תיאוריו קורעי הלב של שר התקשורת, משה כחלון, על הלחצים בהם נאלץ לעמוד כאשר ניגש לביצוע הרפורמות בשוק הסלולר בישראל מעוררים מחשבות. לא, לא על הטייקונים הלוחצים, אלא על המדיניות המוטעה המולידה לחצים כאלו. השר כחלון אולי גיבור גדול, אבל לא חכם גדול. צריך לתת לו מדליה על אומץ הלב, ולשלול אותה ממנו מייד על האופן השגוי והשלומיאלי בו מנוהלת מדיניות משרד התקשורת בשוק הסלולרי. (כתב: אורי רדלר)
כשכחלון מדבר על רפורמות אמיצות, הוא מדבר ההקלה הנוספת במעבר בין חברות סלולר, שכוננה בתחילת 2011, אבל בעיקר על המכרז להגדלת מספר חברות הסלולר משלוש לחמש - מכרז שנחתם בחודש אפריל בבחירתן של מירס ואקספון כמצטרפות החדשות לשורת המפעילות הסלולריות. אקספון הוחלפה בחודש מאי בחברת סלקט, אחרי שלא הצליחה להפקיד בידי המדינה את הערבות הנדרשת.
מסע לעולם המונופולים מדיניותה של מדינת ישראל ביחס לשוק הסלולרי עברה שני מהפכים עיקריים. הראשון התחולל באמצע שנות התשעים, כאשר המונופול של פלאפון נותץ, והותר לחברה נוספת, ואחר-כך לשלישית, להצטרף לשוק. כשהחזיקה פלאפון במונופול היו שירותי הטלפון הסלולרי יקרים להפליא - יקרים עד כדי כך שרק מעטים יכלו להרשות לעצם טלפון סלולרי. עם הצטרפותה של סלקום לזירה, נשבר המונופול. למרות בעיות ניתוקים קשות מהן סבלה סלקום בראשית הדרך, צבאו הישראלים על פתחיה של החברה החדשה וסלקום נהנתה מזרם גואה של לקוחות חדשים. הצטרפותה של מתחרה שלישית, אורנג', הגבירה את התחרות עוד יותר.
כמה שנים נחה ממשלת ישראל על זרי הדפנה, עד שבאמצע העשור הראשון לאלף הנוכחי התעוררה בבהלה לקול זעקות המחאה. מסתבר כי בעת שהממשלה נמנמה, הגיעו ביניהן חברות הסלולר לחלוקה כמעט שווה של השוק ולא הייתה להן כל בעיה להגיע להסכמה שבשתיקה על המשך חלוקה כזו לאורך זמן.
תופעה כזו אינה כשל שוק - זהו האופן הטבעי בו מתפקד השוק כאשר יש חסם גבוה לכניסה לשוק. כשהחברות השולטות בשוק אינן צריכות לחשוש מפני כניסתם של מתחרים חדשים, שינסו להציע מוצר דומה במחיר זול יותר, קל להן להתפשר על המשך המצב הקיים. החברות השולטות בשוק אינן מתארגנות כקרטל, כי אין כל צורך בכך. כאשר אחת החברות משנה במשהו את תנאי השירות או המחירים, מייד הולכות אחריה החברות האחרות, שכן לציבור אין כל דרך יעילה 'להעניש' חברה שהעלתה מחירים או שינתה לרעה את התנאים - הוא יכול רק לעבור לחברה אחרת, המציעה בדיוק אותם תנאים, כשעל אם הדרך הוא נדרש לשלם מחיר מפולפל תמורת המעבר.
מדינת ישראל ידעה זאת, כמובן. היא צפתה במה שהתרחש כאשר נופץ המונופול של פלאפון. היא גם ידעה מה קורה בשלב הבא. בכמה תחומים נופצו מונופולים לטובת הכנסת מספר מוגבל של מתחרים, והתוצאה הייתה המרה של מונופול יקר במעין-קרטל זול וטוב יותר, אך עדיין הרבה פחות טוב ממצב בו הייתה תחרות פתוחה.
אבל הממשלה לא הפיקה את הלקחים הנדרשים. במקום להגדיל את מספר המתחרות בשוק, היא בחרה לנסות לנהל את שוק הסלולר בעצמה. בשורה של רפורמות וצעדים היא ניסתה להוריד את רף הקושי במעבר בין החברות, עם אפשור נדידת מספרים, הגבלת קנסות מעבר, הקטנת כבילות, רפורמת ניתוק הזיקה ובאחרונה, ברפורמה של כחלון, ביטול שלילת זיכויים, קנסות יציאה ונעילת כרטיסי SIM.
אה, כן! תחרות! חלק מהצעדים האלו הועילו, וחלק הועילו פחות. הציניקנים יאמרו, שעיקר השפעתם הישירה על שוק הסלולר הייתה בהזדמנות שניתנה לשרי התקשורת להציג את עצמם כלוחמים נועזים למען הלקוח. ההשפעה הממשית על התנאים ועל המחירים הייתה זניחה למדי. במובן אחר, הצעדים אף הזיקו: ההתערבות החוזרת ונשנית של הממשלה אותתה למפעילות בשוק הסלולר כי זירת ההתמודדות האמיתית אינה על לבו וכיסו של הלקוח, כי אם על ליבם (ואולי גם על כיסם) של פקידי הממשלה. איתות כזה אף פעם אינו פועל לתועלתו של הציבור.
בסופו של דבר הבינה הממשלה כי תחרות נוספת הכרחית ופתחה את שוק הסלולר לתחרות. כלומר, לא בדיוק. השוק לא נפתח אלא נוספו לו שתי חברות, כשתנאי הפעולה שנקבעו להן מטילים צל כבד על אפשרותן להצליח. כדי להבהיר זאת, אין מנוס מניתוח שוק קטן (ופשטני). חברות הסלולר הקיימות נהנות מהכנסה של 1,800-2,000 שקל למנוי בשנה, ומרווח נקי של כ-350-400 שקל למנוי בשנה.
סלקט ומירס, הזוכות במכרז, נדרשות להפקיד כ-700 מליון שקל מראש כערבות בידי המדינה, ולהשקיע עוד סכום של 600-700 מליון שקל בהקמת התשתית. החברות התחייבו לפריסה של 20 אחוז בישראל בתוך שנתיים ושל 90 אחוז בתוך שבע שנים, וכן לשירות איכותי ומעוט ניתוקים. צפוי שההשקעה בתשתית ובהקמת החברה תאמיר לכ-2 מיליארד שקל.
הערבות שבידי המדינה תושב לחברות, בניכוי קטן, אם יצליחו להגיע לנתח שוק של 7 אחוז, כל אחת בנפרד. אם אכן תתגשמנה התקוות להוזלה במחירי התקשורת הסלולרית - ויש בהחלט מקום להוזלה משמעותית, שכן הרווח הנקי של החברות הסלולריות בישראל כמעט כפול, בהשוואה להכנסות, מהממוצע של חברות סלולריות בארצות-הברית, למשל - כי אז יכולות החברות החדשות לצפות לרווח נקי של 120 מליון שקל בשנה. רווח נקי כזה הוא נמוך מאוד ביחס להשקעה הראשונית ובפועל, נגזר ממנו שהחברות החדשות יציעו הנחות צנועות בהרבה מהחזוי ואם להיות פסימי (או ריאלי) ספק אם הן תעמודנה בתנאי המכרז לאורך זמן.
הגובה העצום של הערבות שתבעה המדינה, ותנאי הפרישה המהירה שקבעה (המתחרים החדשים יצטרכו לספק קליטה כמעט בכל שטח מדינת ישראל בתוך שבע שנים) מעלה מאוד את הסבירות שהספקיות החדשות תמעדנה וכי הן ישובו, ברוב זעקות על 'כשל שוק', לדון מחדש בתנאי המכרז.
השר כחלון נגד הטייקונים אם נניח לרגע בצד את השלומיאליות החמדנית של מדינת ישראל, הנשבעת חגיגית להגביר את התחרות "למען האזרח" ובה בעת ממעידה את בעלי הרשיון החדשים - מתעוררת שאלה משנית אך טורדת מנוחה: שר התקשורת מעיד בתכנית התחקירים "360" על צעדים קשים שנקטו "הטייקונים" כדי למנוע את השלב הבא ברפורמה - זה שקדם למכרז. בין השאר איימו טייקוני התקשורת לצמצם את כמות הפרסום באמצעי תקשורת שימשיכו לתמוך ברפורמה. זאת ועוד, החברות הסלולריות ערכו קמפיין בו טענו כי פעולותיו של כחלון יפגעו בשכבות החלשות.
אתה יודע מה, השר כחלון, אני קונה את הכל. אמנם כבר שמענו יותר מפעם אחת - ובין השאר, מפי קודמיך - איך הם נאבקו בעוז רוח בבעלי-ההון הרשעים ויכלו להם - אבל אני בטוח שהמקרה שלך היה קשה במיוחד. קבל קרדיט. נלחמת לבדך כנגד הטייקונים הרשעים. היית פופאי נגד בלוטו, רינגו בגיא צלמוות, ושושנת מנהל תקין בין חוחי האולמרט. אין בעיה. המשאית עם המדליות בדרך.
אבל יש לי שאלה קטנה: למה, בעצם? עם כל הכבוד למדליות ולפוזה של גרי קופר בצהרי היום, האין זו בעצם העבודה שלך? אתה יודע, ליישם חקיקה, לבצע רפורמות, להחיל תקנות ולהוציא מכרזים. מדוע, בעצם, אתה ראוי לשבחים על ביצוע תקין של עבודתך?
ועצם העלאת השאלה הזו גורמת לי לדאגה. אם אתה כל-כך גיבור וראוי לשבח, נובע מכך שמנהל תקין, יישום תקנות ומכרז כהלכתו הם מעשה גבורה יוצא מן הכלל. ששר המבצע את תפקידו גם אם התקשורת אינה מוחאת לו כפיים הוא איש אמיץ לב להפליא. מן היוצא מן הכלל, אנחנו למדים על הכלל. כלומר, שברוב המקרים, ממשלתך מנהלת את ענייניה שלא לפי כללי המנהל התקין. ששרים אחרים - לא אתה, כמובן - דווקא כן מתכופפים תחת לחץ של הטייקונים, כן מבטלים רפורמות וכן נסוגים בהם. וכמו שמתרמז מדבריך, אין צורך בהפעלת לחץ של ממש כדי לגרום להם להתקפל.
הדאגה גורמת לי לשאול עוד שאלה: למה, בעצם? כשברוס וויליס מציל את העולם בסרט, אני לא מודאג, כי זה רק סרט. אבל אם הממשל התקין בישראל תלוי בברוס כחלון שיבוא ויציל את המצב אני דווקא כן מודאג, כי החיים זה לא סרט. עם כל הכבוד לך, השר כחלון, אני לא ממש מתלהב ממצב בו אני צריך לסמוך על גבורתך האישית. אני מעדיף, אם לא אכפת לך, מצב בו כספם וטובתם של אזרחי המדינה אינם תלויים בקרב הגבורה האישי שלך מול הטייקונים. אני רוצה, במלים אחרות, לסרס את כוחם של הטייקונים ולמנוע את עצם המלחמה.
סירוס דו צדדי כדי לסרס את הטייקונים, השר כחלון, צריך להתחיל בסירוס הממשלה. הטייקונים לא ניסו להפעיל עליך לחץ בגלל עיניך היפות, בגלל עמדותיך בנושא מדינה יהודית ודמוקרטית, או כי אתה נראה נהדר בחולצת כפתורים: הם ניסו לכופף את ידך, כי ידך מחזיקה בכוח. כשסלקום ואורנג' נכנסו לשוק, בשנות התשעים, התפתחה תחרות והמחירים ירדו. במקום להמשיך במסלול מבורך זה - להתיר כניסת מתחרים חדשים, שלא יאפשרו לשלוש המפעילות לנוח על זרי ההכנסה המובטחת - הממשלה מנעה תחרות ואחר-כך, לאור התלונות על תחרותיות נמוכה, נדחפה פנימה אל תוך השוק בהתפרצויות של רפורמות ספורדיות, שכוונו לשנע את התחרות.
שיטת פעולה זו - התערבות ברפורמות אפיזודיות - לא יכולה להגביר את התחרות או להוזיל מחירים. בשוק "סגור" לתחרות - עם שלושה שחקנים בלבד - הירידה ברווחיות שמשתמעת מהרפורמות מגולגלת לפתחו של הצרכן בדרכים אחרות. אפשר לטפל גם בדרכים האחרות, אבל אז ימצאו החברות שיטות אחרות. בנושאי שיטות אחרות, צוות המוחות בפלאפון, אורנג' וסלקום עולה על צוות המוחות במשרד התקשורת. עיון קצר במאזניהן של החברות, בו הרווחיות כמעט לא השתנתה בשנים האחרונות, יבהיר זאת מיד. יתר על-כן, עצם הצורך להתמודד עם רפורמות ספורדיות מתפיח את העלויות לחברות הסלולר, וגם העלות הנוספת מגולגלת על גבו של הצרכן. כך יוצא, השר כחלון, שאנחנו משלמים לא רק תשלום מופרז מלכתחילה, אלא גם נדרשים לשאת בעלויות של מלחמותיך האמיצות וחסרות התוחלת בחברות הסלולר.
כדי לסרס את הטייקונים, השר כחלון, צריך להתחיל בסירוס הממשלה. אחת מקודמותיך במשרד התקשורת הכריזה, אם זכרוני אינו מטעני, כי יעדה הוא להיות שרת התקשורת האחרונה. את המשרד הזה אפשר לפרק, היא אמרה, כי בשוק תחרותי אין לו תפקיד ממשי למלא. אחריה באו שרי תקשורת אחרים, שהבינו כי אין באמת צורך לפרק משרד ממשלתי המעניק למכהן בו כתבות אוהבות ומלטפות בכלי התקשורת התלויים בו לפרנסתם. לכן, במקום לפתוח את שוק התקשורת על כל ענפיו לתחרות מלאה קיבלנו שורה של שרי תקשורת אמיצים, הנלחמים בעוז מלחמה אבודה.
גרוע מזה, ההרגלים הרעים מעמיקים שורש. כשסוף-סוף, באיחור של עשור, מגיע משרד התקשורת למסקנה שבכל זאת יש צורך בעוד קצת תחרות בענף הסלולר, העסק מבוצע באופן שמציב תנאים דרקוניים ומעלה באופן ניכר את הסיכוי שאחת המתחרות החדשות, אם לא שתיהן, תכשולנה במאמציהן.
בשביל מה זה טוב, השר כחלון? האם לא עדיף שמשרד התקשורת יצמצם את תפקידו בתחום התקשורת הסלולרית לחלוקת תדרים? צא משם, ותראה איך העסק עובד. האמן לי, גיל שווייד ורמי לוי של השוק הסלולרי כבר חיים ופועלים ומוכנים לצאת לדרך. תן להם לעשות את המהפכה. אני יודע, זה הרבה פחות גלוריוזי מלהציג את עצמך כגיבור העם הנלחם בטייקונים - אבל כשכל מה שמשרד התקשורת יוכל לעשות בשוק הסלולרי הוא לחלק תדרים לכל דורש, אני מבטיח לך שאף אחד מטייקוני החברות הסלולריות לא ינסה להפעיל עליך לחץ.
ואם אתה לא מאמין לי ולא מאמין בתחרות חופשית - ועם יד על הלב, זה הרושם שנוצר - פשוט תסתכל על האייפון. בשנת 2007 השיקה אפל את מכשיר הטלפון הסלולרי החכם שלה, שזכה להצלחה רבה בעולם. יצרניות טלפונים סלולריים הסכימו בעבר ומסכימות היום בחפץ לב למכירת המכשירים שלהן. הן לא מציבות תנאים לחברות הסלולר, אלא להפך.
הביקוש לאייפון שינה את הכללים, וכפה על חברות הסלולר להתחרות על חסדיה של אפל ולהיענות לדרישותיה. לא רק שהן הסכימו לכך שלאף אחת מהן לא תהיה בלעדיות על מכירת המכשיר - שלושתן התחייבו לעמוד בכלליה של אפל ולעמוד בכמויות מכירה מסוימות שזו קבעה. וכל זה, כדי למכור מכשיר המחליש במידה ניכרת את מעמדן של חברות הסלולר. שים לב, השר כחלון, לא היה צורך לקבוע תקנות שיכריחו את חברות הסלולר למכור מכשירי אייפון! ברגע שהן נאלצו להתחרות, הן עשו זאת יפה מאוד בעצמן.
אקו"ם