החמדנות היא הדלק המניע את העולם. תומכי העלאת המס, התובעים להלאים את משאבי הטבע 'שלנו' מתעלמים מכך שמשאבי הטבע האלו הפכו 'שלנו' רק בזכות המשקיעים שסיכנו את הונם. תומכי העלאת המס, שלא היו מוכנים להשקיע אגורה מכספם בגילוי המשאב, התכנסו סביב רק כאשר המשאב הפך מתיאורטי ובלתי-קיים לממשות. (כתב: מרק לוגובסקוי)
אפילו היה כל הגז דיו, כל אסדות הקידוח קולמוסין וכל הימים דפים, כנראה שלא ניתן היה להעלות על הכתב את כל מה שנאמר ונכתב בחודשים האחרונים בנושא העלאת המס על הפקת גז ונפט בישראל בעקבות גילויי הגז מול חופי ישראל. נוצר הרושם, שכל מה שניתן היה להגיד בעד ההעלאה או נגדה כבר נאמר. בכל זאת, יש כמה טיעונים, שתומכי העלאת המס אוהבים מאוד להעלות, ושלדעתי לא ניתנה להם תשובה ניצחת. הטיעונים אינם נבונים במיוחד, אך משתקפת מהם תפישה פילוסופית שלמה, הרסנית לחברה ולכלכלה.
"אין כאן הפרת הסכם" טיעון ראשון החביב על 'לוחמי טובת הציבור' למיניהם הוא שאין בשינוי הרטרואקטיבי בשיעור המס משום הפרת הסכם, שכן "זכותה של הממשלה להעלות מסים."
התשובה לטענה זו היא שלממשלה יש כמובן זכות להעלות מסים, אך זה אינו המקרה שבפנינו. לא מדובר כאן על העלאה כללית של מסים, שאינה מכוונת למגזר עסקי ספציפי. במקרה שלפנינו, מדובר במגזר עסקי שהיה מפוקפק מאוד מבחינת רווחיותו, שיזמים נרתעו מכניסה אליו. הממשלה קבעה בו מס נמוך מאוד בכוונה למשוך אליו משקיעים. במיסוי הנמוך שנקבע - ושאותו שימרה בשיטתיות כל עוד לא נמצאו גז ונפט - הייתה הבטחה מפורשת וברורה מצד הממשלה לרווחים גבוהים למי שאכן יצליח בחפושים. ההבטחה הזו נבעה מהבנה ברורה שלמדינה יש אינטרס כלכלי מובהק במשיכת משקיעים שימצאו גז. השינוי הרטרואקטיבי בתנאים הוא הפרה מפורשת של הבטחה. הפרה כזו, לבד מהיותה לא הגונה (בלשון המעטה) היא גם לא כדאית. בעולם העסקי לא אוהבים מפירי הבטחות.
"המשקיעים לא יברחו, הם עושים מספיק כסף" טיעון פופולרי שני, הנובע מן הראשון, הוא שאין סכנה שהמשקיעים ייבהלו ויפסיקו להשקיע בחיפושי גז בארץ, שכן בכל המדינות המערביות המס גבוה הרבה יותר והא ראיה: אין שם בעיה של בריחת משקיעים. גם כאן, כך הטענה, המשקיעים ישמחו ברווחים שיפיקו ולא ירתעו מהמשך השקעה.
אנשים שמעלים טיעונים כאלו צריכים להתעורר בבהילות ולהביט החוצה מהחלון. אנחנו לא חיים בנורבגיה וגם לא בהולנד. אנחנו חיים בישראל, ונגד ישראל מתקיים כיום קמפיין בינלאומי חסר-תקדים בתביעה להחרים אותה כלכלית, לא להשקיע בה ולא לסחור איתה. כותב שורות אלה, למשל, עובד בחברת "מוטורולה." מול משרדי הנהלת "מוטורולה" בארצות-הברית ומול ביתני תערוכות של מוצריה מתקיימות כמעט מדי שבוע הפגנות התובעות ממנה לנתק כל קשר עסקי עם ישראל. במצב הזה, לכל משקיע זר יש סיבות טובות, מראש, לא להשקיע בישראל. הדרך היחידה לאזן את התביעות היא בהבטחת רווח גדול במיוחד למשקיעים. זה לא נעים ולא נחמד לשמוע, אבל זה המצב. אם הרווח על השקעה בארץ יהיה הרבה יותר גדול מאשר על השקעה בהולנד, אף אחד לא ישקיע בישראל. "הגז הוא רכוש הציבור" שני הטיעונים הראשונים נובעים מאי הבנה של המציאות. שני הטיעונים הבאים מופשטים ואידאליסטיים יותר.
הראשון הוא שהגז הוא רכוש הציבור, והחברות המפיקות הן לכל היותר בעלות זיכיון שניתן להן מאת הציבור. הגז, נטען, הוא משאב הטמון באדמה ולא משהו שהמשקיעים יצרו יש מאין. הטיעון הזה מעניין בגלל הצביעות שבו. הרי ההישג הגדול של החברות המפיקות ושל המשקיעים אינו בהפקת הגז אלא בעצם מציאותו. לא מדובר פה במשאב גלוי לעין כל - כמו שיש במחצבה, שהיזם הפרטי רק מפיק אותו. לפני שהגז התגלה, אף אדם באותו ציבור הגורס שהמשאב הזה הוא שלו לא ידע כלל על קיומו. מה ההבדל בין משהו, שאיש לא ידע על קיומו, לבין משהו, שכלל לא היה קיים? אין שום הבדל. הרי מבחינת הציבור כולו, הגז הזה באמת לא היה קיים. הוא הפך להיות קיים בשבילנו רק בזכות השקעתם של היזמים. אז איך בדיוק הפכו היזמים, שפועלם היה גילוי הגז למי שגזלו משאבי ציבור - שעה שזה לא נקף אצבע למען גילויים של אותם משאבים?
"היזמים הם חמדנים שמעניין אותם רק הרווח" הטיעון האחרון והמעניין מכולם חושף בעיה עקרונית בהשקפתם של המעלים אותו. זהו הטיעון המנצח, שמאשים את היזמים ב'חמדנות' (כמובן, עם נימת הבוז המתאימה). אין ספק, שהטיעון הזה נכון. היזמים הם אכן חמדנים. הם רוצים להרוויח כמה שיותר כסף, והרצון שלהם ברווח הוא זה שהביא אותם להשקיע במשך שנים מאמצים סיזיפיים בקידוחים ובחיפושי גז. אותה חמדנות נוראה היא הסיבה היחידה לכך שהתגלה גז ושיש לנו בכלל על מה להתווכח ומה לחלק.
האמת הפשוטה היא, שה'חמדנות' היא הדלק המניע את העולם. זהו הגורם העיקרי שמביא אנשים להשקיע מאמצים, ליצור ולקדם את העולם. אם יש כאן איזה פעיל חברתי אידיאליסט שקורא שורות אלה ומעקם את אפו, אני מבקש ממנו לענות רק על שאלה אחת: אם ה'חמדנות' היא דבר רע, ולא היא שמקדמת את העולם - איך זה קרה, שהגז התגלה בזכות פעולתם של החמדנים?
הפעילים החברתיים האידאליסטים, נטולי תאוות הבצע ומלאי הכוונות הטובות - אותם פעילים הנאבקים היום למען העברת רווחי הגז לטובת הציבור - האם מישהו מהם תרם שקל, שלא למטרות רווח, לקידום חיפושי הגז בישראל? איך קרה שאף אחד מהם לא הקים עמותה שלא למטרת רווח שמטרתה לחפש גז למען הציבור?
מדוע כל העמותות הרבות מספור המוקמות על-ידי פעילים חברתיים אידאליסטיים ולא 'חמדנים' עוסקות באופן בלעדי רק בשיטות ובדרכים לחלק את המשאבים הקיימים, אך אין אפילו עמותה אחת לרפואה העוסקת לטובת הכלל ביצירתם או בגילויים של משאבים חדשים, כך שאפשר יהיה לחלק יותר? איך קרה שכולם חיכו עד שהגז יתגלה על-ידי ה'חמדנים' ורק אז באו בריצה כדי לחלק את הרווחים העתידיים?
התפישה העקרונית שבטיעון האחרון, ובמידה פחות בולטת בקודמים, מעוגנת בסירוב להכיר בכך שמשאבים אינם קיימים בעולם יש מאין. הם נגישים לנו - תמיד - בזכות עמלם ובזכות פעולתם של אנשים העובדים ויוצרים אותם מתוך רצון לרווח אישי. התפישה המוקיעה כל שאיפה לקידום אישי כ'חמדנות' היא התפישה המנחה אנשים כמו חה"כ שלי יחימוביץ' - רק מתוקף תפישה כזו ניתן להעלות על הדעת האשמתם של אותם אנשים שעמלם והשקעותיהם העניקו לנו את הגז ואת הרווחים הנובעים ממנו בגזל של משאבי הציבור. רק השקפה מעוותת כזו מאפשרת להתעלם מן הצורך למשוך לארץ משקיעים, ולהתעלם מהגורמים הגיאו-פוליטיים העלולים לגרום להם שלא לבוא לכאן. רק על בסיס זה ניתן לטעון כי ה'חמדנות' של היזמים היא שלילית, ואילו ה'אידאליזם' של יחימוביץ' הוא חיובי.
הערת המערכת: על דינמיקה של גזל "הקפיטליסט היומי" עקב במאמריו בדריכות אחרי השתלשלות פרשת מיסוי הגז בישראל. העניין הרב שלנו בפרשה נבע לא רק מחשיבות הפרשה כשלעצמה, אלא גם מהלקחים אותם נישא עמנו ממנה לאורך זמן. מרק לוגובסקוי עמד יפה, בטור האורח שלו כאן, על הבעייתיות בכמה מהטיעונים של תומכי העלאת הגז. לתפישתנו, עם זאת, חשוב לשים לב גם לתהליך העלאת הטיעונים ולדינמיקה שלו.
מס הגז החדש הוא מעשה שוד פשוט: משקיעים פותו להשקיע מהונם בהבטחה לתנאים נוחים אם וכאשר ימצאו גז. "אנחנו נורא בעד שתרוויחו המון," אמרה הממשלה, רק תשימו את הכסף ותחפשו גז. ברגע שנמצא הגז, שינתה הממשלה את טעמה והחליטה שבעצם מדובר בנכס ציבורי, התכחשה להבטחותיה הקודמות והלאימה רטרואקטיבית את רווחי הגז (העלאת המסים היא מונח מכובס להלאמת כספי המשקיעים; הלאמה, בתורה, היא מונח מכובס לשוד בחסות החוק).
בשלב הראשון היו רבים שראו את הדברים כהוותם. כלומר, רבים הבינו שמדובר במעשה שוד מכוער ומטופש, שיבריח מכאן משקיעים. משום כך, התמקדו חסידי הלאמת הגז בהבטחות חסרות שחר על הכנסות ענק שיזרמו לכיסי הציבור באופן מיידי (ב"ישראל-restart" דיברו על 300 מיליארד דולר). החמדנות מניעה את העולם, כותב מרק לוגובסקוי, וכנראה שחסידי ההלאמה מסכימים עמה, שכן הם פרטו על מיתרי אותה חמדנות כדי לעודד את הציבור להסכים למעשה המגונה. אין מעשה, ויהא שפל ככל שיהיה, שהציבור לא יתמוך בו אם הוא צופה ליהנות ממנו מבחינה כספית.
אלמנט שני, שאף הוא חיוני כאשר באים לגייס את תמיכת הציבור במעשה לא מוסרי, היה דה-הומניזציה של האויב. זה היה קל מאוד: המשקיעים בחיפוש הגז הוצגו כרודפי בצע רבי נכלים ועתירי הון שלא ירתעו מהצעד הנפשע ביותר כדי למנוע הטלת מס צודק והוגן. אנשים כאלו, התבקש הציבור להקיש, אינם אנשים כלל ולכן לקיחת הכסף מהם כשירה. בדרך הייתה תקלה, כשהתגלה כי רוב בעלי המניות מן הציבור הם אנשים קשי-יום ולא טייקונים עשירים. כדי למנוע אמפתיה מסוכנת כלפיהם נטען, תחילה, שאין בכלל אנשים כאלה והכל פיקציה של מוטי מורל ובעלי ההון המושחתים. כשהתברר שבכל זאת יש משקיעים כאלו, והרבה, נטען שהם בעצם מהמרים בזויים, שאם היה להם מעט שכל בקדקדם היו יודעים שהמדינה תיקח בסוף למעלה מ-75 אחוז מרווחיהם.
אלמנט שלישי, וחשוב לא פחות, היה המעטה הלגליסטי שבו ליפפו את מעשה השוד. כצעד ראשון, הוקמה וועדה מהוגנת בראשות פרופסור מכובד לכלכלה, ידידו הטוב של שר האוצר מימי "שלום עכשיו." לכל היה ברור כי מדובר לא בוועדה כי אם בפארסה - חשיבותה של הוועדה הייתה בעצם קיומה, לא בדיוניה. כפי שנכתב ב"הקפיטליסט היומי" עם הקמת הוועדה: "מסקנותיה של הוועדה הוכתבו וידועות מראש, אבל מראית העין של 'הליך' מעניקה לכל הסיפור מראה מעין חוקי." מראית העין החשובה סיפקה לחסידי ההלאמה משהו להישען עליו. הייתה וועדה. היא דנה. היא החליטה.
השורה התחתונה העצובה של כל הסיפור היא שמעשה השוד היה לא רק נבזי אלא גם אווילי. לא 300 מיליארד דולר יזרמו לכיסי הממשלה, לא 30 מיליארד, לא שלושה מיליארד ולא 300 מיליון - הממשלה לא תראה אגורה שחוקה מכל הסיפור. מילא שודדים, אבל אפשר היה לעשות את זה עם קצת שכל: להמתין עד שתשובה ושותפיו ישקיעו עשרה מיליארד דולר בצינורות ובמפעלי הנזלה ואז, כשהם כבר מרוויחים מכל הסיפור, לבוא אליהם במיסים. המס החדש הרג את האווזה המטילה ביצי זהב עוד לפני שבקעה מקליפתה. מי ילך עכשיו ויקבור מיליארדי שקלים במדינה המנוהלת ברוח הוגו יחימוביץ'?
גם המשקיעים הקטנים - אותם 'מהמרים בזויים' - ילמדו את הלקח. עכשיו הם מנסים לצאת בעור שיניהם מההשקעה. בעתיד, כשמישהו יבוא וינסה לגייס משקיעים בבורסה - אתם חושבים שהם ישימו שוב את כספם על קרן הצבי הדרוס הזה?
ועצוב מכל, דומה שהיחידי שיצא נשכר מכל הסיפור הוא שר האוצר. ילד הכאפות של ראש הממשלה זקף סוף סוף את ראשו וקצר שפע שבחים על 'עמידתו האיתנה'. כשהזיית הגז תתנדף אותו אפלטון בעור חמור כבר ישב על כיסא אחר בממשלה. הוא לא יישא באשמה. רק אנחנו, כולנו, ניוותר כשטעם חמצמץ בפינו: גם שיקרנו (לעצמנו ולאחרים), גם עשינו עוול, וגם לא נראה מזה חצי פלפל בפיתה.
אקו"ם