אין עוני בישראל - אך כמעט כולם שרויים במצוקה. אין עוני בישראל כי היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. יש מצוקה בישראל כי הצד השני של השוויוניות הוא שהעשיר והעני - שניהם כאחד - משתכרים אל צרור נקוב. ומה שמכעיס בכל הסיפור הוא שהמחאות שהופיעו באחרונה תובעות להחמיר את המצב הזה. (כתב: אורי רדלר)
מחפש עניים כבר די הרבה זמן שאני מחפש מליון וחצי עניים בישראל ולא מוצא אותם. כלומר, יש עניים בישראל. כל אחד מאיתנו נתקל בדרי רחוב, בנרקומנים המבקשים "כמה שקלים," באנשים המקוששים בדי עמל אוכל, ובשיכורים על הספסלים. המראה עצוב וכואב אך מספר האנשים שזה מצבם הוא קטן למדי ואף הולך וקטן - המבוגרים יותר בינינו זוכרים בוודאי את המחזה שהיה נפוץ פעם של מקבצי נדבות המבוססים בפינת הרחוב בבלואי סחבות, לעתים קרובות בלי רגליים או מוכי גבנון, מרכינים ראש לצד בשלט מעורר רחמים. מחזות כאלו הפכו נדירים הרבה יותר היום. יש בישראל עדיין אלפי מוכי גורל. אבל לא מליון וחצי.
לא שקשה למצוא אנשים שגורלם לא שפר עליהם. אפשר לפגוש אותם בכל מקום. אחת היא עולה מבוגרת מרוסיה, המנקה בתים בשכר עלוב. יש לה השכלה. אין לה תקווה של ממש להיחלץ ממצבה. אחר, בן חמישים, נאלץ לשמש שליח על קטנוע כי עסקו כשל. שלישי מתנדנד בהתמדה בין תקופות ארוכות של אבטלה מרה ותעסוקת דחק. רביעי עמל כל היום ומשתכר אל צרור נקוב. יש רבים כאלו. לא מאות. לא אלפים. עשרות אלפים רבים. יומם ארוך ואפור, לילותיהם קצרים, ותקוותיהם עשנות. כל אדם שלב לו והוא רואה את עליבותם ואת ענותם, חש גם את כאבם.
אין מליון וחצי רעבים אבל כל זה אינו עולה בקנה אחד עם התיאורים לגבי העוני בישראל. יש רבים החיים בעליבות ובחוסר תקווה - אין מיליון וחצי אנשים רעבים ללחם. יש רבים המתלבטים בפרנסתם, ומתקשים לקנות דברים בהם הם חפצים. אבל הם אינם רעבים וגם בעוניים, אין הם רחוקים הרבה ממצבם של אלו ששפר עליהם גורלם, לכאורה.
כך, לכל הפחות, מספרת לנו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התרשים הבא מציג את בני העשירונים השונים בישראל - מהראשון שלמטה ועד לעשירון שלמעלה - ואת "נתח ההוצאות" שלהם. כלומר, את האחוז מכלל ההוצאות לצריכה של כל אחד מהעשירונים.
בחברה שוויונית לחלוטין, כל עשירון יוציא 10 אחוז מכלל ההוצאות. כאן, ניתן לראות כי בישראל אין שוויון מוחלט. העשירון העליון מוציא 17 אחוז מכלל ההוצאות, ואילו העשירון התחתון רק 6 אחוז. הפערים, עם זאת, אינם גדולים במיוחד. גם אם נאמר כי יש בישראל מאון או אלפיון עליון הנהנים מהכנסות גדולות להפליא, עדיין קשה לראות פערים עמוקים מאוד בין 99 האחוז הנותרים. הפערים בין עשירון לעשירון הם של הוצאה של כ-1,200 עד 1,500 שקל. פער, אבל לא תהום.
אפשר להעלות טענה תקפה נגד תיאור עניינים כזה. התרשים שהוצג מראה את הנתח באחוזים של כל עשירון, אך מתעלם מהנתח לנפש של כל עשירון. ניתן להניח כי כאשר נחשב את ההוצאה לנפש, יתגלו פערים גדולים בהרבה.
עשינו גם בדיקה כזו. כלומר, חישבנו את ההוצאה לנפש (תקנית) בכל אחד מהעשירונים.
כפי שניתן לראות, הפערים בהצגה לפי צריכה לנפש גדולים יותר, אך עדיין רחוקים מאוד מלהיראות עמוקים במיוחד. הפער בהוצאה לנפש בין רוב העשירונים הוא 500 עד 1000 שקל. לדוגמה, בעשירון השלישי ההוצאה לנפש היא 3,175 שקל, ואילו בעשירון הרביעי היא 3,662 שקל. הפער הבולט היחידי הוא בין העשירון התשיעי לעשירון העליון, אך הגלישה מעשירון לעשירון משם והלאה מתונה למדי.
אילו היינו מקבלים נתונים אלו כלשונם, ומשתמשים בהם כדי לבצע חישובים מקובלים של אי-שוויוניות, היה עולה כי ישראל היא אחת המדינות השוויוניות ביותר בעולם - אם לא השוויונית ביותר.
ישראל יוצאת לקרב השוויוניות כדי לבחון אם אכן כצעקתה, יצאנו לבדוק כיצד עומדים נתוניה של ישראל בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ובמיוחד במערב. הדוגמה הראשונה שלנו הייתה בוסניה והרצגובינה. המדינה מתהדרת במדד ג'יני של 34.1, הנמוך בהרבה מזה של ישראל (39.2), אך בתחום השוויוניות בפועל, יש לה עדיין הרבה מה ללמוד מהישראלים.
אני יכול כבר לקרוא את הטוקבקים. מדוע ולמה נטפלת לבוסנים האומללים? וההרצגובינים, האם הם יכולים לשמש חומר השוואתי נאות? למה שלא תלך ותיטפל למדינה בסקנדינביה? מה קרה, אתה מפחד? והם צודקים. זה באמת לא פייר. לכן, עשיתי פעמי חיש-קל אל המדינה השוויונית בעולם, לפי מדדי האו"ם, הלא היא דנמרק. והנה התוצאות:
כן. כדי להסיר ספק: אין לכם בעייה בראייה ואין כאן טעות בנתונים. ההבדל אמנם אינו גדול, אך עולה ממנו כי אם בוחנים את התפלגות ההוצאות לתצרוכת בשתי המדינות, ישראל שוויונית יותר אף מדנמרק. (הערה: הנתונים בדנמרק הם לפי רבעונים ולא חמישונים. נתוני ישראל הותאמו לחלוקה זו)
אני חושב שבשלב זה כבר התגבשו החשדות לכלל וודאות: אני בוודאי מסובב את הנתונים ומעוות אותם. לא יכול להיות. האם ייתכן שמדינת ישראל בה הפערים כה עמוקים ואי-השוויוניות כה בולטת שוויונית לא פחות מדנמרק? הרי זה מגוחך. יואיל כבודו ויעניק לנו דוגמה נוספת, אם הוא בכלל מסוגל.
תוכלו להבחין בשינוי קל בתצוגת החלוקה באחוזים. הדמיון בין שתי המדינות כה רב, עד שהיה צורך בתצוגה של ספרה אחת אחרי הנקודה כדי להבחין בין נתוניהן. הפערים הם של עשיריות האחוז, ורק בחמישון התחתון ניתן להבחין בהבדל ממשי, אף כי גם הוא קטן. ההבדל הזה הופך את ישראל שוויונית מעט יותר, לפי נתונים אלו, מפינלנד - אך רק כחוט השערה.
וואזארי מיורגנסון רוצים עוד? הנה המצב בהשוואה לשוודיה. על חטאי אני מודה: איני משוכנע לחלוטין מהו בסיס החלוקה לעשירונים בשיטה השוודית ולכן אפשר להתייחס להשוואה כאן ואפשר גם להתעלם ממנה - אבל הדמיון בין המצב בשתי המדינות מפליא. להערכתי, שוודיה שוויונית מעט יותר לפי נתונים אלו, אבל קשה מאוד להצביע על הבדל החורג מגבול השגיאה הסטטיסטית.
תחנה אחרונה במסענו היא נורווגיה. כרגיל, גם הנורווגים עושים שבת לעצמם ומחלקים את אוכלוסייתם לשישה פלחים לפי גובה ההכנסה. זה הופך את ההשוואה משמעותית פחות, אך היא עדיין מצביעה בצורה ברורה על-כך שישראל, לפי מדד ההוצאות לתצרוכת, שוויונית יותר מנורווגיה.
השוק השחור מסביר את הכל? נתונים אלו מותירים אותנו נבוכים ותוהים. אם אנו נסמכים על גובה ההכנסות המוצהרות של תושבי ישראל הנסקרים על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי אז ישראל היא מדינה בה יש פערים ניכרים בין העשירון העליון לעשירון התחתון - מדינה שבה אי-שוויון ניכר, הראויה למקומה הנמוך לפי דירוגים המסתמכים על מדד ג'יני.
אם, לעומת זאת, אנו נסמכים על גובה ההוצאות המוצהרות של תושבי ישראל, הנסקרים על-ידי אותה לשכה מרכזית לסטטיסטיקה, כי אז ישראל היא "מעצמת שוויוניות" מרשימה, המכניעה את בוסניה באיפון, מנצחת בוואזארי את רוב מדינות סקנדינביה ומפסידה רק לשוודיה, וגם זאת בקוקה מפוקפק, שהושג בזכות שופט אנטישמי שלא שרק לאופסייד ברור של יורגנסון.
הדרך היחידה להתיר את התעלומה היא להניח כי יש פער ניכר בין הנכונות של אזרחי ישראל הנסקרים על-ידי אנשי הלמ"ס להודות בגובה הכנסותיהם האמיתיות, לבין נכונותם לדווח אמת כמה גרם נקניק פסטרמה, ביצים, לחם, חלב ועוף הם קנו. או, במלים אחרות, נוכל להבין את הפער בין הנתונים אם נניח שהכלכלה השחורה בישראל מפותחת כדבעי, ורווחת מאוד בקרב העשירונים הנמוכים יותר. רק כך נוכל להבין כיצד העשירון התחתון נהנה בישראל מהכנסה מוצהרת של 2,705 שקל, אך מוציא לתצרוכת מדי חודש 7,922 שקל; ואילו העשירון החמישי מדווח על הכנסת נטו של 9,038 שקל למשק בית, ומוציא 11,685 שקל.
אז איך זה שהמצב כל-כך גרוע? ועדיין נותרת התהייה: אם כל-כך טוב, למה כל כך רע? אם הנתונים מצביעים על מידה רבה של שוויוניות, מדוע יצאו שלושים מליון ישראלים לרחובות כדי לזעוק "ל-חם! עבודה! הגברת הילודה"? כיצד זה כולנו לא מרוצים, מזיעים וסובלים מאולקוס עם פרפורציה? אם החברה הישראלית היא אכן - כפי שנרמז מנתוני ההוצאות - סוג של מעמד בינוני אחד גדול - מדוע התחושה היא שאנו מחליקים לאיטנו מטה?
את התשובה נוכל לקבל אם נוותר על הנחות כוזבות. אנו מניחים כי הקובלנה על היעדר שוויוניות והקובלנה על מצבו הרע ושקיעתו של מעמד הביניים הן תלונות אחיות - כלומר, כי העניים ומעמד הביניים בישראל הולכים ושוקעים מבחינה כלכלית בו זמנית, וכי מצב זה נובע מכך שיש קבוצה קטנה של עשירים ש'מנצלת' את כל השאר.
במאמר קודם הראינו כי הנחה זו אינה נכונה - "העשירים" אינם מנצלים אף אחד ונושאים בנטל מס כבד על כלל הכנסותיהם - מהכנסות הון, עבור בדמי שכירות וכלה במיסוי על הון (חסכונות) ודיבידנדים. כלל הכנסות מנהלי החברות בישראל הן רק 4 אחוז מכלל ההכנסות של עצמאים ושכירים בישראל, והם משלמים מסים בשיעור כולל של למעלה מ-50 אחוז על הכנסותיהם.
"העשירים" הם קולב נוח לתלות עליו את מעיל המרירות. בן המעמד הבינוני חש בבירור כי הוא עצמו אינו מרוויח מספיק כדי להרשות לעצמו לממן את הדברים בהם הוא חפץ, ומאשים את בעלי-ההון מלמעלה, בכך שהם גורפים את כל ההכנסות, כביכול, ולא משאירים לו מספיק; ואת החרדים, הערבים, המובטלים והחיים על אבטחת הכנסה מלמטה, על כך שהוא צריך לפרנס אותם, כביכול, בתשלומי מס מפולפלים.
אך המחאה אינה נגד העושר והעשירים, כי אם נגד היעדר הזדמנות להתעשר. המרירות אינה על כך שיש בישראל "עשירים" אלא על-כך שכדי להגיע לעושר, אמידות או סתם להיות "מבוסס" בישראל צריך אדם לעסוק בטיפוס נואש על קיר חלקלק של מיסוי רצחני. יותר משאנשים כועסים על כך שלמשפחת שטראוס יש הרבה כסף, הם ממורמרים על כך שגם אם יעבדו קשה כל חייהם, אין להם שום סיכוי להפוך לשטראוס זוטא או אפילו לשטראוס זוטא-שבזוטא. רבים אף מגיעים למסקנה כי מי שאכן התעשר, מן הסתם לא עשה זאת בדין אלא ברמיה ו"על חשבוני."
מעבר לכך שהתבססות בחיים בעבודה הגונה היא משימה טנטאלית - אנשים כואבים את שוויוניות היתר. כלומר, את הקלות בה ניתן להחליק כלפי מטה. אחת ממכרותי, לדוגמה, עבדה לפרנסתה במשרה המכניסה כמה אלפי שקלים יותר מהשכר הממוצע. היא גרה עם חבר שעבד בתחום ההיי-טק. ביחד, כך לפי נתוני הלמ"ס, מעמדם היה רם ונישא: בשוליו התחתונים של העשירון העליון. הם רצו לחיות ברמת חיים נאותה, לתפישתם, ולא חסכו אגורה. חודשים ספורים אחרי כן הם רבו ונפרדו, והמכרה פוטרה מעבודתה. היא נאלצה לעזוב את תל-אביב ומשך כמה חודשים חיפשה עבודה, כשהיא חיה על דמי אבטלה לא גבוהים. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא עברה כמעט בבת אחת מהעשירון העליון לעשירון השני. לפני כמה חודשים, היא שבה ומצאה עבודה, בשכר מעט נמוך יותר, ועתה היא בת נאמנה לעשירון השישי.
תנועת היו-יו הזו בין עשירונים משקפת 'שוויוניות מייאשת'. שאיפה סבירה ולגיטימית של אדם היא לטפס בהדרגה ולהימנות - עם התבגרותו והתבססותו בחיים - עם 2.2 מיליון המאושרים שבשלושת העשירונים העליונים. התרשים הבא מאייר את הקושי בהשגת משימה זו:
הפער בין העשירון התשיעי לשני הוא זעיר. משק בית יכול לנוע מהתשיעי לשני ולהיפך לפי עניין פשוט כמו השאלה האם בן או בת הזוג עובדים או לא. כאשר המשפחה חד-הורית או כאשר אחד מבני הזוג נאלץ לצמצם את היקף תעסוקתו, או כאשר אחד מהם מפוטר משתנה המצב הכלכלי של משק הבית מיסודו. המיסוי הרצחני, בצירוף עם מעשי טירוף כמו ריבית נמוכה, מביא לכך שמשקי בית מתקשים לחסוך בשיעור ממשי מעבר להוצאות השוטפות, מתקשים לעמוד בהוצאות גבוהות יותר בתקופות מסוימות (כמו בגידול ילדים) ומתקשים לגייס את אורך הנשימה הכלכלי הדרוש כדי לקנות דירה.
בנסיבות אלו - כאשר קל מאוד לגלוש מטה מבחינה כלכלית וקשה לעמוד בהוצאות וברכישות - לא מפתיע שאנשים מתמכרים לאשליות. יש כאלו החולמים על האוצר הסודי של "העשירים," שיחולק ביניהם ויביא להם את הביסוס הכלכלי המבוקש. אחרים מתמכרים להזייה על "יציבות תעסוקתית" - שובם של ימי הזוהר בהם "כולם" השתכרו היטב בעבודה בטוחה ויציבה "עד הפנסיה." גם הם מפנטזים שיש אוצר סודי של "העשירים" שיממן זאת או, למצער, שאפשר יהיה לממן זאת בביטול סלילת הכביש הדו-מסלולי להתנחלות ריצוף חרסינה ג'. עוד אחרים סבורים שיושג צדק חברתי אם המדינה תממן חינוך חינם, בריאות חינם, ודיור בשנקל. כשאומרים להם ש"המדינה" הוא רק שם אחר לכך שאת הכסף למימון כל ה"חינם" יצטרכו לקחת מהם, גם הם צפים להם אל נהר הפנטזיה על האוצר של "הטייקונים."
החלומות האלו הם מנת חלקם של מנהיגי מחאת הדיור. לפי התוכנית העדכנית של המחאה, אמור תקציב המדינה והביטוח הלאומי לגדול בכ-28 אחוז - והחישוב הזה עדיין לא כולל את כל סעיפי התוכנית שלהם. אני לא יודע איזה חומר הם מעשנים שם, אבל זה חייב להיות משהו טוב. השורה התחתונה של ההצעה היא גידול של כ-40 אחוז בהיקף המיסוי (נטל נוסף של כמעט 60,000 שקל על כל משק בית בישראל) או - בלשון אחרת, הצעה שתדרוש הטלת מס בגובה 100 אחוז על הכנסת האלפיון העליון, המאון העליון, העשירון העליון, העשירון התשיעי והעשירון השמיני. סה"כ, 2.2 מיליון תושבים.
בעייתה של ישראל אינה היעדר שוויוניות, אלא היעדר יכולת להגיע לביסוס כלכלי ממשי באמצעות השתכרות וחסכון. קשה להתייחס ברצינות להצעות שנכתבו תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים אסורים, כמו אלו של מנהיגי מחאת הדיור, אבל מבט מהיר אל נוף ההצעות הקיים אינו מעורר תקוות. קבוצה אחת זועקת שיש להגביר את "המיסוי על ההון" - כלומר, על החסכונות שלנו. אחרת דורשת לגבות יותר מס מהכנסות אחרות "שלא מיגיעה" - היינו, מס על הדירה שהשכרתה מממנת את הפיליפינית לאבא שלך. שלישית תובעת להעלות את מס ההכנסה על "העשירים" - אלו שהנטו שלהם יותר מ-22 אלף - ולהוריד את המס העקיף על עניים. כלומר, בפועל, האוצר יקבל את החלק הראשון (העלאת מס ההכנסה) והחלק השני יועבר לוועדה בראשות פרופ' אסלבגראבן, שתשב ותדון, ותמסור את מסקנותיה, שיודפסו על נייר A4 בכריכת ספיראלה, ויועלו בישיבת הממשלה ב-10.8.2014, ויידחו לבקשת ראש הממשלה עד "אחרי החגים," ואז יושעו "לפי שעה" עד שהמשק יתאושש מהמשבר.
.jpg)
אקו"ם