אגדת ה-80 אלף חוזרת וביבי בא על עונשו (עם נספחים)

המחאה דועכת. משך ימים זועקות הכותרות כי זו עתידה להיות ההפגנה הגדולה אי-פעם. המארגנים הבטיחו הופעה של שלמה ארצי, ריטה ויהודית רביץ. ראשי המחאה פינו מקומם לנואמים קונצנזוסיאליים יותר. העיתונים פרסמו בשעריהם את מועדי ההפגנה ונקודות המפגש. הנאמנים נקראו לדגל בתערובת של איומים (נכשל) והבטחות (ההפגנה הגדולה מכל). כל מה שנדרש, נעשה. וההר הוליד עכבר: 80 אלף באו בשבוע שעבר. 80 אלף באו גם השבוע. המחאה דועכת (כתב: אורי רדלר)

היום יספרו כותרות העיתון על 330 אלף או על 400 אלף שהגיעו להפגנות ברחבי הארץ, כשמתוכם 300 אלף הגיעו להפגנות בתל-אביב. מי שהיה בהפגנות, יגחך. מי שלא, יוכל להציץ בנתונים הבאים, שיבהירו כי הפגנת 330 האלף לא הייתה ולא נבראה כי הדבר בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית. אם היה שוטר שמסר הערכה כזו, יש לפטרו בנימוק שאין להעסיק שוטרים עוורים בתפקידי שטח.

שטח ההפגנה
ההפגנה בתל-אביב נערכה ברחוב קפלן, כשבימת המופע הוצבה סמוך לצומת רחוב קפלן ורחוב דוד אלעזר. המיקום המעט משונה של הבימה, מעבר לנקודת השיא של 'גבעת' קפלן גרם לכך שרוב המשתתפים בהפגנה לא הצליחו לראות את הבימה ישירות. רובם התקשו אף באיתור מיקומה.

רחוב קפלן תחום מצידו האחד במתחם הקרייה, מעברו השני הוא תחום באזור שרונה המשתפצת והגדושה בורות, מהמורות ופיגומים (מארגני ההפגנה נדרשו להפציר במטפסים על פיגומי המבנים לרדת מהם). המשך רחוב קפלן היה גדוש ניידות תקשורת, אך עם רק מעט מפגינים. אורך רחוב קפלן, משורשו ברחוב אבן גבירול ועד למרגלות הבימה הוא כ-564 מ' (חלק זה כולל את רוחב רחוב אבן גבירול). רוחבו של הרחוב הוא כ-30 מ' בממוצע - בין 24 מ' בחלקיו הצרים יותר ל-35 מ' בחלקיו הרחבים יותר  - נתון זה כולל את אזורי המדרכה. השטח הכולל של אזור ההפגנה המרכזי הוא כמעט 17 דונם (16,920 מ"ר). מומחים מזהירים מפני הידחקות בשטח בצפיפות של יותר מארבעה אנשים במטר מרובע ובהפגנה בתל-אביב, למרבה המזל, הייתה הצפיפות נמוכה יותר, ובמיוחד בשולי הדרך. מכאן נובעת ההערכה כי מספר המפגינים שהתרכזו לאורך רחוב קפלן היה כ-50 אלף ואולי מעט יותר.


שטח ההפגנה

זה אינו הסיכום הכולל של המפגינים. כמה אלפי אנשים צבאו על שולי הדרך באזור שרונה. עוד כמה אלפים 'נלכדו' בשטח המת באבן גבירול. אלפים אחרים זרמו אל ההפגנה וממנה כל העת, כך שקשה היה לדעת מה המספר המדויק של מפגינים בכל עת. עם זאת, ניתן לאמץ הערכה מרבית של מספרם ולאמוד אותם בכ-12,000 איש.

נתונים אלו מציבים אותנו עם הפגנה גדולה ומרשימה, שמנתה כ-62 עד 65 אלף איש. הערכת וויינט היא כי בתל אביב היו כ-250 אלף איש - מספר הגדול פי ארבעה מהמספר שהיו בהפגנה בפועל. בסיפור הזה, כידוע, כבר היינו, ועצוב לראות אותו חוזר. מפגינים מכל רחבי הארץ עשו דרכם לאירוע מרשים, גם אם לא מאורגן (הבימה נעלמה מעין רוב המפגינים, רוב המסכים עבדו חלקית או בלי קול). בשובם הביתה התברר להם כי האירוע בו נכחו אינו קשור לאירוע פרי הדמיון המדווח בעיתון.

דומה כי אפילו העיתונים, שכהתה עינם במידה ניכרת, מבינים שיש כאן בעיה מסוימת. "הארץ" מדווח בכותרת על "300 אלף [ש]הפגינו ברחבי הארץ" וממשיך בדיווח על-כך ש"בתל אביב הגיעו כ-300 אלף בני אדם" להפגנה, וממשיך עוד, בכיתוב לאחת התמונות, בנתון שלישי: "מעל 190 אלף בני אדם בת"א." ב"ויינט" הכריזו תחילה על 400 אלף, אחר כך צמצמו את הנתון ל"יותר מ-300 אלף" ובכתבה עצמה מכריז על "כ-300 אלף ישראלים" ואז על "לפחות 300 אלף בני אדם." אחר כך הוא מספר על "לפחות 250 אלף בני אדם" בתל אביב, מספר על צ'רלי ביטון שאומר שדפני ליף הצליחה "להוציא חצי מיליון אנשים לרחוב"

וגם ירושלים בסימן פי ארבע
סיפור המעשייה עבר גם את שער הגיא והגיע לירושלים. "הארץ" מספר כי בכיכר פריז הקטנה שבירושלים הצטופפו לא פחות מ-20,000 איש. ב"ויינט" גורסים דווקא 30,000. במהלך ההפגנה בתל-אביב הכריזו בגאווה כי עתה "מפגינים בירושלים יותר מ-2,000 איש." מאוחר יותר, שבו והודיעו כי חלה התפתחות דרמטית במצב ועתה יש בירושלים 20,000 איש. למרבה המזל, אנשי פלאש 90 צילמו את הקהל, מה שמאפשר לנו לעמוד על הפער העצום בין מציאות לדיווח.


ההפגנה בירושלים, צילום פלאש 90

כפי שניתן לראות, הקהל מדולדל בשולי הצילום, מה שמאפשר לנו להניח כי הוא מציג את רוב המפגינים.  ערכנו מניין - אדם-אחר-אדם - של המצביעים המוצגים בצילום זה ומנייננו הגיע ל-2,457 איש. לא ניתן להוציא מכלל חשבון טעות קטנה בספירה, ובוודאי יש עוד כמה מאות אנשים שאינם נראים בצילום, ועוד מאות נוספים הזורמים אל הכיכר. בכל זאת, לא ניתן להניח כי בירושלים היו בהפגנה יותר מכ-5,000 איש. גם כאן, כמו במקרה הקודם, ההפרזה כאן היא בשיעור של פי ארבעה.

מספרים קלוטים מן האוויר
וזו לא ההפרזה היחידה. "הארץ" מספר לנו כי במודיעין היו 5,000 מפגינים ב"ויינט" גורסים "מאות רבות." ב"הארץ" מספרים לנו בפתח הכתבה על 3,000 מפגינים בקרית שמונה, אך עד שהכתבה מגיעה לקיצה, תופח המספר ל"כ-5,000" ואחר כך (בכיתוב התמונה) עד "מעל חמשת אלפים." גם ב"ויינט" גורסים 3,000 ומארגני ההפגנה, הם היחידים, מדווחים על 1,000 מפגינים. ב"וויינט" מדברים על מאות מפגינים באשקלון, ב"הארץ" מדווחים על "מעל חמש מאות" מפגינים וכאיור, מציגים תמונה בה נראים כמה עשרות מפגינים. אפשר להביא דוגמאות נוספות, אבל דומה כי הרעיון כבר נהיר דיו.

סיפור כפוי
יש משהו בעייתי בניסיון לכפות סיפור של מהפכה הולכת ומתעצמת, כאשר בפועל המהפכה אינה הולכת ומתעצמת. העיתונות רוצה שסיפור המאבק יתפתח על-פי הקווים שהותוו לו, וככל שגדל הפער בין המציאות הרצויה למציאות המצויה, כך מתקרב הרגע בו הסתירה תצוף אל פני השטח. הדבר דומה לפער ההולך ומעמיק בין התיאורים הרומנטיים של הבומבמלה ברוטשילד כאתר בו הולכת ומתהווית חברה חדשה ושפה חדשה, ובין המחראה המדיפה ניחוחות שתן שרואים המבקרים בשדירה היום. הדבר היחיד שהולך ומתהווה שם הוא מפגע תברואתי.

באופן דומה, הולך ומעמיק הפער בין מה שרואות העיניים בהפגנות לבין מה שקוראות העיניים בעיתון. ההפגנה בתל-אביב נראתה כאסופה של זעקות נפרדות ומבודדות, כשאנשים מרימים שלטים מאולתרים על כל מורסה שצימחה על עכוזם. אפשר היה לראות שם מחאה של עובדות סוציאליות, על גלעד שליט (גם הוא, מסתבר, חלק מהצדק האזרחי), בעד פתרון בעיות הדיור, נגד הפרטה, בעד תמיכה באומנות, תמיכה בחינוך, מהפכה קומוניסטית, זכויות לערבים, תשלום לעוזרות, פעוטונים בחינם, תושבי יפו, בעד להעלות את הגליל על המפה, בעד להציל את יער חריש, וכן הלאה - כשמעל לכל מתנוסס דיוקן רפאים מפלצתי בגודלו של קוזאק עם רובשקה הקורא ברוסית ובאנגלית למלחמת מעמדות.

זו גם תמונת המצב הרגילה בבומבמלת רוטשילד: לכל אחד יש דגל. כל אחד מנופף בדגלו, יושב על כורסתו, שותה בירתו, מעשן צינגלתו ומוחה מחאתו. הסיכום הכולל של סך כל הזעקות וסך כל הקריאות וסך כל המחאות וסך כל הדגלים הוא אפס: כשכולם רוצים הכל, אף אחד לא יקבל שום דבר.

הניסיון לכפות משהו על הלא כלום יסתיים בשברון לב. הרי לא מדובר בבלוף חד-פעמי, שגר ושכח. יש הפגנה גם בשבוע הבא, ומה אז? הרי רבים מאלו שבאו השבוע - קהל בו בלטו גם המבוגרים יותר, שנמשכו מן הסתם להופעת חינם של ארצי ושות' - לא יבואו בשבוע הבא. נבנה סיפור על 500 אלף מפגינים כשבפועל יבואו 50 אלף? ובשבוע שאחרי זה? ובשבוע שאחריו? מתי נגיע לנקודה בה יצאו לרחובות בזעקה 100 מליון מתושבי ישראל?
 
כל העיתונאים לא שווים חצי מעברה
העם מגבש את דעתו לאט, אבל בסופו של דבר הוא מגיע למסקנות. כשמנסים למכור לו סיפור שהקשר שלו למציאות הולך ונעלם, הוא מבין זאת. רבים בכלי התקשורת בטוחים כי הם יכולים - יותר מזה, חייבים - לא רק לדווח על מה שקורה, אלא גם לנסות לעצב את מה שקורה. הם מנסים לקחת מחאה אמיתית וכנה - מחאה של ציבור תוהה וזועם נוכח הפער בין מעשיות השלטון על ישראל משגשגת, צמיחה, ואבטלה נמוכה, לבין המצב העגום שהוא חווה בפועל - וללוש אותה לכדי 'נראטיב' של מחאה מהפכנית. זה לא יעבוד. זה אף פעם לא עבד. זה אף פעם לא יעבוד.

העם לא רוצה צדק חברתי. זה לא מעניין אותו. הוא לא יודע מה זה. העם רוצה מכונית חדשה. העם רוצה לקנות דירה בזול ולמכור את שלו ביוקר. העם רוצה חשבון סלולרי קטן יותר. העם רוצה אינטרנט מהיר. העם רוצה פעוטון חינם. העם רוצה שאחרים ישלמו על הפעוטון שלו. העם רוצה מסים נמוכים. העם רוצה מסים גבוהים על אחרים. העם מוכן להריע הידד לכל דבר, כל עוד נדמה לו שמישהו יתן לו משהו בחינם. העם מוכן לתמוך בכל מועמד בבחירות שיוכל להפוך עופרת לזהב ויבטיח נגישות למעין הנעורים לכל פועל. העם רוצה, אבל יודע שזה לא יקרה. העם יודע שאין כסף לכל התוכניות היפות ושהן נידונות להישאר על הנייר. העם מריח חרטא ממרחק של קילומטר.

את הלקח הזה ניתן היה להפיק גם מנסיון העבר. לו הייתה לתקשורת השפעה של ממש על הכרעות העם בבחירות נתניהו לא היה הופך ראש ממשלה אף פעם. גם המרתם של עסקני הזוטא המיוזעים של פעם בקומץ מגיבים ועוצמי עצומות כפייתיים בפייסבוק ובטוקבקים לא משנה הרבה. דב חנין נישא על כנפי תמיכה עצומה מסוג זה בבחירות האחרונות לראשות עיריית תל-אביב. העיתונאים והמבלגים וכורזי הכרזות היצירתיים יצרו את הרושם שאין מצב שיהיה ולו מצביע אחד למען חולדאי - עד כדי כך מגניבים וקוליים הם היו. התוצאה הסופית הייתה שמספר המצביעים עבור חולדאי וסיעתו גדל.

בסופו של דבר - אם יפול נתניהו או לא, אין הדבר מעלה או מוריד הרבה. התקשורת עשויה לחוש חשובה. עורכי מגזינים עשויים לחשוב שהם מעצבים את פני המהפכה ברגע קריטי. כתבים עשויים להרגיש שבבלוף קטן אחד הם מקדמים את פני המהפכה. אבל לא כך זה עובד. בסוף יש בחירות, ובבחירות יש קלפי, ובקלפי כל אזרח מטיל פתק במעטפה, וכשפותחים את כל המעטפות מתברר שכל העיתונאים לא שווים חצי מעברה.
 
ביבי בא על עונשו הראוי
ויש דבר אחד חשוב שבכל זאת קורה. זעקתו של הציבור על הפער הבלתי נסבל בין המצב הנפלא עליו מספרים לו במצגות של משרד האוצר והמצב בפועל היא עונשו של נתניהו על השקר הגדול שסיפר לכולנו.

נתניהו היה תמיד אסטרטג מעולה וטקטיקן גרוע. הוא ידע להסתכל על המפה הגלובלית ולקרוא אותה - ובמקביל פישל בכל דרך אפשרית בניהול היומיומי של ענייניו הפוליטיים. דומה כי נתניהו החליט להפוך את היוצרות, ולשפר את כישוריו כפוליטיקאי, ובדרך שכח שלכל שבת יש מוצאי שבת. בשעה קריטית וגורלית בכלכלה העולמית הוא מינה לתפקיד שר האוצר סנצ'ו פנשה נאמן אך חסר כישורים, ופתח את זרם ההטבות. מנקודת מבט טקטית - זו של הישרדות ממשלתו - זו אולי הייתה החלטה נכונה. מנקודת מבט אסטרטגית, זה היה אסון.

מר שטייניץ לא הקטין את הגרעון בעין צופה לעתיד אלא דווקא הגדילו באמצעות תעלולי ישראבלוף חשבונאיים, הניח לנגיד בנק ישראל לשמר ריבית נמוכה ולסבך את כולנו בקטסטרופת יתרות מטבע חוץ - ישראל קנתה עשרות מיליארדי דולרים ותפסיד עשרות מיליארדי שקלים. שטייניץ הוא האחראי המיידי והישיר - אבל האחראי האמיתי הוא נתניהו. הוא זה שמינה לתפקיד קריטי מישהו שלא יודע מאיזה כיוון פותחים צנצנת.

הגדלת הגרעון בתקציב - ישראל צברה יותר מ-100 מיליארד שקל של גרעון נוסף בשנים האחרונות - והורדת הריבית יצרו גן עדן של שוטים. בעוד בכל העולם מצמצמים, מכווצים ומנסים להתאים את התקציב ליכולת, בישראל נוצרה התחושה כאילו "הכל בסדר" ולמעשה צלחנו את המשבר הכלכלי בשלום. וכך, יום אחד, הרימה דפני ליף את הראש וראתה שהמצב על הפנים. היא אולי לא הבינה שאת בועת הנדל"ן הקטלנית יצרה הריבית הנמוכה של בנק ישראל - אבל היא בהחלט הבינה שמחירי השכירות עלו.

וכל מה שקרה אחר-כך הוא עונשו הראוי של ראש הממשלה. צונאמי כלכלי בהיקף שלא יתואר עושה דרכו אלינו ואם ראש הממשלה יפול, תוך שהוא טרוד באשליות של ליף ושות' שבחיים יש מתנות חינם, לא יהיה לו להלין אלא על עצמו.