מהפכת הפעוטון נמשכת..

ציוץ קל מכיוון הפעוטון, וכבר מחלקים כסף. הצלחתה, לכאורה, של מחאת רוטשילד מובילה את הפופוליסטים בכנסת ומחוצה לה להפגין את תמיכתם בכל תביעה אפשרית. כולם משוכנעים שנמצאה אבן החכמים החדשה: אפשר לייצר כסף מצעקות. הם משוכנעים שיש המון כסף ומדינת ישראל הפכה לפתע מפושטת רגל כרונית עם חוב של יותר מ-80 אחוז מהתוצר (קצת פחות מיוון, קצת יותר מארצות-הברית) לקרן שפע שלא תכלה, ממנה ניתן לחלק מה שרוצים לכל מי שרוצים (כתב: אורי רדלר)

עשרים מיליארד? קטן עלינו!
חברי הכנסת חיים כץ ודליה איציק הם דוגמה טיפוסית. כשהם רוכבים על מחאת העגלות הטרייה צמד הפופוליסטים מציעים עכשיו חוק ל”חינוך חינם חובה” לילדים עד גיל 5. חברי הכנסת כותבים כי "להצעת החוק עלויות כספיות משמעותיות," אך "המדינה תרוויח בכך שהחוק יאפשר ליותר ויותר הורים להיכנס למעגל העבודה."

נבחן לרגע את המספרים. בישראל 741.6 אלף ילדים בגילאי שנה עד חמש שנים. אם החוק יממן מחיר גג של עד 2,300 שקל לחודש (כמחיר גנון בפיקוח התמ"ת) תסתכם העלות השנתית של של היוזמה בהוצאה נוספת של כ-20.5 מיליארד שקל או, במונחים מובנים יותר, תוספת מיסוי של 9,700 שקלים לכל משק בית בישראל. כדי לממן את ההוצאה יהיה צורך בהעלאה של המיסוי בכ-10 אחוז.

וזה לא הכל. בגן ילדים עם 20 פעוטות, שהילדים מסורים בו להשגחת הגננות מהבוקר ועד השעה 16:00, יש צורך בתשלום דמי שכירות, עוזרות לגננת, מבצעי הפעלות סיפורים ובידור, אוכל, ציוד, וכן הלאה. גני הילדים ימשיכו לגבות סכומים נוספים עבור שירותים נוספים וההורים - שנטל של 2,300 הוסר מעל גבם, ישלמו ביתר קלות. ההוצאה הכללית עבור החינוך בגנים לא תקטן, לפיכך, אלא רק תתחלק באופן אחר: שליש אחד ישלמו ההורים, ושני שליש ישלמו כל שאר האזרחים.

וגם זה עוד לא הכל. מעלי ההצעה סבורים שהחוק יאפשר ליותר ויותר הורים להיכנס למעגל העבודה. מה שהם שוכחים הוא שיותר ויותר אחרים גם ייפלטו ממעגל העבודה, שכן העלאה של המיסוי גורמת לסגירת בתי עסק (ובמיוחד בתי עסק קטנים) ולדחיקתם אל מחוץ לשוק העבודה של עובדים בשכר נמוך. בפועל, החוק החדש ישרת את המעמד הבינוני האמיד, שיזכה להפחתה בתשלומים לגנים, ויפגע בעניים ובעסקים קטנים.

רוצים ניו דיל
אין עדיין צורך לדאוג, בינתיים. לפחות לא לזה: ההצעה האווילית של איציק וכץ תיעלם כלעומת שבאה ברגע שתחשף עלותה האמיתית. אבל ההצעה הזו אינה בודדת בשטח. שפע גורמים סבורים שזה בדיוק הזמן לגשת אל השולחן ולחטוף משהו. הוועדה לזכויות הילד, לדוגמה, זכתה עתה במיליארד שקל מכיסנו (480 שקל מכל משק בית) לצורך "פיקוח על גני ילדים"; והשר שלום ממשיך בקידום הצעתו ההזויה ליום חופש נוסף, ואף זוכה לתמיכה מ"ארגונים חברתיים." 

לא לחינם גורס נדב איל כי "ישראל רוצה ניו דיל." אנו אכן חוזים עתה בתזוזת לוחות טקטוניים חברתית. עד היום היה ההסדר החברתי בישראל ברור: שני שליש מהציבור אינם משלמים מסים ישירים כלל, שכן סך כל ההטבות שהם מקבלים מהמדינה באופן ישיר עולה על סך כל המיסוי המוטל עליהם. עיקר הנטל (כ-75 אחוז מהמסים הישירים) נופל על שכמם של שלושת העשירונים העליונים. קבוצה זו, המונה 1.85 מליון אומללים, חשה היטב את נטל המיסוי ועתה היא קמה, מוחה ומבקשת להצטרף להסדר ולהימנות אף היא עם ציבור אלו שאינם משלמים מסים אלא רק מקבלים.

וזו בדיוק ההצעה של איל. כדי לקדם אורח חיים מכובד וסולידרי לכל, הוא מציע להמיר את המצב העכשווי, בו המדינה גובה "מסים בשיעור גבוה" ומעניקה לנו "הוצאות חינוך ובריאות אדירות" בחוזה חברתי חדש לחלוטין ובו יהיו "מסים גבוהים," ובתמורה נקבל "מערכות חינוך ובריאות ציבוריות איתנות."

למימון המהפכה הזו, בה המילה "אדירות" תוחלף ב"איתנות" והכל יבוא על תיקונו באופן סולידרי, מציע נדב שלל ניסוחים מפתים ומרהיבים נוספים על עצמתה של המהפכה המתחוללת. כי-כן. אם נאמר ארבע פעמים כל בוקר כי "הביזה של מדינת ישראל נגמרה. תאוות הבצע תרוסן וישראל תחזור לבעליה" ונקיש בעקבינו שלוש פעמים ונאמין בכך באמונה שלמה כי אז הכסף יופיע יש-מאין.

נניח כרגע בצד את העובדה ההולכת ומתבררת לרבים כי נדב איל ומחאת רוטשילד לא מייצגים את "העם" אלא את פעילי חד"ש, יש בדבריו משהו הקוסם מאוד לרבים מצעירי המעמד הבינוני העליון, המתייחדים ב"מנטליות הכספומט." אצל רבים מאלו, הקשר בין חשבון ההוצאות לחשבון ההכנסות מעורפל, והם משוכנעים כי ניתן להגדיל את ההוצאות באופן מתמיד, כאשר מקור הגידול ההכרחי והמקביל בהכנסות אינו נהיר להם.

האיזכור הפופולרי אך המעורפל של "טייקונים" או "בעלי הון" או "אוליגרכים" כמקור לאותן הכנסות בלתי-נדלות אינו מקרי. עובדתית, גם אם נצא מחר, נמסה ב-100 אחוז את הכנסות האלפיון העליון, נתלה את 50,000 חבריו על עץ גבוה, נחרים את בתיהם ונקח את כל רכושם, לא נוכל לממן אפילו חודשיים של עלויות החוק של כץ ואיציק. עובדתית, כדי לממן את שיפור מצבו של המעמד הבינוני בישראל, יש להרע את מצבו באמצעות הגברת גביית המסים ממנו. בכל זאת, כל עוד מקור ההכנסות הפלאי נשמר בערפולו, ניתן להזין את הפנטזיה של צעירי המעמד הבינוני העליון - אנשי מחאת רוטשילד - כי נמצאה אבן החכמים החדשה: אפשר לייצר כסף מצעקות.

ישראל לא רוצה "ניו דיל" חדש. יש פשוט הרבה ישראלים שהיו רוצים לחיות בארגז חול דמיוני בו אין קשר בין הכנסות להוצאות. אם לחזור על דבריו של קודמי כאן - הגיע הזמן שיתבגרו.

ובצד
ההודעה המשמחת על הורדת המחירים בשוק החלב, בעקבות פתיחת השוק לייבוא לא הייתה כל כך משמחת עבור כמה אלפי רפתנים, שהמחיר המובטח שלהם עתיד לרדת, והשוק המובטח שלהם עתיד להיפתח לתחרות. כ-3,000 רפתנים עתידים עתה להתמודד בשוק - ו-7.5 מיליון צרכנים עתידים ליהנות מהתוצאות.

מה שכן, השר שלום שמחון - היום שר התמ"ת, אך בלבו תמיד שר החקלאות - מבטיח להלחם למען "הפריפריה" (כלומר, הרפתנים). סביר להניח שתחת הכותרת "רווחיות הוגנת" נקבל בחסותו סבסוד צידי של הרפתנים. לא תוצאה אידאלית, אבל מן הסתם טובה יותר מזו הקיימת היום.

וכדאי לשים לב: הרפתנים ערכו הפגנות סוערות בצמתים בדרום ובצפון, חסמו כבישים, שפכו חלב וקראו קריאות נגד ראש הממשלה. שלושה רפתנים נעצרו בהפגנה סוערת בגילה. תשומת הלב המזערית שהוקדשה לכך בתקשורת מעידה שהרפתנים אכן ראויים לגורלם: מי עורך הפגנות בנגב? מה עלה בראשכם? האם לא הבנתם איך עושים זאת נכון? צאו לצרפת ותלמדו: כשהחקלאים שם רוצים למחות, הם מכסים בתבואה את שנז אליזה - שדרות רוטשילד של הצרפתים.