בעיתונות הכלכלית, כל ידיעה על גידול בצריכה הפרטית מתקבלת בתשואות. ירידת מחירים, לעומת זאת, כמו ירידת מחירי-הדירות בארצות-הברית, מוצגת כהתרחשות שלילית. הסיבה לתרועות ולאבל היא שורה של תפישות שגויות, הנובעות מהתורה השלטת בחוגי האקדמיה. תפישות אלו מובילות כלכלנים להגיע למסקנות הרסניות בנוגע לכלכלה האמריקנית ולעתידה. באמצע שנת 2009, למשל, מיהרו הכלכלנים להכריז על סופו של המשבר. היום אנו יודעים שאז הוא בקושי התחיל להתחמם. גם היום, כשכל המומחים מכריזים שהמשבר עומד להסתיים, הוא עוד אפילו הגיע לשיאו - פשיטת רגל של המעצמה הגדולה בעולם. (כתב: אילון קרופצ'יק)
סחרחורת דפלאציונית והתערבות ממשלתית הסם המרעיל את מוחותיהם של רוב הכלכלנים מחולק במנות נדיבות בחוגים לכלכלה שבאוניברסיטאות, שם הגישה המקרו-כלכלית השלטת היא הקיינסיאניזם, מיסודו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. אחד ממאפייניה המרכזיים של גישה זו היא התפישה כי הקטנת צריכה בעת משבר היא תופעה שלילית, וכי כדי למנוע אותה על הממשלה להתערב ו"לייצר ביקושים."
בשעת משבר, לפי התפישה השלטת, עלול להתרחש תהליך המכונה "ספיראלה דפלאציונית": הירידה בביקוש מובילה לפיטוריהם של עובדים, שמובילה לירידה נוספת בביקוש, וכן הלאה וכן הלאה, בתהליך אינסופי המזין את עצמו עד לקריסה כלכלית כללית. כדי לצאת מהסחרחורת הזו, גורסים הקיינסיאנים, יש להגדיל את ה"נזילות." האוניברסיטאות מלמדות את סטודנטיהן שמשברים מתחילים בסקטור הפיננסי ומשם מתפשטים לכלכלה "הריאלית." כדי למנוע את המשך המשבר, הם מספרים להם, יש להזרים נזילות לגופים הפיננסיים (כלומר, להדפיס כסף) ובכך למנוע את התפשטות המשבר לכלכלה ה"ריאלית." אחרי חידוש ה"נזילות," הם מאמינים, ניתן לצאת לדרך חדשה של צמיחה כלכלית, שתקטין את החוב שנוצר בתקופת המשבר, עת הוזרמו מיליארדים רבים של דולרים מכספי משלם המיסים לגופים הפיננסיים הכושלים.
ובמלים פשוטות, לפי הכלכלנים הקיינסיאניים, משבר אינו תיקון כואב אך בריא והכרחי של הבועה המלאכותית והבלתי-יציבה שנוצרה קודם לכן - תיקון שיש לקבל ולהשלים עמו - אלא אירוע שניתן להימנע ממנו באמצעות הזרמת כספים למשק וניפוח בועה חדשה, שתביא לצמיחה כלכלית מחודשת. פיננסי או ריאלי? ההתמקדות בהיבט הפיננסי המצרפי הצר מונעת מהכלכלנים הדבקים בתפישה זו להבין כי אף שהמקור לגידול האשראי היה המגזר הפיננסי, הרי שברגע שהכסף הגיע לשוק, הוא מחולל גם עיוותים ממשיים בשוק הפיזי. הם מתעלמים מההשלכות הריאליות ומהשינויים המבניים בשוק שיצרה הבועה המלאכותית, שינויים שיש לבטל כדי שצמיחה ארוכת טווח אמיתית תתרחש.
דוגמה מתחום הנדל"ן תוכל לאייר היטב את הבעיה שבהתמקדות זו. אם גידול לא פרופורציונאלי באשראי הצמיח בועת נדל"ן, שהובילה לצמיחה לא פרופורציונלית של סקטור הבניה, כי אז מגזר זה צריך לשוב ולהצטמצם. עובדי בניין צריכים להיפלט חזרה אל שוק העבודה; מהנדסים, מתווכים, עורכי דין, שמאים, כמו גם קבוצות שלמות של עסקים ש'רכבו' על הגאות הנדל"נית, כמו זגגים, שרברבים, מתקיני מערכות-מיזוג, חנויות רהיטים, ריצוף, וכדומה - כל אלו ימצאו את הביקוש לשירותיהם מצטמצם. עוד יסבלו מפיצוץ הבועה גם בעלי עסקים סתם, שיחוו קיטון בהכנסותיהם בעקבות קיטון במכירות לאנשים, שנטלו הלוואות כנגד נכסי הנדל"ן שלהם (כלומר, הדירה שלהם) כדי להגדיל את הצריכה השוטפת.
פיצוץ הבועה מוביל לירידה בריאה במחירי חומרי גלם, כמו מתכות, דלקים, חומרי בניין, ועוד, ששימשו באפיק הנדל"ן, ועתה הביקוש להם קטן. יורדים גם מחירי שכירות המבנים והמשרדים, מחיריהם של המהנדסים והבונים, וכן הלאה. מחירם היורד הופך אותם משתלמים לעסקים חדשים ויצרניים באמת - עסקים שמוצריהם מותאמים לכוח הקניה האמיתי, הדל והבררני יותר, של הצרכן. לא עוד וילות מפוארות, גאדג'טים מיותרים, או כלי-רכב גדולים ובזבזניים. העסקים השורדים בתהליך שכזה הם העסקים המסוגלים להציע מוצרים שהצרכן האמריקאי אכן יכול לצרוך. פירושו של דבר הוא כי הצרכן האמריקאי לא באמת נקלע ללולאה אינסופית של צניחה כלכלית, כמו שגורסים הקיינסיאנים, אלא עובר התאמה: משבר קצר וחריף, המוחק את עודף המינוף במשק, ומצמצם את כוח הקנייה של הצרכנים לרמתו האמיתית (הנמוכה יותר, במקרה האמריקאי).
אלא שאף פוליטיקאי לא רוצה את המשבר בקדנציה שלו, וגם מקבלי ההחלטות בארצות-הברית מבקשים למנוע כיול מחדש של הכלכלה. הממשל והבנק הפדרלי בארה"ב חותרים נואשות לשמר עסקים כושלים, ולמנוע פיטורי עובדים הכרחיים. הם מבקשים למנוע את קריסת חלקי הכלכלה, שצמחו בעזרתו של גידול לא פרופורציונלי באשראי. הם אינם רוצים במחיקת המינוף הפיננסי העודף, מחיקה שתוביל למיתון מחודש ומחויב המציאות, ולכן הם מסבסדים הון עצמי לרוכשי דירות חדשות, ממריצים תעשיית רכב כושלת ומשמרים ריבית אפסית, כדי למנוע ירידת מחירי דירות. בכך הם מונעים את מחיקת האשראי, שניפח נכסים לרמות אסטרונומיות ומייצרים מצב בו מחירים נשארים גבוהים נומינלית, בעוד התמריצים וההדפסה מביאים להתאמה במונחים ריאליים, כתוצאה מאינפלציה. בכך הם תורמים להנצחת משק אמריקאי ש-70 אחוז ממנו הוא צריכה, משק לא יצרני עם גרעון מסחרי שוטף של 40 מיליארד דולר בחודש. הם מנסים לשמר את הצרכן האמריקאי במצב בו הוא ממשיך לצרוך את המוצרים שהוא אינו יכול להרשות לעצמו, אותו צרכן הנחנק תחת חוב המגיע לכ-300 אחוז מהתמ"ג, צרכן שבאמת רוצה ומנסה לחסוך, אך האפשרות לעשות זאת נמנעת ממנו. כך קורה שדווקא מדיניות של הזרמת נזילות למשק - אותה הנשמה מלאכותית למערכת לא יציבה - היא זו המעכבת את הצמיחה המיוחלת. ככל שעובר הזמן, הריבית הנמוכה ממשיכה לאכל עוד ועוד חלקים בריאים בכלכלה האמריקאית, והיא מונעת את נפילתם של עסקים כושלים כמו גם את צמיחתם של עסקים חדשים.
מופע שנות ה-70 הסטגפלציה (אבטלה ואינפלציה) של שנות השבעים במאה הקודמת היו הפתעה לכלכלנים הקיינסיאנים. לפי התיאוריה הקיינסיאנית תיתכן אבטלה גבוהה או אינפלציה גבוהה - אך שתיהן אינן יכולות להתרחש בו-זמנית. היום אנחנו רואים שוב, שלב אחר שלב, כיצד מדרדרת כלכלה למציאות סטגפלציונית. הבנק הפדרלי של ארצות-הברית לא יוכל להשאיר את הריבית ברמתה הנמוכה על פני זמן רב, מבלי לגרום להרס מתמשך של הכלכלה האמריקאית, שתהיה חלשה יותר ויותר ופחות יצרנית, מתכון בטוח לאינפלציה גבוהה עם אבטלה הולכת וגוברת, המרוסנת באופן מלאכותי רק באמצעות פרוייקטים ממשלתיים כושלים. כשתכנית התמריצים של אובמה עמדה על הפרק, הזהירו יועציו הכלכליים שאם היא לא תעבור, האבטלה עשויה לנסוק לרמה בלתי נסבלת של... 8 אחוז. אכן, היו זמנים.
ההתרחשות הזו אינה מפתיעה. הזרמת כספים והורדה של הריבית לרמות נמוכות באופן קיצוני הובילו לאורך ההיסטוריה ליצירת בועות. ככל שהריבית ירדה ונותרה ברמה נמוכה יותר, כך השתלבו בבועה מגזרים נוספים. הבועה של תחילת העשור פגעה בהייטק, וכדי להילחם במיתון שגרמה, ובתמיכתם של חתני פרס נובל, המעטים כלימה על וועדת הפרס, הורדה הריבית לרמה של אחוז בודד, ויצרה בועה גדולה עוד יותר - בועת הנדל"ן - שכבר היתה בועה מסדר גודל שונה לחלוטין, ושאבה אל תוכה חלקים רבים הרבה יותר מהכלכלה. הבועה הנוכחית היא בועת האג"ח, בועת אגרות החוב. זו הבועה האחרונה. קריסת אגרות החוב הממשלתיות משמעה קריסת הממשל, וככל הנראה גם קריסת המטבע.
התפאורה מוכנה קריסה כלכלית, שלעומתה משבר 2008 יראה כמעידה בלבד, היא כבר בלתי נמנעת. מה שקרה לבסיס הכסף בארה"ב הינו חסר תקדים בכל קנה מידה, וניתן לחזות בו באחד התרשימים המפחידים ביותר של זמננו - תרשים שמעטים מסוגלים לעכל. פירושו של התרשים הוא שבסיס הכסף בארה"ב שולש בעקבות רכישת נכסים ואגרות-חוב זבל על-ידי הבנק הפדרלי - רכישה בכמות כה אדירה, עד שמד מקובל לכמות הכסף (M2) עשוי לנסוק פוטנציאלית מ-8 טריליון דולר ל-24 טריליון דולר. זו ההגדרה המילונית להיפר-אינפלציה.
ועדיין לא נפלנו. כמו הדמויות המצוירות בסרטי האחים וורנר, האצות-רצות להן באוויר זמן ממושך, עד שהן 'מבינות' כי הן רצות באוויר ונופלות לתהום גם אנחנו, שנתיים וחצי אחרי פרוץ המשבר, עדיין לא נפלנו. כלכלנים רבים מתחילים להאמין, לפיכך, כי כוח המשיכה חדל מלהתקיים. אלו שאינם מאמינים בניסים, עדיין שואלים את עצמם: "האם ניתן להגדיל את בסיס הכסף ב-200 אחוז בתוך כשנתיים, ולהמשיך קדימה כאילו כלום לא קרה?"
בחירתו של בן ברגע שהכלכלה תנסה לזקוף את ראשה, עליות המחירים יתחילו להיות בלתי-נסבלות. הצרכנים יבחינו בכך שרמת חייהם יורדת מהר מאוד, ולא יאחרו להבין כי נתוני ה-CPI (מדד המחירים האמריקאי) הם שקריים. אף אחד כבר לא יאמין למספרים הרשמיים. כדי להתמודד עם האינפלציה האדירה האורבת מאחורי 2.4 טריליון הדולרים הקיימים בבסיס הכסף יכול בן ברננקי, נגיד הבנק הפדרלי, לנקוט באחת משתי דרכים: הראשונה, זאת שהוא עצמו הצהיר כי ינקוט בה, היא העלאת ה-discount rate. כלומר, כדי למנוע מהבנקים להלוות לסקטור הפרטי יתר על המידה, הבנק הפדרלי ידרוש מהם ריבית יותר גבוהה על הלוואות. "איך אלחם במצב של כמות רזרבות אדירה המשוועת לזרום אל השווקים?" שואל את עצמו ברננקי ומן הסתם עונה: "על-ידי הגדלתן באופן אקספוננציאלי." כלומר, כדי למנוע מהבנקים להלוות כסף לציבור (ובכך להביא את האינפלציה לידי ביטוי) הוא יבטיח לבנקים לתת להם עוד הרבה יותר כסף, בתנאי שלא ילוו אותו לציבור. וכשהבנקים האלו ירצו להלוות את העוד-הרבה-יותר-כסף לציבור, הוא יתן להם עוד-יותר-הרבה-יותר-כסף. אבסורד.
האפשרות השניה, היא היפוך פעולת הרכישה של אג"ח הזבל ואג"ח ממשלת ארה"ב, שנרכשו בעת המשבר, ומכירתן חזרה לציבור, כדי 'לשאוב' מן השוק בחזרה את המזומנים שהוזרמו אליו. הצפת השוק באג"ח, חלקן חסרות ערך, תביא באופן מיידי לירידה בערך האגרות, ולנסיקת הריבית מעלה-מעלה (הריבית הנתבעת על אגרות חוב משקפת את הסיכון שהן לא ייפרעו, בעיני הרוכשים). נסיקה כזו תהיה בלתי-אפשרית מבחינת הממשל האמריקני (המחויב לפרוע את האגרות), תרסק את כל הגופים הפיננסיים שניצלו בזכות רכישת אגרותיהם חסרות הערך במשבר האחרון, ותמוט גופים כלכליים רבים נוספים. למעשה, במצב כזה נחזור למצב בשנת 2008, אלא שהמצב יהיה גרוע הרבה יותר. משום כך, בהתחשב בנזק הפוליטי האדיר שייגרם לכל בעלי המשרות הכלכליות, זו החלופה הריאלית פחות. ההיסטוריה מלמדת כי החלטות אחראיות וכואבות מסוג כזה פשוט אינן מתקבלות, ובוודאי לא על-ידי נשיאים חלשים. הן פשוט נדחות למועד מאוחר יותר, לקדנציה של מישהו אחר. אחריות זה דבר חשוב... אז שהנשיא הבא ייקח אותה על עצמו.
אז מה קורה היום? ולאן אנחנו הולכים? ארה"ב מגייסת היום כספים בריבית נמוכה באופן מלאכותי, שאינה נובעת מביקוש אמיתי של משקיעים פרטיים לאגרות-החוב שלה, אלא מרכישת כמויות עתק שלהן על-ידי הבנק הפדרלי של ארצות-הברית ועל-ידי בנקים מרכזיים אחרים בעולם, בעיקר משיקולים פוליטיים (הקניין הפרטי גדול בעולם של אג"ח ארה"ב, המשקיע ביל גרוס כבר הודיע כי ימכור את כל אגרות החוב ברשותו, המסתכמות ב-237 מיליארד דולר. גרוס מעריך כי כ-70 אחוז מאגרות החוב של ממשלת ארה"ב נקנים היום על-ידי הבנק הפדרלי. כלומר, ארצות-הברית קונה את רוב אגרות החוב שהיא מנפיקה, ובפועל מייצרת אינפלציה בארצות-הברית ומייצאת אותה לכל העולם. אם ברננקי יעשה את הדבר הנכון, ויעלה את הריבית באופן משמעותי, ההפסקה של הנשמת הכלכלה על-ידי הבנק הפדרלי תהיה כואבת הרבה יותר משהייתה כואבת בשנת 2008, וזאת בגין כמות ההתחייבויות האדירה הנוספת שממשלת ארצות-הברית העמיסה על גבה במהלך המשבר. אם אינפלציה עתידית תיאלץ את הבנק המרכזי של ארה"ב להעלות את הריבית כדי לרסנה, היא תהיה חייבת לעלות לרמות שעדיין לא ראינו עד היום. כדי לקבל מושג: כדי להיאבק באינפלציה של שנות השבעים למאה הקודמת נאלץ נגיד הבנק הפדרלי אז, פול וולקר, להעלות את הריבית עד ל-20 אחוז.
האם מישהו מסוגל לדמיין מה שיקרה אם הריבית תעלה רק ל-10 אחוז, כשהחוב הציבורי שנצבר מגיע לשיעור של 14 טריליון דולר? וזה רק החוב הרשמי. יש גם חוב בלתי רשמי. כבר היום, כאשר הריבית היא אפס, כרבע מהמשכנתאות בארצות-הברית נמצאות 'מתחת למים' - כלומר, ערכו של הבית נמוך מערך המשכנתא. שיעור הבתים שיוצפו עם העלאת הריבית יהיה גדול הרבה יותר. חשוב לזכור כאן - המשכנתאות כבר אינן מונחות על כתפי המשקיעים, כי אם על כתפיו של משלם המסים האמריקאי, שכן 90 אחוז משוק המשכנתאות, על כל הפסדיו העתידיים, נמצא תחת חסותה של ממשלת ארה"ב.
מה יקרה לשירותי הרפואה הציבוריים מדיקייר ומדיקאייד? ומה עם ביטוח הפקדונות (FDIC)? ומה עם הפנסיות? ומה עם המשכורות לאיגודי העובדים, המוגנים תמידית מכל קיצוץ? מדובר פה בפוטנציאל חוב אדיר, שלממשלה האמריקאית אין אפילו שמץ של סיכוי לשלם. העלאת הריבית תביא את ממשלת ארצות-הברית, הלכה למעשה, למצב של חדלות פירעון. לא סביר שאיזשהו פוליטיקאי מוכן או מסוגל בכלל ללכת בכיוון הזה. "הליקופטר בן" - ברננקי, שהציע לפזר כסף ממסוק כדי לשפר את המצב הכלכלי, לא יעלה את הריבית לעולם. בכל אופן, לא במובן של העלאת הריבית לרמה ריאלית, חיובית ומרסנת.
היכונו לביאת שוליית הקוסם ככל שתימשך הדפסת החוב הממשלתי של ארצות-הברית, כך נתקרב יותר ויותר ליום בו תתהפך המגמה העולמית, והאינפלציה הפנימית של מדינות העולם תחייב אותן להפסיק לרכוש דולרים באמצעות הבנקים המרכזיים שלהן. מדינות העולם - ובזכות קניית הדולרים המסיבית של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, גם אנחנו - יחלו להשיר מעל עצמן את עודפי הדולרים. כיום, ארה"ב מהווה 25 אחוז מהכלכלה הגלובלית, אך הדולרים שלה מהווים 62 אחוז מעתודות המטבע הזר של העולם. הלחץ על המטבע הולך וגובר, ועמו חוסר היציבות. התהליך ההרסני (או הבריא, תלוי במסתכל) יחל כאשר זרימת הדולרים תתהפך והם יחלו לעשות דרכם חזרה למולדתם, כשבדרך הם מחוללים אינפלציה, שתכה גלים בכלכלה השברירית והלא יצרנית של ארצות-הברית. כאשר כולם יתרחקו מאגרות-החוב האמריקאיות כמו מאש, ברננקי ינסה למנוע את העלאת התשואות בקניית האגרות בעצמו, וכך יהפוך לקניין הבלעדי של האגרות. במציאות אינפלציונית זו, מחירי אגרות החוב מכל הסוגים יחלו לרדת בקצב מסחרר, וברננקי יהיה חייב להירתם כדי 'להציל אותן', כשהוא מלבה אגב כך את מדורת האינפלציה: כאשר אגרות החוב הקונצרניות (אגרות החוב של חברות) תרמנה ראש, הוא יקנה אותן. כאשר יעלו אגרות הרשויות המוניציפליות (מוני'ז), הוא יקנה גם אותן. הוא יהפוך, בקיצור, למטאטאים של שוליית הקוסם, השופכים עוד ועוד מהדליים... עד שהדולר יקרוס.
כשההקלה תסתיים ביוני 2011 יסתיים גל ההקלה הכמותית (הדפסת כסף) השנייה (QE2) של הבנק הפדרלי. ברננקי יצטרך לבחור אז לאן הוא הולך: האם הוא מקריב את חבריו בממשלה ובגולדמן סאקס, או את הדולר האמריקני. מדינות העולם, כך נראה, כבר הגיעו למסקנה בעצמן: הוא יקריב את המטבע. הגדולות שבהן כבר עושות את הצעדים הראשונים לנטישת הדולר; הודו, למשל, ביצעה את הרכישה הגדולה בתולדותיה של זהב (200 טון), וכספומט של זהב כבר הושק במספר מדינות. סין הנלחמת באינפלציה חריפה החליטה להגביל מחירים של מוצרי מזון ולהטיל עונשים כבדים על מי שיימצא עושה ספקולציה על מחירי כותנה ודגנים, ואף קראה לייסודו של מטבע עולמי חדש שיחליף את הדולר. סין גם החלה בהנפקת אגרות חוב, במטרה להכין תשתית עתידית ליום בו המטבע שלה, היואן, יהפוך למטבע הבינלאומי המוביל. אבל הצעד המשמעותי מכולם (שכמובן, עבר בשקט מתחת לרדאר הכלכלנים), הוא ההסכם חסר התקדים בין רוסיה וסין שלא לסחור יותר בדולרים בעסקאות ביניהן.
באחד הימים, בשנים הקרובות, יגיע העולם ובעיקר סין, לנקודה בה הוא לא מסוגל יותר לשאת את האינפלציה הנגזרת מסבסודו של הצרכן האמריקאי ומכירתן המסיבית של יתרות הדולרים תחל. זה יהיה ההדק שיילחץ, ויריית התרסקות הדולר תהיה תחילתה של הקריסה האמריקאית.
סין לא לבד סין לא תנקוט בפעולה כזו לבדה, כמובן. כשהמהלך יתרחש, הוא יתואם היטב בין כל מדינות ציר המדינות העולות: רוסיה, ברזיל, הודו, סין, טורקיה ואחיותיהם. כשהדולר ייפול, יערך כינוס חירום של קרן המטבע הבינלאומית, ותצא הודעה על תחילת ייסודו של מטבע בינלאומי חדש. סדר עולמי חדש, ושינוי סדרי הכוח בעולם יחל להתעצב. במציאות בה רמת החיים הגבוהה במערב ניזונה מסבסוד בחסות מדינות יצרניות יותר, על-ידי צבירת חובות אדירים, ההמשך יהיה קריסה כלכלית כואבת של מדינות רבות. בסופה של ההתאמה המתבקשת, רוב המדינות המפותחות לא יוכלו יותר לסבסד את כל שירותי הרווחה והפנסיה המנופחים, וכלכלותיהן הקורסות ייצרו אחוזי אבטלה דו ספרתיים גבוהים (להזכירנו, במציאות בה להרבה מאוד אנשים יש הרבה מאוד זמן פנוי, הרחובות נוטים לעלות באש. במציאות קשה זו נחזה בתופעה מוכרת- עלייתן של מפלגות "חזקות", מפלגות ש"יודעות להשליט סדר", וניצול המצוקה הכלכלית לצרכים מלחמתיים ולהחרמה שיטתית ומואצת של קניין וזכויות אישיות אחרות. בשם ה"מלחמה בספקולנטים," נראה מיסוי גבוה על כל מי שחשב שיוכל להגן על עצמו מאינפלציה בזכות השקעה במדדים כאלה ואחרים. אם 20 אחוז מס על תעודות סל כבד לכם היום... רק חכו. מי שלא יספיק לשים ידיו באופן פיזי על כסף, זהב או סחורות אחרות, יישדד על-ידי הממשלות.
אקו"ם