מחאת רוטשילד ושלל מחאות הזוטא הנלוות אליה מחייבים אותנו לקום ולומר את הדברים, פעם אחת ולתמיד: די לשקרים. מחאת רוטשילד, כמוה כמחאות הבת, אינה מחאה עממית ועל-מפלגתית, כפי שהיא מוצגת, אלא מחאת שמאל קלאסית. בימי בראשית של המחאה סברנו כי הטענה לעל-מפלגתיות נאמרת בקריצה, כשעשוע, שכן היה ברור כל-כך שמדובר במחאת שמאל טיפוסית. בימים האחרונים, עם זאת, עוררה אותנו שורה של תגובות בבלוג בנוסח "תודה על הקול השפוי" להבין כי אנשים רבים חשים נצורים נוכח ההצגה המתמדת של שקר העל-מפלגתיות כאמת. הגיע הזמן להפסיק עם זה.(כתב: אורי רדלר)
התחלה עם סימפטיה מחאת רוטשילד התחילה עם סימפטיה. על חטאי אני מודה: כמי שגר בתל-אביב ותופר פרוטה אחת לאחרת כדי לשרוד - וממש לא בדירת פאר - בהחלט הבנתי לליבם של המוחים. אפילו הזדהיתי. כאנרכיסט וותיק - אחד שקרא את את מקס שטירנר, דורה מרסדן, ניל ורייך כשהאנרכיסטים הנוכחיים עוד אפילו לא היו בב"ש - לא הייתה לי בעיה עם אווירת הסטלה הנינוחה בין האוהלים. זה סימן שאתה צעיר אם "אתה אולי הולך בטל אך לא הולך בתלם," כמו ששרה שלישית גשר הירקון.
גם מצד עמדותיהם בנושאי חברה של רוב המוחים לא הייתה לי בעיה. בענייני פליטים, מהגרים ופלסטין אני נמצא, כנראה, משמאל להם. בנושאי כלכלה, לא. אבל, כמו ששרה שלישית גשר הירקון: "אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית... ואם אתה מרגיש עוד לפעמים... שלא הכל צודק, ושיכול להיות אחרת... זה סימן שאתה צעיר..." עוד יהיה להם זמן והותר להתברגן.
רק דבר אחד צרם לי: העמדת הפנים. הסרטון המשועשע שיצרנו על "מהפכת הסטלה" נפתח בצעירה שדיברה בהתלהבות על "קשת ענקית של דעות פוליטיות, קשת ענקית של השקפות עולם" כשמאחוריה יושב קהל לא גדול שכולו שיבוטים אידאולוגיים זה-של-זה, כשהקשת הענקית משתרעת מהימין הקיצוני של מרצ ועד לשמאל הקיצוני של אנרכו-קומוניסטים.
נתתי לעניין כמה ימים. שיתעשתו. אחרי הכל, מה שברור לעינו של כל עיתונאי, יהיה ברור דרכו לכל קוראי העיתונים, הגולשים באינטרנט והצופים בטלוויזיה בתוך כמה ימים. אבל לא כך היה. לדוגמה, הפגנת האוהלים ב-23 ביולי הייתה אירוע פוליטי ומפלגתי מובהק של שלטי "ביבי הביתה," מקבץ דוברים מתנועות השמאל (קרן עזוז, יהודה אלוש איש מפלגת העבודה) ודוברים אחרים (לדוגמה, ענבל חרמוני מ"עתידנו" - גוף לקידום עובדים סוציאלים) שהרחיבו את מעטפת התביעות במידה ניכרת. דפני ליף נשאה דברים בפני הקהל שאוכלס, כך לפי הדיווח, ב"נציגי התאחדות הסטודנטים, דור שלם, הנוער העובד, מרצ, חד"ש, השמאל הלאומי, התנועה הירוקה ואחרים" וגרסה כי "זו מחאה של העם, של כל בנאדם, מסטודנט לאנשים קשי יום... אנחנו נבנה מדינה משלנו, מדינה בתוך מדינה... אנחנו הכוח, אנחנו העם."
גם אתר מחאת האוהלים אימץ טענה דומה: "אנחנו עם ישראל, האנשים הפשוטים שעובדים, שלומדים, שתורמים למדינה. אנחנו הרוב, אנחנו המעמד היצרני."
"אנחנו העם" אבל זו טענה שקרית כמעט לחלוטין, ואף מכעיסה. נתעלם לרגע מהמוחים ברחבי הארץ - שהם, להתרשמותי, מקבץ עסקני שמאל מקומיים ושדולות חברתיות - ונתרכז במתרחש בתל-אביב. ערכנו רשימה של הדוברים הבולטים של מאהל רוטשילד והיוזמות הנלוות - רשימה המונה 27 כאלו. מתוכם מנינו 21 פעילי שמאל, רובם וותיקים ומוכרים. 4 מהיזמים מקושרים לחד"ש, 3 לשמאל הלאומי, 1 למרצ, 5 לארגוני שמאל ואנרכיסטים, וכל האחרים הם פעילי שמאל בלי זיהוי ארגוני מובהק. 7 מהפעילים קשורים להתארגנויות שמאל במימון הקרן החדשה לישראל, אך יש כמה הקשורים בקרן ובארגונים שאינם משוייכים לשמאל. ששת הבלתי-משויכים הם, כנראה, "האידיוטים המועילים" של המהפכה (מונח קומוניסטי וותיק לתיאור אנשים שאינם חלק מהתנועה, המסייעים בקידום המהפכה).
יחס מספרי כזה, בו קרוב ל-80 אחוז מהפעילים הבולטים הם אנשי שמאל מבהיר, כמובן, כי המחאה בכללה היא יוזמת שמאל. למעשה, הפעילים הלהוטים עצמם הם השומטים את המסיכה. פעילי "השמאל הלאומי," לדוגמה, תנועה שחרטה על דגלה את הפלת ממשלת נתניהו ומתעתדת לרוץ לכנסת, היא זו העומדת (ובגלוי) בחזית הפריצה לבניין הבורסה לניירות ערך. בראש הפורצים עמד ג'קי אדרי, פעיל שמאל מוכר.
במקומות אחרים, עדיין מנסים לשמר את המסכה השקרית של "העם." ברנש בשם צביקה בשור, למשל, הכריז באופן ספונטני כי ב-1 באוגוסט הוא מתכוון לשבות בגלל שהחיים קשים. הוא תיאר את עצמו כך: "קוראים לי צביקה. אני בן 36, נשוי עם ילד בן שנה ורבע. קניתי דירה בגבעתיים, עם משכנתא מטורפת לשלושים שנה. וביום שני הבא, האחד באוגוסט, אני מתכוון לא ללכת לעבודה. לשבות."
מה שבשור השמיט מתיאורו העצמי הוא שהוא פעיל חד"ש וותיק, מבעליה של חברת שיווק המתמחה במדיה חברתית (גם כאן, הכתובת בידינו ובכוונת מכוון לא נצרף אותה), שהריץ את מסע הבחירות של דב חנין (חד"ש) לראשות עירית תל אביב.
למר בשור יש חברים. שותפתו לזכייה במכרז לניהול תקציב המדיה החברתית של חברת החשמל, ליאת ורדי בר, היא יוזמת "מחאת העגלות." ורדי בר גורסת כי גורסת כי "את הרעיון הראשוני לצעדה העלו ארבע אימהות שפעילות במאבק האוהלים." המחאה קוראת, חליפות, ל"חינוך חינם" ו"להטיל פיקוח על מוצרי בסיס לתינוקות כמו תחליפי חלב אם וחיתולים." הסעיף האחרון יוצר רושם מפוקפק במקצת, שכן ורדי היא בעלת אתר לקידום ולשיווק מוצרי פרימיום לתינוקות - מסוג המוצרים שייהנו באופן מיוחד מפיקוח מחירים על מוצרי בסיס (בכוונה לא צרפנו קישור. הוא שמור במערכת). הבסיס השיווקי גם הופך את ורדי בר פחות "יציבה" מבחינה אידאולוגית (כלומר, היא "אידיוט מועיל"), ולכן היא מגובה ביוזמה בעו"ד שלי דביר (בעבר היועצת המשפטית של "עיר לכולנו"), בעו"ד יעל ברדה (פעילת שמאל וותיקה) ובענת רוזיליו (חד"ש).
מה כל כך רע בלהיות שמאל? אין כמובן פגם כלשהו בכך שמנהיגי מחאת הדיור כמו גם המחאות הנוספות הם פעילי שמאל. זה לגיטימי ואפילו מבורך. לגיטימי גם שהקרן החדשה לישראל תממן את היוזמה - והיא אכן מממנת אותה באופן ישיר, עקיף (דרך שכירי ופעילי שתי"ל וארגונים נתמכים אחרים במאהלים ובמקומות נחוצים אחרים). מוצדק והגיוני שהקרן תעניק תמיכה לפעילות הנושאת חן בעיניה. אם סדר היום של הקרן הוא הפלת שלטון הליכוד, כי אז טבעי, מובן ומקובל שהיא תתמוך ותממן גופים החותרים לכך. יתר על כן, לגיטימי לגמרי לנסות לקדם את הרעיון של מהפכה.
מה שאינו לגיטימי הוא לשקר לציבור באופן בוטה לגבי טיבה הבסיסי של המחאה. אפשר לכבד את הניסיון (המוצלח) למתג מחדש את חד"ש העבשה ואת תנועות השמאל הזניחות כפסטיבל מגניב של מוסיקה-סקס-והומלסים בשדרה - אבל אסור לשקר לציבור ולומר כי מדובר במחאה רב-מפלגתית ועל-מפלגתית. מחאת רוטשילד הייתה ועודנה פרויקט של חד"ש ושות', והיוזמות החדשות אף הן כאלו.
ואם לא בשביל "עם ישראל" לפחות למען הימין המודאג. בימים האחרונים מוצפת הרשת דיווחים מפי מקורות יודעי דבר (שכמובן לא יודעים שום דבר) על מזימת השמאל הנוראה והאיומה, ואיך כל המחאה הייתה מתוכננת מראש לפרטי-פרטיה ואיך יש למובילי תנועת המחאה תוכנית מגרה להפיכה ולהשתלטות על המדינה. הרעיון כשלעצמו קצת מצחיק - מנהיגי המהפכה, בעיני עצמם, הם אנשים שבעמל רב מסוגלים לארגן את הטושים שלהם במגירה. אין כאן שום תוכנית - רק קומץ צעירים כועסים ומבולבלים. מסר ברור כי מדובר בסתם עוד יוזמת שמאל יוכל לסייע בהרגעת הרוחות.
ואם לא בעבור הימין המודאג, אז לפחות למען העיתונאים המעונים. הרי העיתונות המסקרת את הסיפור יודעת היטב שמדובר ביוזמת שמאל מוכרת ושגורה, והכותבים כלואים בסתירה קוגניטיבית בין פטיש הידיעה הזו לבין סדן עונת המלפפונים התובעת את ליטראות מאמרי הדעה שלה. הכרזה כי מדובר בתנועת שמאל תקל מאוד על העיתונאים - לא רק שהיא תשחרר אותם מהצורך לספר חצי-אמת לקהל קוראיהם, היא גם תאפשר להם לכתוב אינספור מאמרי דעה על "החלום ושברו," ובכך תמצא להם נחמת מה.
ואם לא למען העיתונאים המעונים, כדאי לפחות לצאת מהארון בשביל הילדים התמימים שחושבים שמדובר במשהו אמיתי. לדוגמה, עפרי אילני, לשעבר כתב "הארץ" ו"העיר," כותב כי "אינני ז'דנוביסט... [אבל] הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים... העולם נולד מחדש... מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש." אילני הוא כעת דוקטורנט להיסטוריה ולכן אפשר לסלוח לו על הבורות בהיסטוריה - שהרי את הפטפוטים המביכים שלו על "מחר חדש" המנותק מ"סיסמאות מסורתיות של השמאל" השמיע פחות או יותר כל קומוניסט בכל דור, בכל פעם בה נפתה להאמין שמקבץ מצומצם של חבריו, בצירוף מגוון סטלנים אקראי ומחפשי סקס מזדמן מייצג את "העם."
מכל מקום, אולי סתם בזבזתי את זמנכם. היום, מספרים לי מקורות יודעי דבר (ועוד מעט נדע איזה דבר הם יודעים) כי בעצרת החגיגית מתכוונים ראשי המחאה לצאת מארון "עם ישראל" עם מצע מרקסיסטי לתיאבון. אולי יהיו לנו כאן הבטחות להלאמת רכוש, דם, יזע וטיהורים כמתבקש ממשטר קומוניסטי ראוי לשמו.
נספח א', רשימת פעילים (כן, אנחנו יודעים, הרשימה חלקית): * עמית אדלר: איש "הבנ"ה" הנתמכת על-ידי הקרן החדשה לישראל. אינו ארגון שמאל. * ג'קי אדרי: קשור בשמאל הלאומי ועובד במכללה החברתית כלכלית הנתמכת על ידי קח"ל * ברוך אורן: יו"ר "שישה צבעים". לא ידוע על קשר ארגוני או אידאולוגי אחר. * יהודית אילני: חברת בל"ד. * יעל ברדה: אשת שמאל (בעיקר בעבר). * צביקה בשור: יחצ"ן, איש "עיר לכולנו"/חד"ש. * שלי דביר: אשת "עיר לכולנו"/חד"ש. * אדם דובז'ינסקי: פעיל אנרכיסטי-שמאל, "גרילה תרבות." * אורלי וייסלברג: פעילת שמאל, ארגון "ישראל חופשית" במימון הקח"ל, מרצ. * אלה ידעיה: פעילת שמאל. שירתה ב"רופאים לזכויות אדם" שבמימון הקח"ל. * אלדד יניב: "השמאל הלאומי." * יונתן לוי: לא ידוע קישור לארגון קודם כלשהו. * אלון לי-גרין: חבר חד"ש. פעיל שמאל מוכר. * דפני ליף: עורכת סרטי קח"ל. * חגי מטר: פעיל שמאל. * יונתן מילר: לא ידוע קישור לארגון קודם כלשהו. * אילת מעוז: פעילת שמאל. "קואליצית נשים לשלום" במימון הקח"ל. * רועי נוימן: לא ידוע קישור לארגון קודם כלשהו. * לוני נתנזון: ארגונים ירוקים, גם במימון הקח"ל. * ג'וליאן פדר: אנרכו-סינדיקליסט. * רגב קונטס: שמאל, יחצ"נות עצמית. * נגה קלינגר: לא ידוע קישור קודם לארגון כלשהו. * מתן קמינר: פעיל חד"ש. * ענת רוזיליו: שיווק, אשת שמאל, יחצ"נית ארגוני שמאל. * יגאל רמבם: שכיר חרב של "השמאל הלאומי," חבר "מאבק סוציאליסטי" שבמימון הקח"ל. * איה שושן: פעילת שמאל. * סתיו שפיר: שמאל אנרכיסטי.
נספח ב', תרשים קישורים התרשים המצוי בפתח המאמר כולל את הקישורים שאיתרנו בין הפעילים המרכזיים לגופים שונים. גם כאן, הידע שלנו אינו מלא ובוודאי כולל שגיאות, אף כי אנו סבורים שאלו אינן עקרוניות. קצת קשה להתרשם ממנו בגודל זה ולכן אתם מוזמנים להקליק כאן כדי לצפות בו בגודל מלא.
נספח ג', ציניות להפגנת העגלות שנערכה שלשום (28.7.2012) הגיעו, כך תיארה זאת אחת המשתתפות, כדרך המחאות באחרונה, "אמהות מכל השכבות, מכל המעמדות, מכל הסטטוסים ומכל הגילאים." מרואיינת אחת, כרמית כץ, היא ד"ר לפסיכולוגיה חברתית, בעבר באוניברסיטת קיימברידג' וכיום מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. מרואיינת אחרת, סיון גל יהב, היא מנהלת פרויקט מנהיגות אזרחית במרכז פרס לשלום. שלישית היא ציפי ליפשיץ, עורכת-דין וותיקה. אז כן, גם להן מותר להתלונן על המחירים, ובכל זאת, "מכל השכבות ומכל המעמדות"? הרשו לנו לחייך.
נספח ד', גילוי נאות * כמה מהעובדות כאן, אף שנבדקו על-ידינו, נחשפו לראשונה אצל דבורית שרגל. * כמה עובדות נוספות לקוחות מתוספות, בעקבות החשיפה אצל שרגל, ב"לאטמה"
תוספת: מעשיית ה-150,000 רגע לפני שסיפור האגדה הופך למציאות, כדאי להיזכר בכמה עובדות. ראשית, מעריב, הארץ וידיעות (באינטרנט) נוקבים בכותרתם במספר 150,000, אבל אם מחשבים את ההערכה המרבית של כל האתרים בהם נערכו הפגנות ומחברים את המספרים הרי שהמספר המרבי אינו יכול להיות יותר מ-114,000 - וגם זאת לפי ההערכות של המארגנים.
מסורת היא כי המארגנים של הפגנות נוקבים כמעט תמיד בהערכות הגדולות פי שלושה או ארבעה מאלו שבמציאות, וכך היה גם הפעם. צריך רק לחשב עניין פשוט. לדוגמה, שטחה של הכיכר שבחזית מוזיאון תל-אביב הוא כ-6,000 מ"ר - שטח הכולל, במקרה זה, גם את אזור הבימה, את הפסלים ומונומנטים אחרים. בשטח זה לא יכולים להיכנס בשום מקרה יותר מכ-20,000 איש (אלא אם כן הם דחוסים במידה מרבית). אם מוסיפים לאלו תנועה כבדה ונוכחות מסיבית באזורים הסמוכים, ניתן להעריך כי היו בכיכר ובסביבותיה כ-25,000 עד 30,000 איש. מדיווחים שונים, היה חם ודביק מאוד, כך שייתכן שהייתה תחלופה, אף כי העצרת כשלעצמה הסתיימה בזריזות ראויה לציון אחרי שעה ורבע.
באופן דומה, בירושלים נטען כי 10,000 מפגינים השתתפו בצעדה מגן הסוס אל בית ראש הממשלה, שם נערכה ההפגנה. אלא שאורך הדרך מגן הסוס אל בית ראש הממשלה הוא כ-280 מ' ואין שום דרך בה 10,000 מפגינים יוכלו לצעוד או אפילו לעמוד בזה אחר זה לאורך הדרך הזו.
לתועלת הפרופורציות, כיכר מלכי ישראל משתרעת על פני שטח (ברוטו) של כ-16,000 מ"ר, ובניכוי אזורי הבריכות והאזור המוגבה שבחזית העיריה שטחה הוא כ-10,000 עד 11,000 מ"ר. אם מוסיפים לאלו את שטח הכבישים המקיפים את הכיכר השטח הכולל הוא כ-24,000 מ"ר. בהפגנה צפופה מאוד יכולים לעמוד 3-4 אנשים במטר מרובע (בדקו זאת בעצמכם). לכן, כיכר מלכי ישראל בנויה להכיל כ-100,000 איש לכל היותר, גם כאשר כל הכבישים המקיפים אותה מלאים.
כלל בלתי-כתוב הוא כי מארגני הפגנות נוטים להגזים בשיעור של פי שלוש או פי ארבע במספר הנוכחים בהפגנה. ימין, שמאל ומרכז - כולם מגזימים באופטימיות ומקווים שהמספר 'ידבק'. המשטרה, בדרך כלל, אינה נוטה לקלקל את השמחה, אלא אם כן היא ממש חייבת. אם ניישם אומדן דומה בין יכולת הכיכרות להכיל ועליצות ההפרזה המתבקשת של המארגנים נוכל להסכים על הערכה אופטימית, של המארגנים, למאה אלף איש בכל ההפגנות, ולמציאות של כ-40,000 איש בכל ההפגנות.
וגם 40,000 איש זו כמות מכובדת ביותר. למעשה, זו כמות מקובלת למדי בהפגנות גדולות רגילות של השמאל ואין זה מתמיה כלל שגם הפעם הצליחו תנועות השמאל לארגן כמות נאה ומרשימה של משתתפים, השווה בערך מנדט וחצי - משהו הדומה למה שתקבל מפלגת העבודה בבחירות הבאות. תרגיעו, כמו שאומרים.
ותוספת צהריים: דיווחים שונים ומשונים בעיתוני העולם על הנושא, כשרבים מהם מצטטים את דובר המשטרה מיקי רוזנפלד כמוסר נתונים שונים וסותרים. בביזנסוויק מצטטים את דובר המשטרה מיקי רוזנפלד, האומר כי "עשרות אלפים" השתתפו בהפגנות בכל רחבי הארץ. ברויטרס מצטטים את "המשטרה" בהערכה של 60,000 משתתפים בכל ההפגנות. בסי-אנ-אן מצטטים שוב את דובר המשטרה מיקי רוזנפלד, שהעריך כי 50,000 איש השתתפו בהפגנה בתל-אביב ועוד "עשרות אלפים" בשאר המקומות. בג'רוזלם פוסט גורסים כי מספר המפגינים בתל אביב היה בין 15,000 ל-70,000 "תלוי את מי שואלים." ביורו-ניוז גורסים כי היו "עד 50,000" בתל אביב ואומדים את המספר הכולל ב-120,000. ב"הארץ" (המהדורה באנגלית) מכריזה הכותרת על 150,000 ואילו בגוף הכתבה מצויין: "יותר מ-100,000". בגוף הכתבה נמנים כ-22,000 ממקומות שונים בארץ, ועוד "עשרות אלפים" בתל אביב. ב-AFP מדברים על מספר של "לפחות 100,000".
קל להבין את הבלבול. העיתונים בישראל "התחייבו" למספר מסוים באופן ראשוני (150,000) וחלקם אף הפכו אותו לכותרת המרכזית שלהם. לכן, הם יהפכו את הנתונים שאינם מתאימים לכלליים יותר ("רבבות" או "עשרות אלפים") או, כפי שקורה ב"הארץ," פשוט יעלו שלוש טענות שונות: אחת בכותרת, שנייה בפתיח, ושלישית בגוף הכתבה. שאר עיתוני העולם מנפחים את המספרים כדי להגיע לאיזה מספר עגול ומרשים - ככה העסק עובד. העיתונאי צריך להעביר ידיעה ואם הידיעה היא שהשתתפו בהפגנות 40,000 איש, היא לא תעבור את הרף ולא תפורסם. הוא גם יודע שהעיתונאים האחרים - נבלים חסרי מצפון שכמותם! - ינפחו את המספרים. אז גם הוא.
לחצו כאן לתרשים המאבק בגודל מלא
אקו"ם