פעמים רבות אפשר לשמוע בארץ - משיחות סלון ועד מאמרים מלומדים באינטרנט - את הטענה שהבעיה העיקרית בארץ היא אדישותו של הציבור ואי רצונו להיאבק לשיפור המצב בארץ. שוב ושוב חוזרת על עצמה הקריאה לעם "לצאת לרחובות" והטענה ש"רק כשהעם ייצא לרחובות, משהו פה ישתנה." הבעיה מתחילה, עם זאת, כשעולה השאלה: למען מה בדיוק יש לצאת לרחובות? רוב האנשים מבינים שהיציאה לרחובות היא אמצעי ולא המטרה. היא צעד שנועד לחלץ אותנו ממבוי סתום. צעד הננקט כאשר אין עוד דרך אחרת. כותב שורות אלה נאבק לפני שבע שנים, יחד עם רבים אחרים, לסיכול תכנית ההתנתקות. מטרת המאבק הייתה ברורה. אבל מהי מטרתם של 'היוצאים לרחובות' החברתיים? (כתב: מרק לוגובסקוי)
כאשר שואלים מטיף חברתי מדוע הוא מבקש מהציבור לצאת לרחובות, הוא יאמר, מן הסתם, כי המטרה היא יצירת חברה צודקת וסולידרית, צמצום הפערים בין עשירים לעניים, ושלל מטרות נעלות ומופשטות דומות. אבל כאשר יורדים מענני הרום המוסריים לדרישות הספציפיות יותר, נחשפת בעיה קטנה: מסתבר כי המטרות הנקודתיות אותן מציבים המתקנים החברתיים הן, כמעט תמיד, בלתי אפשריות ובדרך כלל סותרות זו את זו או את המטרה המוסרית הנעלה שהם חותרים אליה.
לדוגמא, רבים מאלו המבקשים 'לצאת לרחובות' תובעים שכר מינימום גבוה לעובדים מחד, ומחירי מוצרים נמוכים מאידך. כל בר דעת מבין, ששתי הדרישות סותרות זו את זו. עלותם של מוצרים כוללת את עלות העבודה המושקעת בייצורם. לכן, אם מעלים את שכר העובדים, עולה גם מחיר המוצרים והשירותים שהם מייצרים. העלאת שכר המינימום גם תגרום לסגירתם או לצמצום היקפם של עסקים קטנים, וכך תשאיר בשוק רק את החברות הגדולות, מה שיצמצם את התחרות ויתרום להעלאת מחירים נוספת.
יש גם דוגמאות כלליות יותר. לדוגמה, הפעילים החברתיים תובעים שהמגזר הציבורי ופקידי הציבור יהיו נקיים משחיתות וישרתו בנאמנות את האזרח. במקביל, הם תובעים להגדיל את מעורבות המדינה בחיי האזרח ולהעמיק אותה. אלו תביעות סותרות. כל פקיד שבעבודתו תלוי היבט כלשהו של חיי האזרח הוא נוטל שוחד פוטנציאלי, מהטעם הפשוט שיש אנשים שיש להם אינטרס לשחד אותו. ניתן להקים מנגנוני פיקוח על פקידים, אבל גם במנגנוני הפיקוח יהיו אנשים, שכל אחד מהם יהיה "מושחת בפוטנציה." הניסיון האנושי מורה באופן חד-משמעי כי ככל שהמערכת הביורוקרטית גדולה ומסועפת יותר, וככל שהיא שולטת בתחומים רחבים יותר בחיי האזרח - כך המערכת הזו תהיה מושחתת יותר. כך, למשל, ככל שבתחום הבנייה תהיינה יותר ועדות ויהיו יותר פקידים שצריכים לתת את אישורם לבנייה, כך יהיה תחום אישורי הבנייה מושחת יותר. הדרך היחידה לצמצם את השחיתות במגזר הציבורי היא לצמצם את המגזר הציבורי, כך שיעסוק רק במינימום שבמינימום - במקומות בהם הוא חיוני באמת.
הדרישה המרכזית של ה'חברתיים' היא לחיזוק משמעותי של ועדי העובדים, הענקת זכויות נוספות וכוח נוסף להתאגדויות של עובדים' כך שלעובדים יובטח 'בטחון תעסוקתי', שמשמעו היעדר חשש מפיטורים, ותנאי שכר טובים. במקביל תובעים ה'חברתיים' אופק כלכלי משופר ואפשרויות תעסוקה טובות יותר לאזרחים, והבטחה של שירות טוב יותר לתושבי המדינה.
די אם נביט במה שמתרחש בחברת "רכבת ישראל" המפוארת כדי להבין את הסתירה הזועקת. השחיתות, הריקבון וחוסר התפקוד של הרכבת כבר הביאו לכמה וכמה תאונות, שרק בנס הסתיימו בפציעות קלות ולא בהרג המוני. מיותר לדבר, כמובן, על האיחורים והביטולים הכרוניים של רכבות, ועל היחס הכללי של עובדי הרכבת לנוסעים - לא כאל לקוחות שיש לספק להם שירות, אלא כאל מטרד מעצבן. התופעה הזו אינה מקרה ואינה נובעת מרשעותם של עובדי הרכבת - זהו התוצר הבלתי-נמנע של כל מקום עבודה בו ההעסקה מובטחת, ותנאי העבודה או המשך ההעסקה אינם תלויים באופן כלשהו באיכות העבודה, אלא מובטחים בהסכם עבודה קיבוצי ומגובים בוועד עובדים חזק. המצב הזה מוביל לכך שפרנסתם של עובדים אינה תלויה בעבודתם או בכישוריהם אלא בנאמנותם לוועד העובדים - ומצב זה מוביל להעמקת השחיתות. ועד עובדים חזק משמעו ירידה באיכות העבודה והדרדרות באיכות השירות לאזרח.
מן המפורסמות הוא, שבמקומות עבודה עם ועד עובדים חזק כמעט בלתי אפשרי להתקבל לעבודה, אם אין לך קשרים משפחתיים או אחרים עם האנשים החזקים בוועד. מדוע נוצר מצב זה? פשוט מאוד: זהו התוצר המתבקש וההכרחי ממצב בו לוועד העובדים אין שום עניין לספק שירות איכותי. יתר על־כן, קיומם של עובדים איכותיים הוא איום על מעמדם של עובדים אחרים, שכישוריהם מתמצים בנאמנותם לוועד. כך, וועדי העובדים מונעים כניסתם לעבודה של עובדים מוכשרים, ומקדמים העסקתם של עובדים לפי נאמנותם להם.
כל הדוגמאות האלו - שכר מינימום גבוה, ועדי עובדים חזקים, ןמעורבות עמוקה של המדינה בכל תחומי החיים - הם היבטים של מדיניות סוציאליסטית הרת אסון, המובילה באופן הכרחי לתוצאות הסותרות את המטרה המוצהרת - שיפור איכות החיים של אזרחים, העלאת רמת החיים וצמצום הפערים החברתיים. הבעיה בארצנו אינה שאזרחים אינם 'יוצאים לרחובות' אלא שהם סופגים כבר דורות תעמולה שקרית, הגורסת שהדרך אל האושר והשוויון עוברת דרך הלאמה של כל דבר אפשרי והפקדת גורלנו ושלומנו בידי הממשלה (הנכונה, כמובן) ובידי מנהיגי פועלים הרואיים, וכן בגזילת פרי עמלם של האנשים היצרניים והעמלים במסווה של 'צמצום פערים'.
דווקא הקפיטליזם והשוק הפרטי נתפשים אפריורית כאויב האולטימטיבי - זה האחראי לכל העוולות. זה שיש להחריבו. כל הפעילים החברתיים הקוראים לעם 'לצאת לרחובות', מכאן, קוראים לו בעצם לצאת ולהיאבק בכל כוחו כדי להחריב את עצמו - לא כדי לקדם עתיד טוב יותר.
אם מאבק חברתי, מדוע שלא נאבק למען מטרה נכונה וראויה? מדוע שלא נזכה לראות מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות ומפגינים בדרישה חד-משמעית להפריט באופן מלא ולפתוח לתחרות את שוק התחבורה הציבורית בישראל - אוטובוסים ורכבות? אני לא תמים. אין לי ספק שהפגנה כזו לא תערך לעולם, שכן אצל הציבור הוטמעה התפישה כי השוק הפרטי הוא התגלמות הרוע. לכן, כולם מתלוננים על השירות הגרוע ברכבות, ובמקביל תובעים להשאירן באחריות ממשלתית, בלי להבין שאותה אחריות ממשלתית היא מקור הבעיה. אם הפגנה מהסוג שתיארתי תערך אי פעם, אין ספק שזו תהיה המחאה החברתית האמיתית הראשונה בתולדות המדינה.
אקו"ם