בקשת סליחה מסמי עופר....

אני קצת מתבייש; בעיקר בשביל אלו שעשו את זה, אבל גם קצת בשביל עצמי.

אתמול ביקרתי, במסגרת עבודתי העיתונאית, בהלווייתו של סמי עופר. ההלוויה התקיימה בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, בתל אביב. (כתב: רותם סלע)

היו שם לא מעט אנשים. לא אלפים. מאות בודדות. ועדיין, מרשים. עופר הלך לעולמו בגיל שמונים ותשע, ויש להניח שחלק גדול מאלו שנמנו עם המעגל החברתי שלו כבר אינם בין החיים. היו שם בני משפחה, אנשי עסקים, פוליטיקאים, אנשי צבא וכמובן, אנשי תקשורת. כולם באו לחלוק כבוד אחרון; באו לראות ולהראות; באו לרשום רשימות; באו, באו - איש-איש וסיבתו - עמדו שעה, הקשיבו להספדים הנרגשים, וזכו להכיר קצת את סמי עופר.
 
אייל בנו ציטט את אלתרמן: "שפתיי האב אינן נעות, אך קול האב עוד ישמע." והוא צודק. אדם ממשיך לחיות בליבם של היקרים לו: פרופסור משה מני, יוסי רוזן, הבנים עידן ואייל, האלוף במיל' שלמה הראל ועוד רבים ומרגשים, שנשאו דברים בהלוויה והפכו בעיניי רוחי את סמי עופר לאדם נוכח מאוד. 

והייתה לי תחושה לא נעימה. 
 
זה לא שלא ידעתי, או שלא ידענו שסמי עופר בנה את עצמו בזיעת אפיו. זה לא שלא ידעתי שאת עיקר הונו עשה בהקמת אימפריית ספנות מעבר לים. זה לא שלא ידענו שתרם לבתי חולים, שנתן לחולים וללוחמי השייטת. זה לא שלא הבנתי שהוא כאב  את יחס התקשורת אליו - מי לא יכאב זאת?

אבל יש הבדל בין ידיעה להכרה, בין הבנה להפנמה, בין הרהור ובין התחושה שמוכרחים-לעשות-משהו. כשהפך עופר, בעיני רוחי, למי שהיה - ולמעשה, למי שהיה חייב להיות בכדי לעשות את כל הדברים הגדולים שעשה - חשתי לפתע בושה גדולה על שיתוף הפעולה שבשתיקה של כה רבים מאיתנו  נוכח מעשה הנבלה שכונה "שיטת השקשוקה."

הסרט הזה הוא שטני. לא פחות. 

נעזוב לרגע בצד את הסכם ניר גלעד . נעזוב אותו כי אני באמת לא מבין מה היה שם. אין כאן קריצה - אני פשוט לא מכיר את הנושא מספיק. הסרט, שזכה בפרס אופיר לסרט התיעודי ב-2008, הוא טור דה-פורס של שנאה במערומיה. שנאה עירומה לחלוטין.  לא צריך להיות עיתונאי חוקר כדי להבין את זה - צריך פשוט לפתוח את העיניים.

קחו לדוגמא את תרומתם של סמי ואביבה עופר למוזיאון תל אביב, שהוצגה על-ידי יוצרי "השקשוקה" כניסיון להשתלט על נכסים נדל"ניים; או את הקישור שעושה הסרט בין מפעלי החברה לישראל, לסרטן בו לקו תושבים הגרים בסמוך לאזור התעשייה של חיפה, זאת כאשר העופרים ירשו את המפעלים והשקיעו מאות מיליונים במתקנים להפחתת הזיהום; או את "הקריצה" הקולנועית בסופו של הסרט, ממנה עולה קשר כביכול בין הסרטן של אנשי השייטת שצללו בקישון למפעלים המזהמים של החברה לישראל אותם מחזיקים העופרים מאז 1999 - כל זאת כשליוצרי הסרט, כמונו, ידוע שהצלילות בקישון הופסקו בשנת 1993. 

אין לי רצון ואין זה המקום להפריך את הטענות המצוצות מן האצבע, הקישורים המופרכים או את השקרים הבוטים של מיקי רוזנטל וחבורת השקשוקה שלו. נותר רק להצטער. נותר רק להצטער כי כשיצאה השקשוקה הזו לשוק, והתקבלה במחיאות כפיים נרגשות, עמדו רבים שעיניהם בראשם ומשכו בכתפיהם. טוב, אז אף אחת מהטענות לא נכונה, הם אמרו לעצמם, אבל מ'כפת לי, זה לא אני. וחוץ מזה, הם חשבו לעצמם, איזה קטעים! איזה אקשן!

הם. אני. אתם היינו צריכים להיכנס במיקי רוזנטל כמו אניה של צים בקיר מקרטון. למה? כי על פי כל אמת מידה עיתונאית "שיטת השקשוקה" אינו תחקיר אלא מעשה נבלה בכיכר העיר, באדם בעל נפש שעשה לצדקה וחטאו התמצה בהיותו גם בעל כיס. עכשיו כבר מעט מדי ומאוחר מדי, אבל הייתי שמח לראות את רוזנטל מציץ מחורו ומבקש ממשפחת עופר מחילה. למען האמת, הייתי שמח עוד יותר אם הציבור היה תובע ממנו לבקש אותה.