אני יאיר לפיד אלוהיך: על "האמנה החברתית"

אני יאיר לפיד אלוהיך
ליאיר לפיד יש יומרות מרחיקות לכת. מקבץ הגיגיו על דמות המדינה הרצויה בא תחת השם "האמנה החברתית" - בהתייחסות ישירה ל"אמנה החברתית" של הפילוסוף ז'ן ז'אק רוסו. לפיד גם מגיש את הדברים בעשרה סעיפים, שכולם מתחילים ב"לא," וכאן אמור הקורא להעלות על דעתו מייד את עשרת הדברות, שרובן מנוסחות בלשון שלילה. דומה כי חסד קטן עשה עמנו לפיד, שהוא מדבר בלשון רבים ואינו פותח ב"אני ה' אלוהיך."

כדי לגבות את היומרה ל"אמנה" באמירה הולמת יש צורך בידע ובכישורים, שליאיר לפיד אין. רוסו, כותב "האמנה החברתית," היה אדם אנוכי ורע מעללים. מתחת לאופטימיות האוטופית המבעבעת ב"האמנה החברתית" שלו זורם נהר ברזל קר ומרושע. רוסו חלם ב"האמנה החברתית" על גן עדן חברתי עלי-אדמות, שיווצר אם כולנו נסכים בכל ונהיה לאחד עם "הרצון הכללי." אלא שבעיה אמיתית נחשפת כאשר מתברר כי לא הכל מסכימים עם הכל. יעקב טלמון הראה, במחקר פורץ דרך, כי נהר הברזל הקר צף מיד אל פני השטח, ומוביל את החולמים על "הסכמה כללית" אוטופית הישר אל שלטון האימה והגיליוטינה של רובספייר. יפה היה עושה ז'ן ז'ק לפיד לו היה מוסיף לקריאת רוסו גם עיון בטלמון ומצמיד אוזנו אל הקרקע - אם היה מקשיב היטב, היה יכול לשמוע מבעד לזמרת ה"מרסייז" גם את הצליל המחליא של מערפת ברזל הצונחת מטה.

גם לקרוא את התנ"ך לא היה מזיק. מייד אחרי עשרת הדברות (שמות כ') נאמר: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן." עשרת הדברות באות מפיו של מחוקק - האל התובע מעמו לעשות דברים אחדים, ולא לעשות דברים אחרים. "לא תרצח" או "לא תגנוב" הוא מתווה ברור לחוק חד-משמעי. לא תגנוב. לא תרצח. לא תחמוד בית רעך. לפיד, לעומת זאת, מנסח את דבריו באופן מעורפל ("לא נייחס ליריבינו," "לא נניח שאנו יודעים," "לא נתעלם מחובתנו") כך שכל העם כולו יכול להסכים לכל בנחירה של שביעות רצון, בלי שתנבע מכך התחייבות ממשית כלשהי. אוקי, סבבה, כולנו בעד זה ש"לא נזדרז להאמין לשמועות מרושעות." לפיד סבור, מן הסתם, כי עשרת הדברות שואבות את כוחן מהתבנית, לא מהתוכן. כמי שפרנסתו על מראית העין, הוא משוכנע שמהות מעמד הר סיני אינה תוכנה של התורה, אלא ש"כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים."



התמונה מתפרסמת באדיבות Kath

לא אמרתי כלום, רק זמזום
את "האמנה החברתית" של לפיד קשה לפענח. לרוב, הוא אומר דבר והיפוכו; זה-וגם-זה; הוא, ההיא, ההם וההום; זום, בום ולא כלום. אם נמצה את שפע התבן והקריאות הכלליות להימנע מרכילות, מאלימות, מפרוטקציה ומראוותנות, ניתן למצוא באמנה את מתווה החקיקה הבא:
* מדיניות של תקציב מאוזן.
* התאמת ההפרשה הפנסיונית לגובה ריאלי.
* הגדלת התמלוגים הנגבים ממפעלי ים המלח וממשאבי טבע.
* חוק להגבלת כוח השדולות בכנסת.
* חיזוק החינוך הטכנולוגי.
* שמירה על איכות המים והסביבה והצטרפות לאמנות בינלאומיות לבלימת פליטת פחמן דו-חמצני.
* כיבוד הדמוקרטיה, בתי המשפט, הצבא והמשטרה.

אם נוריד את הסעיף הראשון ("לא נצבור חובות שהם לא יוכלו לשלם") כאמירה בעלמא; את הסעיף השני ("עלינו להעניק לילדינו חירות מן העבר") כמשהו שלפיד מן הסתם לא באמת התכוון אליו; ואת הסעיף השביעי כי הוא מוסכמה ברורה, נישאר עם סעיפי "ההסכמה החברתית" הבאים:
* הגדלת התמלוגים מניצול משאבי טבע.
* פתיחת בתי-ספר נוספים של "אורט" ו"עמל"

* חוק הגבלת כוח השדולות בכנסת.
* חיזוק החקיקה הירוקה.

במונחים כלכליים, הסעיף הראשון משמעו הגדלה של התמלוגים מכימיקלים לישראל. בהתחשב בהכנסותיה של החברה (בשנה האחרונה הייתה ההכנסה הנקיה לפני מס של החברה ממפעלי ים המלח בערך 3.5 מיליארד שקל, ותשלומי המס שלה היו 940 מיליון שקל) שילוש של סכום התמלוגים יניב הכנסה נוספת של כ-400 מליון שקל לשנה, בממוצע. סכום זה יספיק, כנראה, לפתיחת כמה בתי-ספר חדשים של "אורט" ואת היתרה ניתן יהיה להקדיש למטרות כמו פוסטרי ענק של מגישי טלוויזיה פופולריים תחת הססמה "והצנע לכת."

שעת השוטים
ימים של מחאה חברתית הם שעתם של העשבים השוטים. יש משהו אפל ומפתה בעצמת ההמון, הגורם לאנשים לאבד את האיזון ולהתמכר להזיית פתאים קלים להתרגש - הזייה לפיה אם קבוצה גדולה של אנשים מבקשת שינוי בסדרי העדיפויות וזועקת יחד סיסמאות, נובע מכך שיחול שינוי דרמטי ומשמעותי גם באופיו של האדם. לפתע, בלי כל אזהרה, מתפתלים ועולים מבין חריצי המדרכת החיים הרגילים אלפי צמחי יבלית של הבל.

התנ"ך היה מפוכח הרבה יותר. לא יציאת מצרים ולא מעמד הר סיני היה בהם די. כשירד משה מן ההר, הוא גילה כי העם קשה העורף עובד לעגל הזהב. מכאן נסעו בני ישראל כשענן ה' על המשכן יומם, ואש בלילה "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם." נדרש שהנס יתרחש תמידית "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" וגם בכך, כזכור ממסכת החטאים הנמשכת, לא היה די. האדם הוא מה שהוא, ושום מידה של ניסים, נפלאות ודברי תבונה לא תהפוך אותו טוב יותר מיסודו.

אבל תפישת עולם מפוכחת כזו אינה מנת חלקם של הנפתים למדוחי הפיתוי הקולקטיביסטי. ניתן להתקל בקסמו של זה בדיווחים הנרגשים של כתבי ספורט על צמרמורת הקסם שעורר בהם הקהל המזמר פזמונים לתהילת קבוצתו ולגנות עיסוקה של אם השופט. הסערה נמשכת כאן תשעים דקות, אך כאשר היא ממושכת יותר, דומה שאנשים מסוימים - אלו שאריק הופר כינה "המאמין האמיתי" - נוטים לאבד את יכולתם לשפוט את המציאות.

לכאורה, לא היה לנו כאן הרבה. היו ארבע הפגנות - קטנה, בינונית, גדולה ושוב בינונית - והיו מאהלים ברחבי הארץ. כ-3,500 אוהלים, מהם (לפי דיווחי עיריית תל-אביב) כ-70 אחוז ריקים. כלומר, אלף אנשים לנו באוהלים ולאורך שדרות רוטשילד התקיימו מדי ערב כעשרים או שלושים הרצאות, הקרנות סרטים וערבי עיון, שמשכו קהל מטיילים של עוד כמה אלפי אנשים.

ובכל זאת, התרגשות גדולה. אנשים מנאצים את הפוגעים בשם המחאה, מדברים על שינוי כביר בסדרי עולם וסבורים כי האירוע הוא מהפכה שכמוה לא ידענו. עיתונאי לשעבר אחד, לדוגמה, סבור כי דפני ליף ואיה שושן (מנחת הדיונים במאהל רוטשילד) הן התגלמותו המודרנית של ישו הנוצרי, המכוננות דת גלקטית חדשה. הצרפתים מכנים זאת "שטיון הרבים" (folie à plusieurs): קבוצה של אנשים המשתטה להאמין באשליה.
 
 

שעת הלפיד
יאיר לפיד מתפתה לשיטיון ההמוני מזווית שונה. בעוד רוב העשבים השוטים חולמים על כוח פלאי שישאב אותם מתוך הווייתם הסתמית אל חויית ילדות רבת עצמה של התמזגות באם-הקולקטיב, הלפידים חולמים שהם-הם שנבחרו לבעור בלילה לפני המחנה ולהנהיג את הקולקטיב. החלומות המשיחיים של לפיד לא נולדו היום, כמובן, אבל המחאה העצימה אותם מהרהור עמום של לפני השינה לכדי אמירה מובהקת. "מרד העבדים," הוא כינה את המחאה של רוטשילד, מפליג בחלומו מאסופת המקרים הסוציאליים והעושים צרכיהם בחצרות אל מלחמתם ההרואית של העבדים ברומא, כפי שתועדה בזמן אמת בסרטו של סטנלי קובריק. לפיד עצמו גילם בחלום את תפקיד ספרטקוס השרירי.

עתה, ההזייה נמשכת. "אנשים-אחים אנחנו" הוא פונה אל העם, כאברהם אל לוט, כפטרון אל חלכאי הדעת. הבה וניצור כולנו ביחד "סדר-יום אזרחי חדש." אך סדר-היום החדש הזה אינו מכיל תוכן ממשי וכל כולו מרק של עניים: פיסות בשר זעירות של הצעות חסרות חשיבות, טובלות בסיר שלם של הגיגי סרק מימיים, שטובים מהם עולים על השולחן בכל שיחת ליל שישי.

ב"אמנה החברתית" היעדר התוכן הוא המסר. פטפוטי-הביצים שמציע לפיד אינם מכוונים לספק ל"חסרי הסיכוי [ש]יצאו מן הנקודה הנמוכה ביותר ויצרו מחדש את עולמם" תוכנית ממשית לשינוי. אין לו כל עניין בכך. אין לו כל יכולת לכך. אין לו כל הבנה בכך. הדבר היחיד שהוא יכול לספק, לדעתו לפחות, הוא את יאיר לפיד. בהיעדר תוכן, המסר מצטמצם לשאלה: מי ינהל את העסק? בהתאם, שינוי הסדרים החלול שהוא מציע כולל סעיף ממשי אחד - הצעתו המנומסת, ברוח חברית, להמליך אותו למנהיג המהפכה.

אם הזית נעלם, והגפן ממאנת, והתאנה עוד חונטת פגיה, נלך אל האטד, נתייצב בצל קלישאותיו הריקות, ונאמר לו: "לך אתה מלוך עלינו." ועל זה כבר נאמר במקומות שונים: פחחחחח.

---

ועוד משהו...


הרשמו לקבוצת הקפיטליסט היומי וקבלו עידכונים שוטפים