אחרי האשליות: המחאה לאן?

דעיכתה המתמשכת של מחאת הדיור, והירידה בהיקף תשומת הלב התקשורתית הניתנת לה מציבים את התנועה על פרשת דרכים: האם נידונה המחאה להימסר באופן רשמי מלא לידי השמאל ולנבול במרתפיו? האם יש סיכוי לבניית תנועת מחאה יציבה לאורך זמן? האם פניה של המחאה לכנסת? זה הרגע להחליט.  (כתב: אורי רדלר)

זוהי שקיעתה של המחאה
דעיכתה של מחאת הדיור כמעט אינה דורשת הוכחה. רואים את זה. מרגישים את זה. בלוג זה גרס כבר בליל הפגנת השיא ברחוב קפלן (7.8.2011) כי המחאה מיצתה את קהל המוחים הפעיל שלה, ומכאן דרכה סלולה מטה. הדעיכה הייתה מוחשית עוד לפני האירועים בדרום, והואצה בעקבותיהם: הפגנה מאכזבת ב"פריפריה" ושבוע מאוחר יותר צעדת דממה מעוטת משתתפים בתל-אביב, בה נטלו חלק בין אלף לשקר כלשהו צועדים.

תשומת הלב התקשורתית המוענקת למחאה הצטמצמה - בין השאר בגלל היעדר חומר חדשותי מעניין. אחר-כך הפנה הציבור מבטו לפרשת הזמרת העצורה ואחריה, באופן טבעי, למתקפת הטרור הרצחנית בדרום. בשינוי אפשר להרגיש בשדרות רוטשילד. חלקו המערבי של הרחוב, ובמיוחד מאזור מאהל הסיינטולוגים מערבה, דליל הרבה יותר; המאהל נטוש כמעט לחלוטין במהלך היום, וגם אירועי הערב מושכים אליהם קהל מצומצם יותר. מנקודת מבטם של רבים, סיפור מחאת האוהלים היה הסיפור החם של הקיץ - בדגש על "היה."

סימן נוסף לשקיעה ניכר בחשיפת העימותים הפנימיים הקטנוניים בתוך "הנהגת המחאה." כשמעמדה של תנועה כלשהי גואה, נוטים פעיליה להבליע את חילוקי הדיעות ביניהם - אם מחישובים של תועלת, ואם מחישובים של טובת התנועה. כשניתן להבחין בשקיעה, חשים הפעילים להציל את המולדת והצלה זו מתבטאת, פעמים רבות, בניסיון להשליך את המנהיגים הקודמים מעבר לסיפון. כך, לדוגמה, יצאה קבוצה ממורמרת אחת וגרסה כי מנהיגי המקוריים של המחאה - המכונים גם "השביעיה הסודית" - אינם נוהגים באופן דמוקרטי ואינם מנהלים אורח חיים 'מחאתי'. הם קבלו על כך שליף, שפיר, קונטס וחבריהם אינם ישנים במאהל ואף לא ישנו בו מעולם; ושהם מתעלמים מדעתם של אחרים ועושים כרצונם. הטענות נכונות, ככל הנראה, אך הן לא היו מועלות אלמלא התחושה שהמחאה הולכת לאיבוד.

האות המובהק ביותר לדעיכת המחאה ניכר במפנה הבולט שלה שמאלה. כלומר, זה לא שמחאת הדיור עצמה פנתה שמאלה, כמו שרוב הפעילים והמפגינים שלא נמנו עם השמאל התפוגגו. "צוות רוטשילד האלטרנטיבי" התברר כצוות שמאל מובהק של מכון ון ליר ודומיו, והלגיטימיות שלו התפוגגה. הפגנת יום שבת (20.8.2011) נראתה כהפגנת שמאל טיפוסית, ממשתתפיה ועד לסיסמאותיה, ערוץ הציוצים #j14 נכבש על-ידי כוחות המהפכה, והפלישה למבנה הציבור ברחוב דב הוז הייתה, נראתה ונשמעה כמו מחאה טיפוסית של פעילי חד"ש, פינת "יש גבול" ליד הפיצריה של מרצ. מספר המשתתפים היה כה דל, עד שאחת מפעילות חד"ש, שלי דביר (ממארגנות "מחאת העגלות" שנעלמה), הוצגה באחד הדיווחים כעוברת אורח תמימה: "תושבת השכונה ואם לילדה בת שנה וחצי."

פנייה שמאלה היא הדרך לאבדון
דעיכתה של המחאה זורעת דכדוך ובהלה בין חלק מפעיליה, שאינם מבינים מדוע שקעה קרנה. פעילים מפוכחים יותר מבינים כי במרוץ לטווח ארוך  - ושינוי חברתי אינו "מהפכה" אלא מאבק מתמיד ומתמשך - שלהוב הרוחות בהבטחה לשינוי מהיר וקרוב אינו יכול אלא להוליד אכזבה. רבים מהפעילים הנלהבים, עם זאת, עדיין חיים את האופוריה של שלושת השבועות הראשונים, כואבים את התחושה כי "המהפכה" הולכת ומתרחקת, ומבקשים לממש את ההבטחות - מטושטשות ככל שיהיו - על אדי הדלק האחרונים.

השעה היא שעת מבחן למחאה. להפוך למשהו אחר - או לחדול. למחאה שלושה נתיבים: לא לעשות כלום; לנסות לדבוק בקו "מחאת מעמד הביניים" עצמאי וחוץ-פרלמנטרי; או לנסות לרתום את המחאה למרכבת כוח פוליטי או מפלגה פוליטית חדשה.

"לא לעשות כלום" פירושו התמסרות מלאה לידיו הענוגות של השמאל הישראלי. אתר המחאה, המגדיר עצמו "האתר הרשמי של המהפכה" מדווח בימים האחרונים על אירועים קיקיוניים רבים - כמעט כולם אירועים ביוזמת ארגוני שמאל, ובהשתתפות כמעט בלעדית של פעילי שמאל.  כל עוד שגשגה המחאה היו פעילי השמאל מוכנים להימנע מלדבר בגלוי בעניינים שעל ליבם, מתוך הנחה שאירועי המחאה הם אתחלתא דגאולא - אירועים מטרימים למהפכה חברתית עמוקה, שתשנה את פני החברה הישראלית. בנסיבות אלו, הם היו מוכנים אפילו להימנע מאיזכור "הפיל שבחדר" - הכיבוש - כדי שלא לנכר קהלים רחבים.

עם היעלמם של קהלים אלו, עולה נטיית הלב של פעילי הליבה מן השמאל אל פני השטח - אך במקום למשוך לב הציבור בחזרה, היא מרחיקה אותו ממנה עוד יותר. השמאל המובהק לא השכיל עד היום לרתום המונים למסריו, והסיבה לכך לא הייתה "שטיפת המוח" של כלי התקשורת, השלטון ובעלי ההון אלא שהמסרים פשוט לא מדברים אל לב הציבור.

ולא רק שהם לא מדברים - התחושה הבסיסית של "העם" היא כי המסרים האלו שקריים. משך שנים רבות חי בליל תנועות השמאל בבועה סגורה ומנותקת, נעולה במרתף ז'רגון פנימי, כשהפעילים טרודים בעיקר בהעברת עלוני מאבק דמיוני בינם לבין עצמם. הציבור הרחב ואפילו קהל המטרה המרכזי של השמאל - העמלים, הנתונים במצוקה, העניים והדלים - אטם את אוזניו מלשמוע כי הוא לא האמין לאף מילה. תושבי רמת אביב כתושבי ג'סי כהן ראו בשמאל הישראלי את נציגי המעמד השליט הוותיק - אחוס"לים, כניסוחו של ברוך קימרלינג - אקדמאים בורגנים, צחורי כפות ועגולי משקפיים, המטיפים בצדקנות מתנשאת על מהפכה עממית, בדרך להשלמת התואר השני בבוסטון.

דימוי זה של השמאל - מוצדק או לא - לא השתנה באופן יסודי בעקבות מחאת הדיור. מעמד הביניים לא החל להתעניין בפלסטינים ובסבלם. מבחינתו, הם עדיין יכולים ללכת לחפש את החברים שלהם. מעמד הביניים גם מוכן לתרום ח"י מלים יפות של הזדהות עם "הפריפריה" או "השכונות" או "עובדי הקבלן" - אך אם אלו יהיו הנושאים המרכזיים של המחאה, הציבור הרחב לא ישתתף בה. הציבור היה מוכן לגור יחד באוהל עם תנועות השמאל, כל עוד הנושא המרכזי, לתפישתו, היה מאבק לפתרון בעיות מעמד הביניים. ברגע שזה כבר אינו הנושא המרכזי והבלעדי, התמיכה הציבורית תעלם במהירות והשמאל הישראלי ימצא את עצמו בחזרה ב"סלון מזל," עם שלושה-ארבעה כיסאות פנויים.  

ומלך עליהם, כמוהו לא קם
כיוון אחר למחאה הוא לדבוק במסר של מאבק לשיפור במצבו של מעמד הביניים. זה היה המסר הראשוני המאחד, הממריץ והממריד של המחאה - זה היה מעוז התמיכה העיקרי שלה, וזה גם המסר היכול לשרוד תקופות של 'רעב תקשורתי' ולהמשיך לפעפע. אך שינוי כזה תובע גם הסתגלות למאבק ארוך-טווח ובעל אופי שונה מאוד מזה שחווינו עד היום.

המחאה שגשגה בנישואים של נוחות בין מוחים נלהבים לציבור תומך רחב: שני הצדדים היו משוכנעים כי עומק הפתרון כגובה הזעקות. אם נצעק בקול חזק-חזק "העם רוצה צדק חברתי" ואם נקים הרבה אוהלים ואם נצעיד המוני מפגינים ברחובות אז כולם ידעו שאנחנו נורא רציניים - אפילו יותר מבעניין הקוטג' - וביבי יזיע ויובל יתעלף ושניהם ילכו וייקחו את המטמון הסודי של 20 המשפחות ויחלקו אותו בין כולנו.

הדלוזיה הקיבוצית הזו התפוגגה. הציבור הרחב הבין כי למנהיגי המחאה אין תוכנית, שהאפשרויות התקציביות מוגבלות מאוד, המצב הכלכלי בעולם הוא על הפנים, ושאין מטמון סודי. כסף אינו נברא יש-מאין באמצעות לחש איצטגנין על "שינוי סדר העדיפויות." רוצים חינוך חינם? זה עולה ככה-וככה. מאיפה תביאו את הכסף? רוצים דיור בר-השגה? גם זה עולה כסף. וזה יארך כמה שנים עד שנראה תוצאות. ולא ברור שזה עובד בכלל. ומאיזה משרד ממשלתי בדיוק תגרעו את התקציב?

מאבק כולל לשינוי ממשי בסדר העדיפויות ולשיפור מצבו של מעמד הביניים - מאבק שאינו גורס רק מרשמים כלליים אלא נכנס גם לפרטי הפרטים - תובע גישה שונה. מרתון ולא ספרינט. למאבק כזה יש תומכים רבים בבית, וחיילים מעטים ברחוב. זו אינה מחאה של צעירים הזועקים "מהפכה." מחאה כזו תובעת דמות מנהיגה - אם סמלית ואם מעשית - שעמה יוכל ציבור רחב של בני מעמד-הביניים להזדהות ובה יוכל לבטוח.

כרגע, אין מנהיג כזה. אלו שרוצים, אינם מסוגלים. אלו שרוצים ומסוגלים, אינם מתאימים. אלו שמסוגלים ומתאימים, אינם רוצים.

חברי "השביעיה הסודית" איבדו הרבה מהאמון שרחש להם הציבור. החל בזו שמתנהגת כמו הדגיגה הסקלרוטית ב"מוצאים את נמו," עבור בחבורת תאבי-הפרסום במשקל נוצה, וכלה במובטל האופורטוניסטי והשאפתן - אין כאן חומר מנהיגותי. ניתן להניח כי עד מהרה תתפרק החבורה ואנשיה ישובו לעיסוקיהם מקדם - מי לעריכת סרטים, מי לתוכניות-מציאות, ומי לזיכיון לקו חלוקה של קוקה-קולה.

יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, רוצה ומסוגל, אך הוא קצת צעיר מדי וקצת פוליטיקאי מדי. ניתן לראות אותו משתלב במקום טוב ברשימת "קדימה" לכנסת הבאה, אך ספק גדול אם הוא יכול לשמש נציג אמיתי לשאיפותיו ולקשייו של מעמד הביניים.

דמות אחת התבלטה בין כל השאר כמי שגם מסוגלת וגם מתאימה לתפקיד. מדובר, כמובן, בירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, ששמו נישא היום בפי רבים אחרי שהרצאה שלו על המצב בישראל עוררה גלים של התלהבות. האיש נבון, מוכשר, ידען, בעל יושרה ושכל ישר, תקיף ועיקש, ישר ונטול שאיפות פוליטיות. המועמד המושלם, אם תרצו. אף שדעותיו רחוקות מאוד מאלו המובעות בבלוג זה, גם אנו שותפים לתחושה שאצל שולחן המשא ומתן יהיו ליבו וראשו נתונים לשיפור אמיתי במצבו של מעמד הביניים.

אלא שלירון זליכה כישור נוסף - ניסיון. שנותיו כחשב כללי הותירו בו, כך נדמה, רתיעה עמוקה מהרעיון של קפיצה נוספת אל תוך המרחשת הלוהטת. הוא יכול, אבל לא ממש רוצה.

ובאין מלך, מפלגה תהיה לנו?
נותר רעיון המפלגה. כלומר, בהתפתחות כזו או אחרת, תוקם תנועה או מפלגה המקושרת למחאה, שתייצג את ענייניו של מעמד הביניים בכנסת ותעמוד על-כך שהרעיונות הטובים והחשובים שביטאה המחאה ימצאו ביטוי גם בשינויים ממשיים במפה הכלכלית והחברתית של ישראל.

ספק אם דבר כזה יקרה, שכן הכווייה שהותירה התאיידותה של "שינוי" עדיין צורבת. המפלגה שהגדירה עצמה "מפלגת החילונים ומעמד הביניים" זינקה בתוך פחות משלוש שנים ל-15 מנדטים, ובתוך שלוש שנים נוספות נעלמה מן המפה. מנהיגי המפלגה היו בעלי רצון טוב וכוונות טובות, אך מבחינה פוליטית לא ידעו מאיזה צד פותחים צנצנת. ספק אם יהיו רבים שיתפתו פעם נוספת למפלגת מחאה כזו - אפילו אם בראשה תעמוד בלוריתו המגורזת של סטרפטוקוקוס בן יין.

נספח א': ענייני סקווט
פלישת פעילי חד"ש למבנה ציבורי נטוש ברחוב הוז הוצגה כפעולה נדרשת נוכח אוזלת היד של עיריית תל-אביב, שהשכירה את המבנה לאימוני היס"מ. את הפלישה הוביל, בין השאר, מזכיר חד"ש בתל-אביב, יואב גולדרינג, שגרס כי העלה את נושא המבנה בפני העירייה פעמים רבות. לא הצלחתי למצוא איזכור לכך בישיבות העירייה או בישיבות התכנון והבנייה, אך ייתכן כי הוא העלה את הנושא על-פה. גולדרינג גם ערך סקר מקיף, שהעלה כי יש בתל-אביב כ-1,200 יחידות בנייה ריקות. המספר נשמע מרשים, עד שנזכרים כי בתל אביב יש עוד 231,000 יחידות בנייה, מהן 188,281 יחידות דיור. כלומר, כלל יחידות הבנייה הריקות מהווה רק כחצי אחוז מכלל יחידות הדיור הפוטנציאליות בעיר.
תוספת: המגיב "חירותניק ליברלי" הפנה את תשומת לבנו להודעת עיריית תל-אביב ממנה עולה כי יש בעיר רק 9 מבנים שאינם בשימוש כרגע, וכי היא נמצאת במשא ומתן מתקדם עם בצלאל על השמשת המבנה ברחוב דב הוז והוספת גנים בו. לטענת העיריה מדובר ב"מבנה לשימור" אך טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם בדיקה באתר העירייה, שאינו מונה את המבנה כמיועד לשימור. יתר על-כן תנאי המכרז לשיפוץ שפרסמה העיריה במאי 2009 קובעים במפורש "בניין זה אינו מיועד לשימור."

נספח ב': פה-פה-פה-פרנויה
האינסטינקט הפרנואידי של אגפי שוליים בשמאל הוליד בשבוע האחרון תאוריית קונספירציה לפיה נאחזו נתניהו וברק בפיגועי הטרור בדרום כדי לתקוף בעזה. חבל לבזבז הבל פה על הנושא. ראוי לומר, בשיא התמציתיות, תרגיעו.

---

ועוד משהו...


הרשמו לקבוצת הקפיטליסט היומי וקבלו עידכונים שוטפים