יש עניין אחד שעליו יש הסכמה כמעט כללית - העשירים בישראל מרוויחים המון כסף ומשלמים מעט מסים. אנשי מחאת הדיור, אנשי בנק ישראל, סוציאליסטים וכלכלנים רבים סבורים כי נטל המס בישראל נמוך מאוד, והנהנים העיקריים הם העשירים שבעשירים - אנשי המאון העליון והאלפיון העליון - המשלמים מס בשיעור (באחוזים) נמוך יותר מאחרים. בבנק ישראל רוצים לאזן את התקציב. הסוציאליסטים רוצים להזרים כסף לתוכניות רווחה. אלו כאלו מסכימים: המקור המוצדק והזמין ביותר לתמרוץ התקציב הוא הגדלת המיסוי על העשירים. הכל היה יכול להיות טוב ויפה, אלמלא זה שאי אפשר באמת להעלות את המסים. הם גבוהים מאוד כבר ממילא. (כתב: אורי רדלר)
אזהרה: המאמר שלפניכם ארוך אבל חשוב (לדעתנו, לפחות). אפשר לקרוא חלקים ממנו, אפשר לדלג אל הסוף. אפשר לקרוא בשלבים. אין צורך להעיר על כך שהמאמר ארוך. אנחנו כבר יודעים את זה.
פנטסיית המסים העקיפים הפנטסיה הסוציאל-דמוקרטית העדכנית היא שינוי בתמהיל המיסוי. בישראל, כבמדינות רבות אחרות, שואבת המדינה את הכנסותיה ממסים ממיסוי ישיר (כמו מס הכנסה או ביטוח לאומי) וממיסוי עקיף (כמו מס ערך מוסף, בלו על הדלק, מכס, אגרות והיטלים). מקובל להניח כי המסים הישירים, בהיותם מדורגים כלפי מעלה, הם כלי המפחית את אי-השוויוניות, שכן ככל שהכנסתך גדולה יותר, כך אתה משלם יותר מס הכנסה או ביטוח לאומי. מסים עקיפים, לעומת זאת, נתפשים כמגבירי אי-שוויוניות, שכן הם מוטלים על ההוצאה: אם אתה מיליונר או אם אתה דלפון, כשאתה קונה לחם אתה משלם מס באותו שיעור.
רעיון הפחתת אי-השוויוניות באמצעות שינוי תמהיל המיסוי צבר תאוצה נוכח הנתונים הייחודיים לישראל. בישראל, שיעור המיסוי העקיף גבוה במידה ניכרת מזה שבמדינות המפותחות, ואילו שיעור המיסוי הישיר, ובמיוחד ההפרשה לביטוח הלאומי, נמוכה מבמדינות המפותחות. מכאן, נדמה הגיוני להניח כי אם נוריד את המע"מ או את המיסוי על הדלק, ונעלה את אחוז המס על "העשירים," נוכל להפחית את פערי ההכנסה ולקדם את השוויוניות. "העשירים" ישלמו יותר מסים, העניים ישלמו פחות על מוצרים, ובא לשוויון גואל.
פגם ראשון בתוכנית זו הוא שרעיון שינוי התמהיל נראה הגיוני, אבל אינו נכון. אין קשר בין שיעור המיסוי הישיר ואי-השוויוניות. בחינה לאורך זמן של אי-השוויוניות במדינות המפותחות, בהשוואה לשיעור המיסוי הישיר בהן אינה מעלה ששני הנתונים האלו קשורים. הטעות האופטית נובעת מהתעלמות מכלל בסיס בכלכלה: אתה יכול לעבוד על אנשים, אבל לא על הארנק שלהם. אין זה מעלה או מוריד היכן תעלה או תוריד - הנתון היחיד שיש לו משמעות הוא כמה כסף נשאר לנישום בכיס.
כאשר מעלים את שיעורי מס הכנסה על "העשירים" ומורידים את שיעורי המע"מ הדבר יביא, תחילה, לירידה במחירם של מוצרים רבים, ולקיטון בהכנסתם הנקייה של בעלי ההכנסות הגבוהות. לכאורה, התוצאה הרצויה. אבל, כידוע, כל העלאה במיסוי מביאה בסופו של דבר גם להעלאת מחירים. כשהמע"מ עולה, גם מחיר תיקון הצנרת עולה והקשר ברור. אבל גם כשדרגת המס של השרברב קופצת מחיר תיקון הצנרת עולה. השרברב יגלה כי בסוף החודש (או השנה) יש בארנק שלו פחות כסף, ולכן ינסה לאזן את המצב באמצעות העלאת המחיר שהוא גובה על תיקונים. וכך ינסו לעשות כל אלו שיידרשו לשלם יותר מס: הם ינסו לאזן את ההעלאה באמצעות העלאת מחירי המוצרים והשירותים שהם מספקים, או באמצעות הפחתת העלויות. אלו שלא יוכלו להעלות את המחירים, יצמצמו את הוצאותיהם, מה שיקטין את ההכנסות של שאר אזרחי המדינה.
הפגיעה בעקבות העלאת המחירים לא תתחלק באופן שוויוני. העשירים, החזקים והמקושרים יהנו מעמדת כוח מועדפת - הם יוכלו להעלות את מחיר מוצריהם ושירותיהם. העניים, לעומתם, יצטרכו להרכין ראש ולספוג את העלאות המחיר. גרוע מזה, בעוד שמסים עקיפים קשה מאוד לעקוף - לא פשוט למלא דלק בלי לשלם את הבלו על הבנזין - מסים ישירים הם מרחב נוח למניפולציות ולהתחמקויות. גם כאן, כוחם של העשירים והחזקים רב יותר.
הפתרון השגור לבעיות אלו הוא בקריאה להגברת הפיקוח, האכיפה, הגבייה והרגולציה. אם הם לא רוצים לשלם מס, נכריח אותם. אם הם יעלו את המחיר, נגביל את ההעלאות. אם הם ינסו לקצץ בשכר, נעלה את שכר המינימום. אלא שההשפעה של צעדים אלו היא תמיד, בכל מקרה ובכל מקום שלילית.
יש סיבה לכך שהעשירים הם עשירים: הם תמיד, בכל מקרה ובכל מקום ערומים ונבונים יותר מפקידי הממשלה המבקשים למנוע מהם להיות עשירים. העלאת "רף הקושי" באמצעות הגברת הפיקוח, האכיפה, הגביה והרגולציה לא תועיל במאום, לבד מכך שהיא תיתן עידוד לעלייתם של בעלי-הון קשוחים יותר, מושחתים יותר וחסרי מעצורים. אם בשיעורי מס סבירים ניתן להתעשר בעבודה קשה סתם, הרי ככל ששיעורי המס גבוהים יותר, כך הדוקים יותר הקשרים בין הון-לשלטון, כך רבים יותר המונופולים והקרטלים, וכך מושחתים יותר הפוליטיקאים. אפילו במדינות הקומוניסטיות, בהן ניסו להכחיד את "העשירים" באמצעות הרג של מליוני "קולאקים" לא הועיל הדבר כלל. במקום איכרים עשירים או תעשיינים עשירים, קיבלנו נומנקולטורה של רוצחים. החלשים המשיכו לסבול. הכל נשאר אותו דבר. מסיבות אלו, ההשפעה המעשית של שינוי תמהיל המיסוי תהיה אפסית, ואם שיעור המס הישיר גבוה מאוד, אף שלילית.
החוב הסודי של מדינת הרווחה ההצדקה המרכזית ששרדה לכינון מחדש של מוסדות מדינת הרווחה הקורסים היא הטענה שיש המון כסף. מנהל הכנסות המדינה מספר לנו, בנימה מעודדת, כי נטל המס בשנת 2010 בישראל הגיע רק ל-32.9 אחוז מהתמ"ג. נתון זה יוצר את הרושם כאילו סך כל נטל המיסוי אינו נורא כל-כך. שליש הולך למדינה, שני שליש נשארים אצלנו. אפשר לחיות עם זה. למעשה, לא רק שאפשר לחיות עם זה, יש עוד מרחב ניכר להעלאת מסים על "העשירים."
יתר על-כן, מנהל הכנסות המדינה אף ערך השוואה בינלאומית ממנה עולה כי נטל המס במדינת ישראל הוא מן הנמוכים במדינות המפותחות. לא הנמוך ביותר, אבל קרוב לשליש התחתון (13 מבין 30). אם מביטים אל אמירי הרשימה ניתן למצוא בה מדינות רווחה מוכרות כמו דנמרק, שוודיה, בלגיה, איטליה, צרפת ואוסטריה. הנה, עובדה: כל המדינות האלה גובות הרבה מס ומצליחות לקיים מדינת רווחה מפותחת לצד רמת חיים גבוהה. מכאן נובע ששום דבר רע לא יקרה אם נעלה את רמת המיסוי בישראל לארבעים אחוז מהתמ"ג, ואולי אף יותר.
אך ההשוואה הבינלאומית של שיעורי המס מסתירה אמת כואבת: מדינות הרווחה המשגשגות לא באמת הצליחו לממן מדינת רווחה מפותחת לצד רמת חיים גבוהה. רמת החיים הגבוהה בהן התבססה על כרסום הונן, על הלוואות, ול יצירת חוב חיצוני עצום. אם ניקח את 17 המדינות שנטל המיסוי בהן גבוה מבישראל, וננכה ממספרן את איסלנד שפשטה רגל ואת מדינות מזרח אירופה לשעבר, נשאר עם 13 מדינות אירופיות (וניו-זילנד) שחובן החיצוני תפח להיקף של 115,790,089,000,000 שקל (115 טריליון שקל) - חוב של בערך 336,000 שקל לאדם. לישראל, לשם השוואה, חוב חיצוני של 312 מיליארד שקל, המייצג חוב של כ-42 אלף שקל לאדם. לארצות-הברית, המתלבטת בחוב חיצוני עצום (49,112 מיליארד שקל), חוב של 156,790 שקל לאדם.
משמעות החוב החיצוני העצום של מדינות רווחה עתירות מסים אלו הוא שלאורך שנות קיומה של מדינת הרווחה המקיפה והמודרנית (בערך מ-1965) השכילו מדינות אלו לאכול את הונן, לכרסם את עתודותיהן וללוות מגורמי חוץ מדי שנה, לכיסוי הוצאות היתר, עוד כ-7,500 אלף שקל לאדם. כיום, מצבן של מדינות אלו עגום: החוב הציבורי שלהן הוא בגובה של יותר מ-80 אחוז בממוצע. כשהן מביטות סביבן הן רואות את מי החוב הולכים וגואים. איסלנד טבעה. מכיוון יוון רואים רק בועות. מפורטוגל נותרה רק ציצית שיער מעל לפני המים. ספרד נאבקת בגלים. איטליה שוקעת. כמה זמן יוכלו האחרות למשוך?
אם לתמצת את העניין לשורה פשוטה אחת: אי אפשר לקיים מדינת רווחה מפותחת ורמת חיים גבוהה בלי ליצור חובות עצומים או לפשוט את הרגל. מדינות אירופה היו יכולות להרשות לעצמן לרמות את עצמן לאורך זמן רב בזכות מורשת קפיטליסטית, עתודות הון, משאבי טבע והאשראי הטבעי שניתן ללווה טוב, להמשיך לגלגל את חובותיו עוד זמן מה. עבור ישראל, העמוסה חוב ציבורי כבד, מורשת העבר הסוציאליסטי, ובעלת דירוג האשראי הירוד יחסית, האפשרות לממן את מדינת הרווחה באשראי אינה קיימת. יצירת מדינת רווחה בהיקף שוודי, דני או נורווגי תעמיס על המדינה גרעון נוסף של כ-60 מיליארד שקל בשנה, ותמוטט את ישראל מבחינה כלכלית בתוך שנה עד שנתיים.
אשליית המסים הנמוכים נניח לרגע לכל מה שנאמר לעיל, ונשתף פעולה עם סיפור האגדה. נניח ששינוי התמהיל יכול לעבוד ולהגביר את השוויוניות. נניח שאכן ניתן לממן את מדינת הרווחה. נניח ש"העשירים" לא יברחו ושהעלאת מיסים אכן תניב הכנסות נוספות. נניח הכל. עדיין נותרת השאלה הבסיסית: האם אפשר בכלל להעלות מסים?
מילת המפתח המטעה היא התוצר המקומי הגולמי, התמ"ג. מנהל הכנסות המדינה מספר כי נטל המס בישראל הגיע בשנת 2010 ל-32.9 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי. התמ"ג הוא אומדן של המחזור העסקי הכולל של המשק. הוא כולל את הסיכום הכספי של הפעולות העסקיות, של פעילות הממשלה, של התשלומים עבור חומרי גלם, וכן הלאה. ממשלות וכלכלנים אוהבים למדוד את התמ"ג ולהתייחס אליו כביטוי של "צמיחה," שכן זהו הנתון היחידי שממשלות והכלכלנים המייעצים להן יכולים להשפיע עליו. הגדלת את הוצאות הממשלה, הגדלת את התמ"ג. אבל הנתונים על המחזור העסקי של המשק אינם מעניינים במיוחד מנקודת מבטו של האזרח. מעניין אותו נתון אחר: מה הייתה ההכנסה הכוללת שלו, וכמה מתוכה הוא שילם במיסים. הוא רוצה לדעת, בקיצור, כמה נשאר לו בכיס.
כאשר נוטשים את השימוש בתמ"ג ומתבוננים בהכנסות אזרחי ישראל בפועל, ובתשלומי המסים שלהם בפועל, נחשפת תמונה עגומה, השונה מאוד מתמונת התמ"ג העולצת. לפי מנהל הכנסות המדינה, עמד סך כל הכנסות היחידים בישראל בשנת 2007 (השנה האחרונה לגביה יש לנו פרטים מהמנהל) על 397.6 מיליארד שקל. נתון זה כולל הכנסות משכר, מפנסיה, מעסק, מריבית, מרווחי הון, מדמי מפתח, משכר דירה, משכר מנהלי חברות, וכן הלאה. בקיצור, הכל-כולל-הכל. הכנסות הסקטור הציבורי (ממשלה, גופי מס ממשלתיים ורשויות מקומיות) ממסים עמדו אותה שנה על 247.7 מיליארד שקל. כלומר, 62 אחוז מכלל ההכנסות הועבר לידי המדינה. אם ננכה מסך כל המסים את מס החברות, יעמוד כלל המס על יחידים אותה שנה על 216.7 מיליארד שקל. כלומר, כ-54.5 אחוז מכלל ההכנסות.
זהו הנתון העגום שאף אחד לא רוצה לדבר עליו. 54.5 אחוז. חמור מזה, לא רק ששיעור המס הממוצע גבוה, הוא הולך וגובה בקצב מתון ככל שאנחנו יורדים בסולם ההכנסה. כלומר, ככל שאדם מרוויח פחות, כך הוא משלם אחוז גבוה יותר מהכנסתו במסים. העשירונים העליונים אמנם נושאים ברוב נטל המס מבחינה כספית - וגם המאון העליון החמקמק משלם יותר מ-50 אחוז - אך במונחי אחוז מס מהכנסה, הנטל על העשירונים התחתונים כבד אף יותר.
נטל המס הממוצע: 54.5 אחוז הנתון הזה, נטל מס של 54.5 אחוז, נשמע גבוה מדי. קשה להאמין כי נטל המס כה כבד. כדי לבדוק אם החישוב שערכנו לפי נתונים כלליים אכן אמין, ערכנו חישוב פרטני, כדי לברר האם אכן כצעקתה.
בחישובינו, שלושה אחים ודוד. האח יעקב ישראלי, איש העשירון השמיני, אחיו הגדול יצחק ישראלי, איש העשירון התשיעי, אחיהם הגדול והמצליח, אברהם ישראלי, איש העשירון העליון - והדוד, קורח ישראלי, השייך למאון העליון.
יעקב ישראלי, איש העשירון השמיני, נהנה מהכנסה משוקללת (לפי מנהל הכנסות המדינה) של 11,441 שקל. הוא משלם 2,684 שקל במיסוי ישיר, ועוד 1,207.86 שקל במע"מ. עד כאן, 34 אחוז מס - חישוב קל, ישיר ופשוט. לאלו הוספנו כמה סעיפי מס עקיף נפוצים כמו סיגריות (45.5 שקל לחודש), בלו על הדלק (כ-304 שקל לחודש), חלקי רכב ותיקוני רכב (כ-113 שקל לחודש), תשלומי מכס (95.5 שקל), אגרות ממשלתיות (179.3 שקל) ותוספת שונות קטנה (13.27 שקל). כל אלו חישבנו, בפשטות, באמצעות נתוני הגבייה המדווחים על-ידי מנהל הכנסות המדינה, אותם חילקנו במספר התושבים בישראל. החשבון עד כאן, במקובץ, נטל המס על יעקב ישראלי הוא 40.5 אחוז.
עתה מגיע חלק ספקולטיבי יותר. הנחנו כי מר ישראלי מתגורר בחדרה בדירה של 75 מ"ר, ולכן משלם ארנונה בגובה של 225 שקל לחודש. הוא מן הסתם משלם מסים מקומיים נוספים, אבל קשה לנקוב בעלותם המדויקת, ולכן ויתרנו לו כאן. הוספנו לאלו את עלות הרכב שלו. יעקב ישראלי קונה רכב חדש פעם בחמש שנים. עלות הרכב: 110,000 שקל. חישוב חודשי של נטל המס על המכונית, בניכוי מע"מ (שאותו כבר חישבנו) ורווחי היבואן, ובחלוקה שווה לאורך שנות חיי הרכב, מעמיד את הנטל כאן על 1,013 שקל לחודש. עד כאן, נטל המס על מר ישראלי מסתכם ב-51.4 אחוז.
חישוב המיסוי על מקום המגורים סבוך מאוד, אך החלטנו לפשטו: הנחנו כי מר ישראלי גר בדירה שכורה, ומתוך התשלום שלו על הדירה, חישבנו רק את המיסוי המובהק המוטל על-ידי המדינה (6.7 אחוז בממוצע לדירה). רבים טוענים כי המיסוי הגלוי הוא רק חלק קטן מהסיפור, וכי עלות שירותים נוספים, הקרקע, חברת חשמל, מים, הגבלות בנייה, מונופולים על חומרי גלם, וכדומה הם "מיסוי סמוי" שאי-אפשר להתעלם ממנו, גם אם 'גובה המס' אינו גורם רשמי. קשה מאוד להעריך את העלות הנוספת הזו, אך כאומדן מזערי קבענו את התוספת על 5 אחוז. (הערה: חשוב לזכור כי גם אם מר ישראלי לא קנה את הדירה כחדשה, אינו בעליה ואף אם הדירה עתיקת יומין, המס עדיין משולם במחירי דירות והשכרה גבוהים יותר. בכיוון ההפוך, אם יבוטלו המסים, מר ישראלי יהנה מהקלה בנטל המסוי באמצעות הוזלת מחירים כללית). בסיכום כולל, "מס הדיור" הזה מגיע לכ-351 שקל, וסיכום כולל מעמיד את נטל המס על מר יעקב ישראלי, בן העשירון השמיני, על 54.48 אחוז. כלומר, מר ישראלי נושא, כמעט בדיוק נמרץ, בנטל מס של 54.5 אחוז עליו דיברנו.
ערכנו חישוב דומה עבור יצחק ישראלי, אחיו בן העשירון התשיעי. לאח הבוגר יותר יש הכנסה של 16,101 שקל, ממנה הוא משלם במסים 8,837.50 שקל. כלומר, 54.89 אחוז מס. אחיהם הבכור, אברהם ישראלי, נוהג במכונית קצת יותר טובה, גר בדירה נאה יותר ומשלם קצת יותר ארנונה - אבל עיקר הוצאותיו דומות. הנחנו כי הוא משלם אותו סכום על מכס, דלק, תיקוני רכב, וכדומה. אברהם ישראלי נהנה מהכנסה משוקללת של 40,867 שקל, מתוכה הוא משלם 21,936.90 שקל במסים. נטל המס עליו הוא 53.68 אחוז.
עתה בשלה העת לטפל באיש המאון העליון, דודם העשיר של האחים ישראלי. מר קורח ישראלי הוא בן מאון עליון ממוצע הכנסתו ברוטו מגיעה ל-138,936 שקל. הוא משלם 54,513 שקל במסים ישירים, כך לפי מנהל הכנסות המדינה, ושאר ההוצאות שלו דומות לאלו של קרוביו הדלפונים, רק יותר. מכוניתו משובחת, דירתו נאה, והוא גם קונה יותר מוצרים מאחרים. בסיכום כולל, הוא משלם 73,424 שקל במסים. נטל המס שלו הוא 52.85 אחוז.
נטל המס של שלושת העשירונים העליונים, מכאן, הוא בממוצע 54.32 אחוז, קרוב מאוד לנטל המס (54.5) שעלה מהחישוב הראשוני והפשטני שלנו. התוצאה המעשית העולה מחישוב זה היא שנטל המס בישראל גבוה מאוד, וכי הוא מוטל בשיעורים דומים מאוד, מתוך ההכנסה, על כל התושבים. במובן זה, העלאת מסים נוספת על הציבור היא כמעט בלתי אפשרית, והעלאת מסים ל"עשירים" אינה נראית מעשית.
עדיין מחפשים את "העשירים" אם נפשט את מבנה ההכנסות והמסים, נוכל לצייר את התמונה הבאה: מכלל 400 מיליארד שקל של הכנסה של הציבור, 100 מיליארד זורמים לכיסו של העשירון העליון ובתוכו, כ-50 מיליארד לכיסו של המאון העליון. שאר ההכנסות זורמות לכיסם של שאר תשעת העשירונים, בסדר יורד. אם נמפה את דירוג תשלום המסים לפי עשירונים, נקבל את חלוקת התשלום המוצגת בתרשים.
העשירון העליון (ובתוכו המאון העליון) משלמים כ-55 מיליארד שקל, שהם מעט יותר מרבע מכלל תשלומי המסים, העשירון התשיעי משלם כ-16 אחוז מכלל תשלומי המסים, השמיני משלם 12 אחוז, השביעי כ-10 אחוז, וכן הלאה. מכל זה יוצא כי מרחב התמרון שלנו מוגבל: אם "העשירים" (המאון העליון) נהנים מהכנסה של כ-50 מיליארד שקל, ומתוכה הם משלמים ממילא כ-27 מיליארד, הרי שאפילו אם נטיל עליהם מס ישיר של 100 אחוז מהשקל הראשון, נוכל ליהנות מהכנסה נוספת מרבית של 23 מיליארד שקל. מעשית, ההכנסה הנוספת שניתן 'לשאוב' מהמאון העליון ("העשירים") היא כ-10 עד 15 מיליארד שקל. מהעשירון העליון (הכולל את המאון העליון, כמובן) ניתן לגבות מסים נוספים, אך לא סביר שניתן יהיה לחרוג משיעור כולל, לעשירון העליון כולו, של 20 מיליארד שקל.
מרווח המיסוי של העשירון התשיעי קטן הרבה יותר, כמובן, וקשה להניח כי ניתן יהיה לגבות ממנו מסים נוספים בהיקף של יותר מ-5 מיליארד שקל. שני העשירונים העליונים, כדאי לזכור, אינם ציבור מצומצם של שועי ארץ המתגורר במגדלי אקירוב - מדובר בכ-1.5 מיליון מתושבי ישראל - עיקר מניינה ובניינה של מחאת הדיור. מבחינה ציבורית, כל ניסיון מיסוי שיחרוג מגבול העשירון העליון יהיה שקול להתאבדות פוליטית של האיש שיעלה את הרעיון.
מכאן נובע כי היקף מיסוי "העשירים" - גם אם מקבלים את ההנחות המופרכות שביסוד פנטסיות מדינת הרווחה - אינו יכול לעלות על 10-25 מיליארד שקל, ואף זאת רק לפרק זמן מוגבל. סכום כזה, לא רק שאינו יכול לממן את התוכניות הפנטסטיות שהעלו מנהיגי המחאה, הוא אפילו לא יפצה על הירידה בהכנסות בעקבות הורדת המסים העקיפים.
אז מה היה לנו שם? חלום כינונה מחדש של מדינת הרווחה מבוסס בעיקרו על המחשבה כי יש מעיין מסים נסתר שבו רוחצים אילי הון המשלמים פרוטות על "הכנסות הון" ואם רק נגלה אותו כי אז יזרמו לכיסי הממשלה ולשירותים הציבוריים עשרות מיליארדי שקלים מדי שנה. במקביל, נוכל להפחית את המסים העקיפים, ובכך לתגמל את מעמד הביניים ואת העניים, ולהפחית את אי-השוויוניות. יש מצב, נודה, שנצבור קצת חוב. אבל זה לא נורא. כמה מיליארדים פה, כמה מיליארדים שם. בשוודיה מסתדרים עם זה וגם אנחנו, בסופו של דבר, נסתדר.
המציאות, אותו יצור נטול-בינה וטורדני, אינה מבינה סיסמאות ואינה מתרשמת מהתוכניות היפות. היא מורה כי שינוי בתמהיל המיסים לא יוביל להגברת אי-השוויוניות ולא יתגמל את מעמד הביניים ואת העניים. הוא רק ימיר מיסוי ברור ומובהק בשחיקת הכנסות ושכר סמויה ואכזרית יותר. גם פנטסיית שוודיה אינה מעוגנת במציאות. מדינת הרווחה ממומנת על-ידי צבירת חובות בהיקף מדהים, המעמיד את מדינות אירופה כולן על סיפה של פשיטת רגל. בשוודיה לא מסתדרים עם זה.
גם הפנטסיה על מעיין המסים הנסתר אינה מבוססת על סיפור אמיתי. סך כל הכנסות המאון העליון, והיקף המיסוי הרצחני המוטל על תושבי ישראל, ועל המאון העליון בכללו, מפריכים אותה. אין מעיין נסתר ואין מאיפה לקחת את הכסף.
אי אפשר לנופף בכל הדגלים מה שעצוב במיוחד הוא שמחאת הדיור איחרה את הרכבת. אבד הכלח על מדינת הרווחה. ובעצם, היא מעולם לא הייתה באמת.
ראשיתה של מדינת הרווחה הישראלית בסוף שנות השישים, כאשר ישראל הקיצה מהדכדוך של המשבר הכלכלי של אמצע העשור אל האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. אז האמינו, כביטויו של משה דיין, כי ניתן "לנפנף בכל הדגלים": גם ביטחון, גם פריחה כלכלית וגם מדינת רווחה. האינפלציה המתעוררת, מלחמת יום הכיפורים, ומשבר הנפט היו צלצול שעון מעורר שהוחנק.
ראש ממשלה רופס והססן מבחינה כלכלית (רבין) הוחלף בראש ממשלה שאפילו לא התעניין בכלכלה (בגין) וישראל צעדה מדחי אל בכי, עם משבר מניות הבנקים והיפר-אינפלציה. בנקודה זו - על סיפה של התמוטטות מוחלטת - באה תוכנית הייצוב של 1985. לתוכנית זו היו שתי השלכות מרכזיות. הראשונה הייתה שבירת עורפה של מפלגת העבודה, שהייתה הגוף התומך המרכזי במדינת רווחה רחבה ומקיפה. הקיבוצים, חיל הרגלים של המפלגה, התמוטטו ראשונים. המערכת הקיבוצית מעולם לא עמדה על רגליה מבחינה כלכלית. מדי כמה שנים הייתה התנועה הקיבוצית מתמוטטת מבחינה כלכלית ונדרשת לסיוע ממשלתי מקיף, באמצעות שמיטת חובות או העברתם על כתפי הציבור. בשנת 1986, אחרי שהשקעות עתק שלהם בספקולציות אינפלציוניות הובילו להפסדי ענק, התמוטטו הקיבוצים פעם נוספת אבל עתה הם נתקלו, בפעם הראשונה, במצב בו המדינה אינה יכולה לממן את הפסדיהם. אחרי הקיבוצים באו מפעלי ההסתדרות וחברת העובדים השונים. בנק הפועלים הולאם כבר קודם ובסוף שנות השמונים ובתחילת שנות השמונים התמוטטו, נבלעו, פשטו רגל, הולאמו או נמכרו כגרוטאות הסנה, רוב מפעלי כור, סולל בונה, משען, שיכון עובדים, מבטחים, העיתון "דבר," ואחרים.
פשיטת הרגל של מפעלי ההסתדרות והעבודה המאורגנת ושקיעת הקיבוצים הובילו להתכווצותו של קהל תומכים מרכזי במדינת הרווחה. המדינה גם נאלצה לנטוש בהדרגה חלק מהתחומים עליהם נטלה אחריות קודם לכן. הכסף נגמר. נוסף על-כך, מאות אלפי מהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר זרמו לישראל מסוף שנות השמונים. עולים אלו התקבלו במאור פנים על-ידי מדינה מרוששת, שאמרה להם, בהכללה "תסתדרו לבד." והם הסתדרו. מדינת הרווחה 'הפסידה' מליון לקוחות פוטנציאליים לשירותיה.
בסוף שנות התשעים נדמה היה כי גורלה של מדינת הרווחה נחרץ. חסידיה מכבר, אנשי מפלגת העבודה, הלכו והתכווצו, ואת עמדת החסידים הנלהבים הלכו ותפסו ש"ס והחרדים, כשהמפלגות הערביות מעודדות מן הצד. מנהיגי ש"ס, כמו גם מנהיגי החרדים, ביקשו לשמר את קהל הבוחרים שלהם במצב מתמיד של עוני. השתלבות של החרדים בעולם העבודה או יציאה של בוחרי ש"ס מפנקס אבטחת ההכנסה הייתה ממוטטת את הבסיס האלקטורלי שלהן. המפלגות הערביות פעלו ממניעים דומים. במקום לעסוק בעניינים הטורדים באמת מבחינתם של מצביעיהם - עבודה, דיור, ותשתיות - הם העדיפו להתמקד בנושא הזהות הפלסטינית. כך שומרו עוניים, הדרתם וזניחותם של הערבים - לתועלתן של המפלגות המייצגות אותם. המפלגות הערביות, במלים אחרות, שימרו את כוחן באמצעות התעלמות מצורכי הערבים בישראל.
שלושת הקהלים האלו - מזרחים עניים ומודרים, חרדים עניים ומודרים ובתא המטען הסמוי, הערבים (העניים והמודרים) - הפכו ללקוחות המרכזיים של מדינת הרווחה. השירותים שהם ביקשו לעצמם היו, עם זאת, צרים ומוגבלים יחסית, ולא הלמו את החזון של מדינת רווחה נרחבת וחובקת כל. החרדים והערבים, במיוחד, גילו עניין בהמשך מדיניות של תמיכות נקודתיות (קצבאות ילדים, אבטחת הכנסה, בריאות, וכו') אבל ביקשו חופש ואוטונומיה בתחומים רבים. החרדים אינם רוצים לראות את ידה המנהלת של המדינה בתחום החינוך וחיי הפרט. הערבים דחו את התערבות המדינה בתחום חופש התעסוקה (כלומר, החופש לעבוד בשחור) והבנייה (כלומר, החופש להתעלם מהמיסוי ומהרגולציה הממשלתית).
עד מהרה, גילו גם החסידים החדשים כי להיקף התמיכה של המדינה יש גבול. המשבר הכלכלי של 2001-2002 הוריד את מדינת ישראל על ברכיה, ותוכנית צמצום כלכלית הפחיתה את התמיכה בחרדים ובערבים. השינוי לא היה דרמטי, אך די בו לחולל כמה שינויים חשובים. לכוח העבודה נוספו כחצי מיליון איש, ואחוז העובדים בגיל העבודה עלה מ-54.1 ל-56.6, כשהעליה ניכרת במיוחד בקרב נשים מבוגרות. במקביל, בעקבות הורדת קצבאות הילדים, צנח בחדות מספר הנשים היולדות תשעה ילדים ויותר - בקרב נשים ערביות הייתה הירידה 30 אחוז, ובקרב הנשים היהודיות - רוב מכריע מביניהן חרדיות - הייתה הירידה 16 אחוז.
כל זה לא שינה את "מפת התסכול" של אזרחי ישראל שבמרכז המפה. אלו חשו כי תחת השם "מדינת הרווחה" ותחת דגל ההבטחה לאספקת שירותי חינוך, בריאות, פנסיה וסיעוד לכל הפכה המדינה כלי לתיעול כספים מהמעמד הבינוני הממוסה לעייפה אל לקוחותיהן של ש"ס ומפלגות החרדים (עם הנוסע הסמוי, שאין להזכירו, הערבים). התסכול הוליד 15 מנדטים למפלגת "שינוי," כשהמהלומה העיקרית מונחתת על "מרצ" - מפלגת מעמד הביניים, שלא הייתה מוכנה לאמץ מסר של הפחתת תשלומים לחרדים (ולנוסע הסמוי, הערבים).
מחאת הדיור סיפקה שעת כושר נדירה לחסידיה הוותיקים של מדינת הרווחה. רגע של הפוגה בין המלחמות והאינתיפדות אפשר למעמד הבינוני לקום ולמחות על האשליות השקריות שניסו למכור לו. אמרו לו שמצבו טוב וסיפרו לו שיש הרבה כסף. הוא קם ואמר: המצב לא טוב, ואני רוצה את הכסף. מתחת לפני השטח - במעומעם, במוכחש, במוסתר - המשיכה לרחוש האש הישנה: למה נותנים כסף לחרדים? למה נותנים כסף לערבים? למה נותנים כסף להתנחלויות? למה הטייקונים כל כך עשירים? אנשים דיברו על "שינוי סדר עדיפויות" ועל "צדק חברתי" ועל "מדינת רווחה" אבל גוף המחאה וליבתה היו התקוממות פשוטה נגד העובדה שבני המעמד הבינוני משלמים יותר מדי מיסים ומקבלים בתמורה פחות מדי שירותים.
שעת הכושר הנדירה לשינוי אמיתי של סדר העדיפויות ושל מערכת המס הוחמצה. חבורת מנהיגי המחאה המקוריים לא באמת ידעה מה לעשות עם התינוק שנולד. היא זגזגה לשמאל ולמרכז בין נטיית לבם של המנהיגים וקבוצת היחס שלהם, והתובנה המתגבשת שאין להם כישורים כלכליים לרקום תוכנית של ממש, ואין להם כישורים פוליטיים כדי ליישמה. קשה להאמין למספר התפניות שראינו בכמה שבועות קצרים. המחאה התחילה את דרכה כמחאת שמאל-אנרכי (מוכחש) של "ביבי הביתה," אחר-כך הייתה חניה באדום-לבן לצורכי אגו-טריפ, עוד אחר-כך היה חיתוך חד למרכז, בהפגנת המעמד הבינוני בתל-אביב, עם שרשרת נואמים 'מרכזיים' יותר, כשאת סתיו שפיר מחביאים מתחת לשטיח. הזעקות נגד דיקטטורת רוטשילד הולידו מפנה נוסף, והמחאה לבשה את מחלצות "זעקת הפריפריה" ועתה, עם "צוות רוטשילד האלטרנטיבי," בא שינוי כיוון נוסף: המהפכה השקולה.
כל הסיפור הולך והופך מגוחך במקצת. "צוות רוטשילד האלטרנטיבי" מייצג את השקפת העולם של המעמד הבינוני בישראל כמו שברוך מרזל ו"כהנא חי" מייצגים את השקפותיו של המעמד הבינוני בנושא השטחים. כלומר, בכלל לא. גרוע מזה, הרכב הצוות - אם נתעלם מקישוטים (ספיבק, זעירא) - משקף את התפישה כאילו הבעיה היא חברתית ולא כלכלית.
זה לא מפתיע. הרוח החיה בצוות האלטרנטיבי הוא פרופסור יוסי יונה, מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. יונה, מעין איתמר בן גביר של השמאל, לא בדיוק יודע מאיזה כיוון רוכבים על חמור בתחום הכלכלי, ואין לו כלים או יכולת לעמוד בראש צוות העוסק בשידוד מערכות כלכלי. יונה מייצג נאמנה קבוצה זניחה של חוקרים בתחום הסוציולוגיה והחינוך, התקועה שנים ארוכות במדבר בורותה הכלכלית הצחיח, ישובה על חמור עיקש, כשהיא מושכת בזנבו וזועקת "דיו לסוציאליזם!" יונה ואנשי הוועדה לא מבינים את הבעיה, ולא יכולים או מוכנים להציע לה פתרון אמיתי. הם עדיין משוכנעים כי אם יוסיפו תרשימים ואם ספיבק וזעירא יגידו ש"זה אפשרי" החמור יהפוך לסוס גיבור, ייצמח ראש מעכוזו וידהר אל האופק לצלילי האינטרנציונל.
למותר לציין כי את המחיר על המחזה המרהיב - מהבומבמלה ברוטשילד אל חמור הגרם במדבר - נשלם כולנו. אחרי הכל, אנחנו מעמד הביניים, לא?
.jpg)
אקו"ם