מצרים בדרך למטה: בשביל האנלפבתים וחסרי התועלת זהו סוף העולם.

קהיר שבמצרים והעיירה קהיר שבמדינת אילינוי בארצות-הברית - שתי ערים החולקות שם וגורל. שתיהן שוקעות בגלל מדיניות שטיפחה סעד ותלות, והותירה את תושביהן נטולי כישורים ויכולת להשתלב בחזית המהפכה הגלובלית המתהווה בעולם. (כתב: שפנגלר. תרגם: אורי רדלר)

רק מחצית מכלל 51 מיליון המצרים בגילאי 15-64 נמנים על-ידי ממשלת מצרים כחלק מכוח העבודה, וזו הסיבה שבגללה שיעור האבטלה הרשמי הוא רק 11 אחוז. כוח העבודה בארצות הברית מונה 153 מליון, וחובק שלושה רבעים מכלל האוכלוסיה בגילאי 15 עד 64. אילו היינו מתייחסים לשתי המדינות באופן זהה, היה שיעור האבטלה במצרים 40 אחוז. היקף האבטלה בפועל גבוה אפילו יותר, שכן שלושה מכל חמישה מצרים חיים על פרי האדמה והמדינה מייבאת מחצית מכלל הצריכה הקלורית שלה.

הפריון החקלאי במצרים הוא כה נמוך, עד שראוי לראות בחלק מעובדי האדמה במדינה מובטלים סמויים. עוד על זאת, 30 אחוז מהמצרים בגילאים הרלוונטיים לומדים באוניברסיטאות, אך רק חצי מהם משלימים את לימודיהם. מבין אלו, רק מעטים מוצאים עבודה. עוד שלושה מיליון מצרים יכולים להחשב, לפיכך, מובטלים המאוכסנים במערכת האוניברסיטאית.

ליותר ממחצית המצרים אין עבודה, ופרנסתם על צורה כזו או אחרת של סבסוד ציבורי. לכלכלת העולם אין חפץ בהם. המצרים, ש-45 אחוז מתוכם הם אנאלפביתים בפועל, אינם כשירים לעבודת מפעל מודרנית, ויוצאי המערכת האוניברסיטאית של מצרים אינם כשירים, ברוב המקרים, לעבודות מנהל או הנדסה. ענייניה הכספיים של מצרים מתפוררים בתנאי אי-השקט הנוכחיים, ומצבה של המחצית המיותרת של האומה הולך והופך נואש. עתה, משיבשה גם באר תעשיית התיירות במצרים, קשה לראות כיצד ניתן יהיה להימנע מקטסטרופה.  

קהיר, הייתה ביוני 2009 האתר בו נשא ברק אובמה, נשיאה של ארצות-הברית, את פנייתו המשתפכת אל העולם המוסלמי. עתה הופכת בירת מצרים למוקד היאוש של העולם. לפני חמש שנים, כאשר היה מועמד לסנאט של מדינת אילינוי, נשא אובמה דברים בעיירה קהיר, השוכנת בקצה הדרומי של מדינת אילינוי, סמוך לנקודת התמזגותם של נהר מיסיסיפי ונהר אוהיו. האירוע זכה לאזכור בספרו "תעוזת התקווה": "דיברנו על הדברים שניתן לעשות כדי להחיות את כלכלת האזור, וכדי להזרים עוד כסף למערכת בתי-הספר. שמענו על בנים ובנות העושים דרכם לשירות בעיראק, ועל הצורך להרוס בית-חולים ישן שהפך כתם מכוער במרכז העיירה."


שליש מאוכלוסייתה של העיירה קהיר חי מתחת לקו העוני, ושיעור האבטלה בה הוא 12 אחוז. שלוש חמישיות מתושביה הם שחורים. אובמה הדגיש את קהיר כמקום שבו צריכה להיפתח דלת לתקווה ולשינוי. יש גורם באוכלוסיה האמריקנית שדחיקתו לשוליים דומה לזו של אוכלוסיית מצרים - צעירים שחורים בני 16-19. שיעור האבטלה הרשמי ביניהם הוא 46.5 אחוז, למרות שהשיעור הממשי גבוה הרבה יותר, שכן רק 13 אחוז מהשחורים בפלח גילאים זה מועסק בפועל. רק רבע מבוגרי התיכונים השחורים ישלימו את לימודיהם במכללה.

לקהיר שבמצרים ולקהיר שבאילינוי יש דבר מה נוסף במשותף: ייסוריהן הכלכליים הם תוצאה של תפישה פוליטית המעדיפה לאפסן את העניים בצד, במקום להכין אותם לחיים יצרניים. כמו ברוב הדיקטטורות של העולם השלישי, גם שליטי מצריים, מנאצר ועד מובארק, העדיפו לשמר את רוב אזרחיהם עניים, בורים וקבורים אי-שם במשק חקלאי - כשהם משתמשים במערכת החינוך הגבוה כשסתום לחץ פוליטי. החל בתקופת נשיאותו של ג'ונסון בארצות-הברית (1964-68) הפכה מערכת מדינת הרווחה המתפתחת של ארצות הברית את העניים, ובמיוחד את העניים השחורים, לקבוצה התלויה כלכלית בשלטון פוליטי המעודד את התלות הכלכלית הזו.

זו הסיבה שבגללה קהיר שבמצרים וקהיר שבאילינוי טובלות בעולם של שפע, אך רעבות ללחם. יש הרבה עבודה לאנשים היודעים לקרוא את המהדורה החדשה של המדריך. רק 4 אחוז מהאמריקנים בעלי תואר ארבע-שנתי במכללה ומעלה הם מובטלים - עובדה ראויה לציון, בהתחשב באיכותם הבינונית של בוגרי האוניברסיטאות בארצות-הברית. ככל הנראה, יכולת בסיסית של הבנת הנקרא, שליטה בארבע פעולות חשבון והיכולת לסיים את העבודה בזמן הם כישורים מספיקים לעבודה בתאגיד באמריקה.

כלכלת העולם, בינתיים, צמאה לכוח עבודה בעל כישורים, אך מתעלמת מהקרבנות נטולי ההכשרה, האנאלפביתים-למחצה, של התלות במדינה. סקר משנת 2011 של קבוצת מנפאואר, חברת משאבי-האנוש הגדולה בעולם, מדווח:

"למרות ההתאוששות האיטית והבלתי-עקבית מהמיתון הכלכלי העולמי, ולמרות רמות גבוהות של אבטלה בשווקים רבים, ארגונים ברחבי העולם עדיין מדווחים כי הם מתקשים במציאת עובדים מוכשרים במקום ובזמן בו הם זקוקים להם. חברות מחפשות עובדים בעלי ערכת כישורים ממוקדת מאוד, ונדרשים לפרקי זמן הולכים ומתארכים כדי לאייש משרות, בעודם ממתינים להתאוששות הכלכלה ולחזרה למצב 'רגיל.' אבל הכוחות הכלכליים הגלובליים עומסים על גבם של המודלים והמערכות הקיימים עד מידה כזו, שלא ניתן עוד לשמרם. לא נוכל לשוב ל'עסקים כרגיל' במתכונת שלפני השפל."



וסקר קבוצת מנפאואר מוסיף:
"מחקר קבוצת מנפאואר חושף כי המעסיקים בהודו, בארצות-הברית, בסין ובגרמניה מדווחים על הגאות הגבוהה ביותר במחסור בעלי כישורים מתאימים בהשוואה לשנה שעברה. בהודו, אחוז המעסיקים המדווחים על קושי במציאת מועמדים מתאימים למשרות זינק ב-51 אחוז. כמעט רבע מהמעסיקים אומרים כי גורמים סביבתיים וגורמי שוק משחקים תפקיד מרכזי במחסור שנוצר בבעלי כישורים מתאימים - המעסיקים אינם מצליחים למצוא אדם מתאים למשרה בשווקים שלהם. 22 אחוזים נוספים מן המעסיקים אומרים כי למועמדים למשרה אין כישורים טכניים או שהם נעדרים כישורים מוכחים ומדידים המתאימים למשרה.

אסון האבטלה בקהיר שכאן וקהיר ששם אינו קשור לביקוש לעבודה כשלעצמו. כלכלת העולם השתנתה, והותירה את האנאלפביתים-למחצה ואת בעלי החינוך הדל מאחור - אולי באופן קבוע. הגאות אינה מניפה אל על את כל הספינות. היא מטביעה את הספינות הכפותות אל קרקעית הים. כדי למצוא דוגמה מקבילה, עלינו להביט הרחק לאחור, אל המאות ה-18 וה-19. כפי שכתבתי ב"אסיה אונליין" ב-26 בספטמבר, 2006, במאמר "מה לעשות עם האיכרים?":

כל התקדמות משמעותית בעבר בייצרנות החקלאית הותירה מאחור אוכלוסיה עודפת שרוסקה לרסיסים במלחמה. הרנסאנס הקרולינגי בשיא הפריחה של ימי הביניים הביא לעולם את רסן הסוס, את מחרשת הברזל, את טחנות הרוח לשאיבת מים, ואת שיטת שלושת השדות. אנשי המסדר הטבטוני העבירו חלק מעודף האוכלוסיה למדינות הבלטיות ולמזרח אירופה - והשמידו אגב כך את האוכלוסיה המקומית. מסעי הצלב ספגו אף הם חלק מעודף האוכלוסיה, עד שהמוות השחור, במאה הארבע עשרה, הפחית באופן סופי את מספר האנשים. מלחמות נפוליאון סייעו להיפטר מעודף האיכרים שיצרה המהפכה החקלאית במאה השמונה עשרה, ומלחמת העולם הראשונה יישמה רעיון דומה מאה שנים מאוחר יותר.

עלייתה של אסיה העלתה את הרף עבור כלכלות העולם - לא פחות משעשתה המהפכה התעשייתית לפני מאתיים שנה.

המהפכה התעשייתית שיפרה את חייהם של העובדים בבריטניה לפי כל מדד אפשרי - תוחלת חיים, צריכה, וכן הלאה. אבל הדבר היה נכון רק לגבי אלו ששרדו את המהפכה החקלאית והפכו עובדי תעשייה. המהפכה החקלאית שהכשירה את הקרקע למהפכה התעשייתית עקרה ממקומה חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה שחיה על האדמה. רעב, הגירה ומלחמות כילו את עודף האוכלוסיה.

מלחמות נפוליאון לבדן הביאו למותם של 188,000 גברים בריטיים, מתוך אוכלוסיה של פחות מ-9 מיליון - המקבילה למותם של 6.3 מיליון אמריקנים בארצות-הברית של היום. עוד 225,000 הועברו, כפושעים, לאמריקה (60,000) ולאוסטרליה (165,000), שלא לדבר על עוד כמיליון שהיגרו מרצונם מאנגליה, מוויילס ומסקוטלנד במהלך המאה ה-19.

קצב השחיקה של אוכלוסיית אנגליה ווויילס הגיע בסוף המאה ה-18 לכ-15 אחוז. סקוטלנד היא מקרה לעצמו, שכן אחרי מרד סטיוארט ב-1746 דאגו האנגלים בכוונת מכוון לטיהור הרמה מאנשיה. כחצי מיליון היילנדרים - כמעט שליש מאוכלוסייתה של סקוטלנד - נעקרו ממקום מושבם. כפרים שלמים הועברו לצפון אמריקה.

תנאי החיים של העובדים בבריטניה השתפרו, אך הכותנה הארוגה במכונה החריבה יותר מרבע מתעשיית ייצור הכותנה של הודו, ועד שנת 1860 הותירה יותר מחצי מיליון הודים נטולי מקור פרנסה, מה שהוביל לרעב בבנגאל - בירת אריגת הכותנה של הודו.

בפעם האחרונה בה שיפור ניכר בייצור התעשייתי חולל מהפך בחייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם, חלק ניכר מהאוכלוסייה שנפגעה מכך לא הצליח לשרוד - חלקם לא שרדו במקום מושבם המקורי, ואחרים לא שרדו כלל.

בקהיר שבאילינוי חייהם של המובטלים אינם נמצאים בסכנה, משום שרשת הביטחון החברתית של ארצות-הברית תישאר על כנה. אבל חייהם של הערבים העניים בקהיר שבמצרים, ובערים אחרות הדומות לה, נמצאים בסכנה חמורה - והבעיה כה קשה, שקשה לראות פתרון ממשי לה. איש לא יופתע מכך שעל הפוליטיקה המזרח-תיכונית השתלטה נימה חדשה, שניחוח חזון אחרית-הימים נודף ממנה.

---

הערת המתרגם: אם ניישם את הכלל של שפנגלר בהשוואה שלו בין מצרים לארצות-הברית ביחס לישראל יתפח שיעור האבטלה כאן ל-20 אחוז.

---

---

ועוד משהו...