מהנדסים, זבל והיגיון פשוט..

AM:PM הם פשוט גועל נפש - ככה חושב ארי שמאי. בטורו ב"עכבר העיר" (24.3.11, אינו זמין באינטרנט) טוען שמאי כי המבצע החדש של רשת המרכולים, המתגאה באוכל מוכן טרי-תמיד, הוא נטול "חמלה אנושית ורגישות חברתית," שכן את האוכל הטרי משליכים בסוף היום אל פח האשפה, במקום לחלקו לעובדי הרשת ולנזקקים (כתב: אורי רדלר).

ההתגוללות של שמאי על הרשת מבוססת על הגיון מעוות. נניח, לדוגמה, כי הרשת הייתה מתירה לעובדיה לקחת את מנות האוכל המוכן שנותרו בסוף יום העבודה. זה, הרי, טוב בהרבה מלהשליך את האוכל. אבל, כל מי שעיניו בראשו היה יכול לנחש את שיקרה מראש: העובדים היו עושים באופן טבעי לביתם, ודואגים לכך שחלק מהאוכל המוכן לא יימכר, כך שיוכלו לקחתו. הם לא היו עושים את זה מרוע, חלילה, אלא פשוט כי הם מצוידים בהיגיון בריא. התוצאה הייתה שרשת AM:PM הייתה מוכרת הרבה פחות אוכל טרי, המבצע היה נכשל, והעובדים, שהצלחת הרשת היא מקור פרנסתם, היו יוצאים מכך נפגעים.

חשיבה קצרת-ראות דומה עומדת בבסיס הצעתו של שמאי לחלק את הכסף "לדרי הרחוב, או לנרקומנים, או לקבצנים, או לסתם דלת העם." יש כמה דרכים לחלק אוכל לנזקקים. הדרך הפשוטה ביותר היא לחלק אותו בשערי החנות. העובדים והמאבטחים היו מן הסתם מאושרים מכך שנוספה להם עבודה, ושנרקומנים ודרי רחוב צובאים על פתח החנות. מי שלא ראה מאבטח בן חמישים וקופאית צעירה, נאלצים להתמודד עם נרקומן עצבני, לא ראה עובדים מאושרים מימיו. גם הלקוחות היו שמחים לבוא בשערי חנויות הרשת ולבוסס בין נרקומנים, קרטונים של דרי רחוב ושיירי מזון מרקיבים מושלכים לכל עבר. לכל הפחות, המצב היה מאפשר לשמאי להזין את טורו בקיטורים על הזוהמה שפשתה משום מה בשערי AM:PM.

דרך שלישית אפשרית היא להעביר את האוכל שלא נמכר לידי בית תמחוי או גורם אחר, שיחלקם באופן מסודר. הבעיה העיקרית כאן - כך אני מנחש - היא שאין גורם כזה. כלומר, בתי תמחוי וגורמים מסייעים יש, אבל אין בהם אחד הערוך לאסוף אוכל טרי בכמויות קטנות יחסית בכלי רכב המצויד באופן הולם לשמור על טריות המזון, מעשרות או מאות סניפים מדי לילה.

תסמונת בשל"מ
שמאי הוא קרבן טיפוסי של תסמונת בשל"מ. בדיחה עתיקה מספרת על מישהו שהגיע למשרדי "מקורות," כולו נרגש ונסער, והכריז: יש לי פתרון לבעיית המים בישראל. נרעשו אנשי "מקורות," העלו אותו בריצה אל המנכ"ל, הגישו לו קפה ורוגאלאך ושאלו אותו: "מה הפתרון?" האיש כחכח בגרונו ואמר: "הרעיון שלי הוא לקחת קרחון גדול מהקוטב הצפוני, ולהוביל אותו אל ישראל." כאן התערב המנכ"ל ושאל: "ואיך נביא את הקרחון בלי שיימס בדרך?" ענה האיש: "אין לי שום מושג. בשל"מ. בשביל זה יש לכם מהנדסים."

בחשיבה של שמאי, הבעיות המעשיות והלוגיסטיות הן עפר ואפר. שטויות. עם מהנדסים טובים, אפשר לפתור כל בעיה. מנהלי AM:PM, כך חשיבתו, בטוח יודעים על דרך זולה, פשוטה וטובה לפתור את הבעיה והם מסתירים אותה כי הם קפיטליסטים חזירים שרואים "כידוע רק את הקופה המתקתקת." יתר על-כן, בזעמו על כך שהרשת אינה משתמשת במהנדסים שלה כדי לפתור את הבעיה, הוא מציע להימנע מתרומה לנזקקים בעת הקנייה, שכן התרומה שתגיע לנזקקים דרך ידיה המזוהמות מוסרית של AM:PM.

הלוקים בתסמונת בשל"מ דומים בחשיבתם הכלכלית לילדים. פעוטות בני ארבע, חמש או שש משוכנעים כי לכל בעיה יש פתרון, וכי המבוגרים יודעים מהו אותו פתרון. הפעוט חפץ בצעצוע, וכאשר אביו או אמו אומרים לו כי אין להם כסף לקנותו, הוא נשכב על הרצפה, רוקע ברגליו ומצווח: אני רוצה את הצעצוע עכשיו! עכשיו! עכשיו! מבוגרים הלוקים בתסמונת בשל"מ ממירים את אבא ואמא ב"ההם שמה למעלה": המנהלים, החזקים, בעלי החברה, הקפיטליסטים, חברות הגז, הממשלה, הכספומט, הרעים, מנהלי ארץ הצעצועים, או "בעלי ההון" - אלו הם ה'מבוגרים'. הם מחזיקים בכל הפתרונות לכל הבעיות, וכאשר הם אינם נותנים פתרונות, הדבר אינו מעיד על היעדר פתרונות, אלא על כך ש"הגדולים" פשוט לא רוצים לפתור את הבעיה. אם כך, מגיע הבשל"מיסט למסקנה, צריך לשכב על הרצפה ולרקוע ברגליים ולצווח או, בניסוח של שמאי "להעניש" את AM:PM באמצעות הימנעות מתרומה לנזקקים. זה ילמד את המנוולים האלו לקח!

המבוגרים, סבור הבשל"מיסט, דומים במשהו לאל (או לשטן): הם מחזיקים במשאבים אינסופיים, הם יודעים איך הכלכלה מתנהלת באמת, הם שולטים בכלכלה, הם יודעים איזה מוצר יצליח ואיזה לא, ומצוידים בכוחות קסם מכושפים, המאפשרים להם להטות ולהשפיע על ציבור הלקוחות הילדים ולגרום להם לצרוך כרצונם. לכן, כל מה שצריך כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים הוא לצעוק חזק. רוצים 300 מיליארד דולר מגז? כל מה שצריך הוא לשנות את החוק וזה יקרה. אפשר להסביר עד מחר שזה לא יקרה - לפחות לא בעולם בו כדור הארץ סובב סביב השמש והתפוחים נופלים אל הקרקע ולא נושרים אל החלל - אבל הבשל"מיסט בשלו.


זבל זה טוב!
סערת ה"זבל" שחולל יהורם גאון ממשיכה להכות הדים. הצהרותיו של הזמר, כי יש ב'מוזיקה המזרחית' הרבה "זבל" עוררו גל מחאות, הסכמה, עוד הסכמה, אי הסכמה, הסכמה חלקית, טענות על התנשאות תרבותית "אשכנזית," ואפילו ניתוחים השוואתיים.

במובן מסוים, כולם צודקים. יהורם גאון והתומכים בו צודקים, שכן מתחת מקלדתם ומגרונם של כותבים וזמרים כיוסי גיספן, משה פרץ, מושיק עפיה, קובי פרץ, דוד זיגמן, איל גולן, וליאור נרקיס אכן מגיחים פזמונים מגוחכים למדי, עם לחנים נוסחתיים ובעיבודים נדושים.

צודקים גם אלו המשיבים שגם פעם, בזמנים עליהם מתרפק גאון, היו שפע של שירים קלישאתיים ונוסחתיים. גאון עצמו יכול לשוב ולעיין במילים ששמו בפיו פזמונאים כיוסי גמזו או עמוס אטינגר ולהסמיק. לפחות מעט. וודאי שאין שום סיבה שלא לזלזל בהבלים שבהם פיטמו פזמונאים וזמרים כזהר ארגוב, זמירה חן ("פמלה," או "ים של דמעות"), ג'קי מקייטן ("אלינור," "בואי נערה") או אביהו מדינה ("הפרח בגני," "סוד המזלות" או "כבר עברו השנים") את זמרי העבר. בזמן אמת, כמו גם היום, מדובר בפזמונים עלובים למדי.

זמרים ופזמונאים כפרץ, גולן, נרקיס וגיספן הם יצרני בועות סבון: הם עסוקים ברקיחת שירים קלילים, המעניקים לציבור מאזיניהם את מה שהם מבקשים לשמוע. יצרני בועות סבון אינם תופעה חדשה או "הידרדרות," כפי שמבקשים גאון ואחרים לקבוע. לא במקרה הזכרתי את חן, מדינה, מקייטן, וארגוב. אין הבדל איכות ממשי בינם לבין גיספן ומרעיו: ההבדל טמון רק בשינוי שחל בחברה ובתקשורת הישראליים, שהפכו פתוחים יותר וסובלניים יותר לקולות שונים. פעם, ארגוב הודר מגלי האתר הממלכתיים ונידון לקלטות בתחנה המרכזית. היום גולן ופרץ ממלאים את היכל נוקיה, ותופסים מקום מרכזי בין זמרי ישראל.

אין גם סיבה ממשית לבחון בעין צרה את יצרני הבועות. יוצרים איכותיים היו תמיד. גם כשמוצרט, רמברנדט, הביטלס, היצ'קוק או מולייר ייצרו בועות סבון משלהם, היו שהבינו כי מאחורי הבועות יש דבר מה נוסף. ולפעמים גם היה. אבל לצד כל אלו הורכבה הזירה האמנותית, המוסיקלית או הבימתית תמיד משפע יצרני בועות סבון בינוניים, שיצרו 'לפי נוסחה' ציורים, שירים, סרטים והצגות שאיש אינו זוכר היום.

גיספן וחבריו 'עלו' על מקבץ נוסחאות מסוים. לקדרת מי הסבון מוסיפים כוס יאללה-תחפף-אהובי-בדימוס, שולקים חצי קילו של טהור-לבבי-איפה-את-אהובה, מוסיפים רוטב מוסמך של אושר, דמעות, אשליות ובגידות ויאללה, יש שיר. כך, אם בשורה אחת מסתבר ש"הסיפור בינינו נגמר" מובן מאליו שבשורה הבאה יתברר ש"הלילה קר," אם "הלב נרדם" ברור ש"השעון דמם," אם "ברחובות אני נודד" נובע באופן טבעי ש"אכלתי סביח אצל עובד" ואם "ניצלת את תמימותי" ברור ש"אזכור זאת עד יום מותי."

גיספן לא לבד. בשוק כמו בשוק, כאשר יש ביקוש, יש גם היצע. יש ציבור נכבד המעוניין בשירי בועות סבון, ופרץ, גיספן וחבריהם מייצרים עבור הציבור את המוצר המבוקש. אפשר למצוא דוגמאות ל"ספקי תוכן מורשים" דומים, לקהלים אחרים. יהונתן גפן היה שנים ארוכות ספק של סחורה דומה "לאשכנזים" ולפניו סיפקו חיים חפר, ואחרים עשרות ומאות פזמונים, שמשקל רובם נוצה. במטבע דומה, אלפי מורות שהיו זקוקות לסיפור קצר עם סימבוליזם, שגם תלמידי כיתה ט' יוכלו להבין, מצאו את מבוקשן באתגר קרת. ומאות אלפי צופים, הזקוקים לאשליה שאנחנו-רואים-את-זה-אבל-בעצם-קצת-צוחקים-על-זה מקבלים את שלהם בסבוניות ישראליות שעאלק גם 'צוחקות על הז'אנר', או בארז טל לדורותיו. כשיש ביקוש, יש גם היצע - ואין כל רע בכך.

חשוב מכל, אולי, לזכור שגיספן אינו פועל בחלל ריק. גיספן אינו כותב שירים למגירה: הוא כותב שירים שמישהו מלחין, מישהו מעבד, מישהו שר... והמון אנשים שומעים. כשמישהו כמו גאון אומר שמה שגיספן וחבריו יוצרים הוא "זבל," מה שהם אומרים באמת הוא שהצרכנים של גיספן הם "זבל." הם לא.