו. יחימוביץ' מבינה היטב כי כדי להגשים את החלום השוודי יהיה צורך לוותר על אשליית רמת החיים הגבוהה. משק ריכוזי ובטחון תעסוקתי אינם עולים בקנה אחד הם רמת חיים גבוהה.

השוודים כבר התעוררו
מה שאירוני בכל הסיפור הוא שהשוודים כבר התעוררו מהחלום. לדוגמה, ניגע כאן בתחום התעסוקה. להלכה, לפי תפישת יחימוביץ', אמורה שוודיה לרבע את המעגל ולהצליח לספק תעסוקה מאוגדת ומוגנת, בלי "עובדי קבלן," עם רמת אבטלה מתקבלת על הדעת - ושכל הקפיטליסטים יתפוצצו.

אבל השוודים אינם מרבעים את המעגל. ראשית, ההתאגדות הולכת ומתמוססת. שוודיה הייתה בעבר אחת המדינות המאוגדות ביותר בעולם. בשנת 1999 השתייכו 80.6 אחוז מהעובדים השוודים לאיגודי עובדים. אבל השוודים הבינו היטב כי אין להם יכולת לקיים את הפנטזיה. לפי נתוני OECD בשנת 2010 כבר צנח שיעור העובדים המאוגדים בה ל-68.4 אחוז. תמונה דומה ניכרת גם ברוב המדינות ה'מאוגדות' האחרות.

ואצל השוודים יש גם "עובדי קבלן" - אם כי שם קוראים לזה בשם אחר. לא ניתן לקיים את איי העובדים המאוגדים, בלי שיהיה הכרח לשלם על-כך בים של עבודה חלקית ולא מוגנת. כך, אף שהשוודים ממשיכים להגן על העובדים המאוגדים, ההגנה על עובדים זמניים צנחה ב-78 אחוז בעשור האחרון, ושיעור הצעירים המועסקים בעבודה זמנית וחלקית זינק מעלה.

ועל כל זה, יש גם אבטלה. הרבה אבטלה. רשמית, שיעור האבטלה בשוודיה הוא 7.4 אחוז. אבל המספר הזה מטעה. כפי שהראה דוח של מקינזי (משנת 2006), מתחת לשטיח שיעור האבטלה הרשמי מסתתרת אבטלה סמויה בהיקף רחב. שיעור המועסקים בגילאי העבודה יורד במקום לעלות, וכל המשרות החדשות הנוספות למשק השוודי הן בתעסוקה ממשלתית או בתמיכה ממשלתית. נוסף על-כך, מובטלים רבים 'מאופסנים' מחוץ לנתוני האבטלה הרשמיים באוניברסיטאות מאופסן, לפי הלמ"ס השוודי, עודף תעסוקה של כחצי מיליון איש. מאות אלפים נוספים דחוקים בארונות נסתרים של תוכניות "הכשרה לעבודה," העסקה מסובסדת, תת-תעסוקה, וכן הלאה. האומדן של מקינזי לשנת 2006 היה של אבטלה "אמיתית" בשיעור של 17 אחוז. היום, הנתון הזה קרוב לעשרים אחוז, אם לא מעבר לו.



האחוס"לים בשיעור חדו"א
מחאת רוטשילד - אקורד הפתיחה של הקיץ של האחוס"לים - נהנתה מחן התמימות. קשה היה שלא לחוש אהדה ליושבי האוהלים התמימים ומשך תקופה לא מבוטלת היה נעים לבקר בבומבמלה של רוטשילד. חן לא מבוטל היה גם בהנהגת המחאה ובחוסר המודעות העצמית הנוגע ללב שלה. קשה היה שלא להיות משועשע מהמעמד הקומי בו צפו ליף ושות' בטרכטנברג המציג את מסקנות וועדתו, כשעל פניהם ארשת שממון של תלמידי הקבצה ג' במתמטיקה שנקלעו לשיעור חדו"א, משרבטים פרצופים על ניירות, עושים פרצוף של מקשיבים ומעבירים פתקים עם הערות על המורה ("הוא נותן הופעה גרועה!"). מייד אחרי דבריו של טרכטנברג הם הגיחו עם המסקנה הסופית: חשבון דיפרנציאלי זה שטויות. כאילו, פחחחח, "כל מי שצופה בזה נרדם." זותומרת, כמו שידענו שהמסקנות יהיו לא שוות עוד לפני הן נכתבו, ככה אנחנו יודעים שהן סתם מעפנות עוד לפני שקראנו אותן.

על מה שתניב בחירתה של יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה עוד מוקדם לקבוע מסמרות. יש הבדל גדול בין ניהול קמפיין לניהול מפלגה, ויש הבדל גדול בין מפלגה לקרקס המטורף המכונה "העבודה." אם יחימוביץ' תצליח בליטוש כישורי הג'יאו-ג'יטסו שלה, ותפגין את יכולתה בחניקת כמה לודרים מיוזעים בזירת הבוץ המפלגתית היא תוכיח בוודאות את בשלותה לכהן כשרת המסחר והתעשייה בממשלתו הבאה של נתניהו. כך או כך, סביר להניח שהיא תמשיך להוכיח את תועלתה המופלאה כמצפן חסכון בזמן: כל הצעה שהיא מצביעה בעדה, אין צורך לבדוק, לקרוא ולבחון: אפשר לדעת מראש שהיא שגויה ומזיקה.

ותועלת אחת נמצאה לנו מכל הסיפור: ועדת טרכטנברג. קשה לנחש מה הסיכוי הממשי ליישם את מסקנותיה - וחלק לא מבוטל ממסקנותיה גם שגוי, לדעתי - אך יש בה ניסיון רציני ראשון להתמודד עם בעיות כלכליות וחברתיות קשות על בסיס ידע הקשור למציאות ולמגבלות התקציביות הממשיות. מעבר לכך, האחוס"לים מרוטשילד התבעסו מהוועדה, אז הם מאיימים שאם לא יסכימו איתם אז הם יהיו ברוגז על באמת עם ביבי ויעשו הפגנה בסוף אוקטובר. קצת בידור קל לסיום עונת הסתיו אף פעם לא מזיק.

---

ועוד משהו...