מייקל קרייטון - על חייזרים, הרס המדע וההתחממות הגלובלית...

  קחו
נשימה
עמוקה..

ועכשיו, עשו לעצמכם טובה והקדישו עשר או עשרים דקות לטקסט הארוך ביותר שפורסם עד כה בהקפיטליסט היומי. למה לעשות את זה, אתם שואלים. ובכן, ראשית, מדובר בנאום שנשא לא אחר מהסופר מייקל קרייטון ז"ל ושנית, ובכן, מדובר בחומר מעולה למחשבה. (תורגם, פורסם בראשונה על ידי "איש התרנגולת האיום" - ומפורסם כאן באדיבותו)

 

הנושא שאדבר עליו היום נשמע הומוריסטי, אך למרבה הצער אני רציני. אני מתכוון לטעון שהאמונה בחוצנים סללה את הדרך, בהדרגה, לאמונה בהתחממות הגלובאלית. משימתי היום תהיה למפות את אופן התפתחותה של אמונה זו.

אפתח ואומר מיד, שאין לי שום רצון להדיח מישהו מאמונה בחוצנים או מאמונה בהתחממות גלובאלית. לא ניתן לעשות זאת. במקום, אני רוצה לדון בתולדותיהן של כמה אמונות ידועות, ולהצביע על מה שאני סבור שהוא משבר מתעצם בפרוייקט המדעי כולו. או, אם לפרש, אני רוצה להצביע על ההתחזקות המדכדכת של הקשר בין מדע ממש וגיבוש מדיניות ציבורית.

הנושא מעניין אותי בגלל האופן בו גידלו אותי. נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה ושנות התעצבותי הקבילו לשנות השיא של המלחמה הקרה. בתרגילים הבית-ספריים זחלתי בצייתנות אל מתחת לשולחני, בהיערכות למתקפה גרעינית.

זו הייתה תקופה של פחד מתעצם ושל חוסר וודאות, אבל אפילו כילד האמנתי, שהמדע מייצג את התקוות הטובות והנשגבות של האנושות. אפילו כילד היה עבורי ניגוד ברור בין עולם הפוליטיקה - עולם של שנאה וסכנה, רווי אמונות ופחדים, מניפולציות ואירועים מבישים - ובין המדע, שהחזיק בערכים שונים, בינלאומיים, מחשלי ידידות ויחסי עבודה, פורצי גבולות לאומיים ושיטות פוליטיות, מעודדי מחשבה, ואחרון - המדע אחז בערכים המובילים ליצירת ידע חדש ולכינון טכנולוגיה שתועיל למין האנושי כולו. העולם אולי אינו מקום מושלם, אך המדע תורם לשיפורו. וכך אמנם היה. בימי חיי הגשים המדע רבות מהבטחותיו. הוא היה ההרפתקאה האינטלקטואלית הגדולה של זמננו, וייצג את ההבטחה הגדולה ביותר בעולמנו הטרוד וחסר המנוחה.

אבל אני ציפיתי ליותר. לא ציפיתי ממנו שרק יאריך את תוחלת החיים, יאכיל את הרעבים, ירפא מחלות ויכווץ את העולם באמצעות מטוסים וטלפונים סלולאריים. ציפיתי ממנו גם לסלק את מן החשיבה האנושית את הרשעות - את הדעות הקדומות והשטחיות, את האמונות הבלתי-רציונליות, ואת הפחדים התפלים. ציפיתי ממנו, אם להשתמש בניסוחו הבלתי נשכח של קרל סייגן, להיות "נר בעולם של חשכה רדופת שדים." וכאן, אם לומר בגלוי, לא שבעתי נחת מהשפעתו של המדע. במקום לשמש כח מטהר המדע - לפחות במקרים מסוימים - פותה על-ידי כוח המשיכה העתיק של הפוליטיקה והפרסום. כמה מהשדים המהלכים אימים בשנים האחרונות על עולמנו הם יציר כפיהם של המדענים. העולם לא יצא נשכר מכך שהשדים האלו שוחררו לחופשי.

הבה ונראה כיצד הדבר בא לכדי ביטוי.

שובו לאחור במחשבותיכם לשנת 1960. נשיאנו הוא ג'ון. פ. קנדי. המטוסים המסחריים עולים על הבמה, במערכת המחשבים האוניברסיטאית הגדולה ביותר יש 12 אלף ביטים של זכרון. במצפה האסטרונומי הלאומי החדש בגרין בנק שבמערב וירג'יניה, מריץ אסטרופיזיקאי צעיר בשם פרנק דרייק פרוייקט בן שבועיים בשם OZMA, התר אחר סימנים לחוצנים. התרגשות רבה מעורר סימן לחוצנים, אך כעבור זמן מתגלה שהסימן שגוי. למרות זאת, ההתרגשות עדיין רבה. באותה שנה מארגן דרייק את כינוס SETI הראשון, וחושף את משוואת דרייק המפורסמת:

N=N*fp ne fl fi fc fL

(כש-N הוא מספר הכוכבים בשביל החלב; fp הוא אותו שבריר אחוז שבו יש כוכבי לכת; ne הוא מספר כוכבי הלכת בהם יכולים חיים להתקיים; fl הוא אותו חלקיק מכלל כוכבי הלכת בו מתפתחים חיים; fl הוא אותו חלקיק בו מתפתחים חיים תבוניים; fc הוא אותו שבריר אחוז שבו מתפתחת תקשורת; ו-fL הוא אותו שברירון זעיר מן הזמן שבמהלכו קיימת ציוויליזציה המקיימת תקשורת)

המשוואה הרצינית למראה הזניקה את SETI למעמד של מה שנראה כמחקר בדרך ללגיטימיות. הבעיה הייתה, כמובן, שאף לא אחד מהמשתנים בנוסחה לא נמצא בידינו. ולא רק שלא ידענו מה, לדוגמה, הוא אותו חלקיק מכלל כוכבי הלכת בו מתפתחים חיים, לא היה לנו אפילו שמץ של מושג איך להעריך מספר זה. הדרך היחידה לעבוד עם משוואה זו היא באמצעות ניחושים. וניחושים, רק לשם ההבהרה, אינם יותר מביטוי לדעה קדומה. גם ניחושים 'מושכלים' אינם אפשריים כאן. אם עליכם לציין במשוואה כמה מהפלנטות שבהן חיים בוחרות לתקשר, אין לכם שום דרך לנחש זאת באופן מושכל. כל ניחוש הוא סתם דעה קדומה. 

כתוצאה מכך, משוואת דרייק יכולה להכיל כל ערך בין 'מיליארדים על גבי מיליארדים' לאפס. ביטוי שיכול לייצג כל דבר, אינו מייצג שום דבר. במלים אחרות, משוואת דריק היא חסרת משמעות ואין לה שום קשר למדע. אני מחזיק בתפישה בלתי מתפשרת, שחקר מדעי חייב לכלול יצירת השערה הניתנת לבדיקה. את משוואת דרייק לא ניתן לבדוק ולכן SETI אינו מדע. SETI הוא דת - אמונה בלתי מתפשרת במשהו שלא ניתן לקבל לו הוכחה כלשהי. האמונה שהקוראן הוא דבר האל היא אמונה. האמונה שאלוהים יצר את העולם בשבעה ימים היא אמונה. האמונה שיש צורות חיים אחרות ביקום היא אמונה. אין שמץ עדות לצורות חיים אחרות, וארבעים שנות חיפוש לא העלו אפילו רמז לכך. מכאן שאין אפילו ממצא אחד המאפשר להמשיך להחזיק באמונה כזו. SETI הוא דת.

דרך אחת למפות את דעיכת ההתלהבות מ-SETI היא סקירה של כתיבה פופולרית בנושא. ב-1964, בשיא ההתלהבות מ-SETI, כתב וולטר סאליבן מהניו-יורק טיימס את "אנחנו לא לבד," ספר מלהיב על אפשרות החיים ביקום. ב-1995, כאשר כתב פול דייוויס ספר בנושא דומה הוא בחר לקרוא לו "האם אנחנו לבד?" (למעשה, מאז 1981 נכתבו ארבעה ספרים תחת הכותרת "האם אנחנו לבד?") באחרונה אנו עדים לתחייתה של תאוריית "כדור הארץ כמקרה נדיר," לפיה, ככלות הכל, אנחנו בכל זאת לגמרי לבד. ושוב, אין הוכחה לכאן או לכאן. 

אם לשוב לשנות השישים, גם אז היו ל-SETI מבקרים, אף כי לא בקרב אסטרופיזיקאים או אסטרונומים. המבקרים הקשים ביותר היו אנשי הביולוגיה והפלאו-אונטולוגיה. ג'ורג' גיילורד סימפסון מהרווארד סיסן ש-SETI הוא "מחקר ללא מושא חקר," וכך נותר המצב עד עצם היום הזה. אבל רוב המדענים נהגו ב-SETI גישה מקלה והתייחסו אליו בסובלנות שמתוך אי-הבנה או באדישות. אחרי הכל, מה זה משנה? זה כיף. אם אנשים רוצים לחפש חיים אחרים - תנו להם לעשות את זה. רק אדם מריר ועיקש יבקר בחריפות את SETI. כל העניין לא ווה את הטרחה. 

וכמובן, אמת היא שתיאוריות שאינן ברות בחינה יכולות להכיל ערך היוריסטי. כמובן, חוצנים הם דרך טובה ללמד ילדים מדע. אך זה לא פוטר אותנו מהמחויבות לראות במשוואת דרייק את מה שהיא - ספקולציה באדרת דמוי מדעית.

העובדה שמשוואת דרייק לא התקבלה בזעקות נזעמות, בדומה לזעקות הנזעמות שמקבלות טענות בריאתניות למשל, משמעה שיש סדק בדלת, התרופפות ההגדרה לגבי הפרוצידורה המדעית הלגיטימית. ולא לקח זמן רב בטרם רפש זדוני החל לחדור מבעד לסדק.

כעת הבה נקפוץ עשור קדימה, לשנות השבעים ולחורף הגרעיני.

 

ב-1975 דיווחה האקדמיה הלאומית של המדע על "אפקטים ארוכי טווח כלל עולמיים בגלל מספר פיצוצים רעיניים," אך העריכה כי השפעת האבק מהפיצוצים הגרעיניים הוא מינורי באופן יחסי. ב-1976 חובר במשרד להערכה טכנולוגית מסמך לגבי "האפקטים של מלחמה גרעינית" בו ציין כי מלחמה גרעינית עלולה להביא להשלכות בלתי הפיכות לסביבה. בצדי הדברים, היות שההבנה לגבי התהליכים המדעיים המעורבים בכך הייתה דלה, צוין בדוח כי לא ניתן להעריך את סדר הגודל המסתבר של הנזק.

3 שנים לאחר מכן, ב-1982, חברה האקדמיה השבדית למדעים חברה דוח שכותרתו "האטמוספירה לאחר מלחמה גרעינית: דמדומים בצהריים," שניסה לכמת את האפקט של העשן מהערים והיערות הנשרפים. המחברים שיערו שכמות העשן תהיה כה גדולה, עד שענן גדול ייתמר מעל חצי הכדור הצפוני ויצמצם את אור השמש החודר אל מתחת לרמה הנדרשת לפוטו-סינתזה - אירוע שיימשך כמה שבועות או אף יותר מכך. 

שנה מאוחר יותר פרסמו חמישה מדענים, ובינהם ריצ'ארד טרקו וקארל סייגן, מסמך בכתב-העת Science תחת הכותרת "חורף גרעיני - השלכות גלובאליות של מספר פיצוצים גרעיניים." זהו דוח TTAPS, שניסה לכמת בהקפדה רבה יותר את האפקטים האטמוספריים, באמצעות מודלים ממוחשבים של אקלים.

במרכז הפרוייקט עמדה משוואה נוספת, שלא הובעה בו במפורש, אך ניתן לתארה כך:

Ds = Wn Ws Wh Tf Tb Pt Pr Pe etc

(כאשר כמות האבק האטמוספרי היא מכפלה של מספר ראשי הנפץ (Wn) בגודלם (Ws) כפול גובה בשעת הפיצוץ (Wh) כפול דליקות המטרות (Tf) כפול משך הבעירה (Tb) כפול מספר החלקיקים החודרים לטרופוספרה (Pt) כפול החזר האור של החלקיקים (Pr) כפול שרידותם (Pe) וכן הלאה)

לא קשה לאתר את הדמיון למשוואת דרייק. כאן כשם, אף אחד מהמשתנים אינו ניתן לקביעה. אף לא אחד. המחקר של TTAPS ניסה להתמודד עם הבעיה הזו באופן חלקי באמצעות מיפוי של תרחישים מלחמתיים שונים והזנת מספרים לחלק מהמשתנים. ובכל זאת, עדיין, שאר המשתנים היו בלתי-ידועים. איש אינו יודע כמה עשן ייווצר בערים בוערות, אילו חלקיקים ייווצרו, ולאורך כמה זמן. אף אחד לא יודע את השפעת תנאי מזג האוויר המקומיים אחרי הפיצוץ על כמות החלקיקים שייפלטו לטרופוספירה, איש אינו יודע כמה זמן החלקיקים יישארו בה, וכן הלאה.

שימו לב - כל זה קרה ארבע שנים בלבד אחרי שמחקר ה-OTA הגיע למסקנה שהתהליכים המדעיים בחישוב מובנים באופן כה רדוד, עד שלא ניתן כלל ליצור אומדנים מהימנים. ובכל זאת, המחקר של TTAPS קבע אומדנים ואף הגיע למסקנה כי התוצאות תהיינה קטסטרופליות.

על פי סייגן ושותפיו, אפילו כמות מוגבלת של 5000 מגהטון בפיצוצים גרעיניים תגרום לירידה חדה של יותר מ-35 מעלות צלזיוס למשך שלושה חודשים. ההתפרצות הוולקאנית העזה ביותר שידועה לנו שינתה את הטמפרטורה הגלובאלית בשיעור של חצי מעלה עד 2 מעלות צלזיוס. עידני קרח שינו טמפרטורות גלובאליות בשיעור של 10 מעלות. ההערכה לפנינו מדברת על שינוי מוערך בגודל של פי שלוש משינוי הטמפרטורה בעידן הקרח הקיצוני ביותר. אפשר היה לצפות שהקביעה הזו תהיה לכל הפחות נתונה לוויכוח.

התמונה באדיבות: X-ray Delta One

אך סייגן ושותפיו היו ערוכים להסיק מסקנות כאלו מראש. מלכתחילה היה רעיון החורף הגרעיני נושאו של מסע תקשורתי מתואם היטב. ההכרזה הראשונה עליו הופיעה במאמר מאת סייגן  במוסף המיוחד של יום ראשון - Parade. למחרת, התקיים כנס מתוקשר ומיוחצ"ן היטב שעסקבהשלכות ארוכות הטווח של מלחמה גרעינית, והונחה על-ידי סייגן ופול ארליך - המדענים המפורסמים והמתוקשרים ביותר של דורם. סייגן הופיע בתכנית של ג'וני קארסון 40 פעמים. ארליך הופיע בה 25 פעמים. בעקבות הכנס התקיימו מסיבות עיתונאים, מפגשים עם חברי קונגרס, וכן הלאה. המסמכים הרשמיים - אלו שהייתה להם נגיעה למדע ממש - הופיעו רק חודשים ארוכים מאוחר יותר.

כך לא עושים מדע, כך מוכרים מוצר.

טיבו האמיתי של הכינוס הובע באופן בו תיארו האמנים את השפעות החורף הגרעיני.

איני יכול להמנע מלצטט את הכיתוב מתחת לתרשים מספר 5: "כאן ניתן לראות סצנה שלווה ביערות הצפון. בונה סיים זה עתה לבנות סכר, שני דובים שחורים תרים אחר אוכל, פרפר זנב סנונית מנומר מרפרף בכנפיו בקדמת התמונה, טבלן שוחה בשקט בצד ושלדג מחפש אחר דגים טעימים." זהו המדע בתפארתו. 

בכנס בוושינגטון, במהלך שלב השאלות והתשובות, הזכירו לארליך כי אחרי הטלת הפצצות על  הירושימה ונגסאקי צוטטו מדענים כטוענים שדבר לא יצמח שם למשך 75 שנה, אך בפועל גדלו שם מלונים כבר בשנה לאחר ההפצצה. אם כן, נשאל ארליך, עד כמה מדויקים הממצאים כעת?

ארליך השיב "אני חושב שהם מאוד אמינים. מדענים הצהירו הצהרות מעין אלו אחרי הפצצות אז, אבל אני לא יודע על איזה מידע הם התבססו, אפילו בהתחשב במצבו של הידע באותה תקופה - אבל מדענים תמיד מצהירים הצהרות אבסורדיות במקרים שונים. מה שאנחנו עושים כאן, בכל אופן, זה להציג הסכמה כללית בקרב קבוצה גדולה מאוד של מדענים."

אני מעוניין לעצור כאן ולדבר מעט על רעיון ההסכמה הכללית, הקונצנסוס, ועל עלייתו של מה שנקרא מדע קונצנסוסיאלי. אני מתייחס למזע קונצנזוסואלי כאל התפתחות איומה, שיש לבלום אותה בכל דרך. היסטורית, טענת הקונצנסוס היא המקלט המועדף על נבלים. זוהי דרך להימנע מדיון באמצעות הטענה שהנושא כבר נידון והוכרע. ברגע שתשמעו את המדענים מסכימים באופן כללי על משהו, שלחו את היד אל ארנקכם, שכן מישהו מנסה כאן להונות אתכם. 

אבהיר: למחקר המדעי אין שום קשר לקונצנסוס. קונצנסוס הוא עניין פוליטי. לחקר מדעי אמיתי, לעומת זאת, יש צורך בחוקר אחד בלבד שמתגלה כי צדק. כלומר, התוצאות שלו או שלה מאומתות על-ידי העולם הממשי. הקונצנסוס אינו רלוונטי במדע. תוצאות בנות שחזור הן רלוונטיות. המדענים הגדולים ביותר בהיסטוריה זכו בשמם לא בזכות דבקות בקונצנסוס אלא בזכות נכונותם לחרוג ממנו.

אין מדע קונצנסוסיאלי. אם יש קונצנסוס - אין מדע. אם יש מדע  - אין קונצנסוס. נקודה.

הרשו לי להזכיר לכם, בנוסף, שהרקורד של הקונצנסוס אינו משהו שראוי להתגאות בו. הבה ונסקור כמה מקרים.

בעשורים עברו, ממיתת הנשים הגדולה ביותר היתה קדחת שהופיעה לאחר לידה. אחת משש נשים מתה מקדחת זו. ב-1795 העלה אלכסנדר גורדון מאברדין את הרעיון שמקרי הקדחת הם תהליכים מדבקים ושהוא יכול לרפא אותם. הקונצנסוס שלל את האפשרות. ב-1843 גרס אוליבר וונדל הולמס אף הוא שקדחת היולדות היא מדבקת, והביא עדויות חותכות לכך. קונצנסוס המדענים אמר לא. ב-1849 הראה דר' זמלווייס כי שיטות של סניטציה הצליחו לחסל את קדחת היולדות בבתי-החולים שבניהולו. הקונצנסוס אמר שזמלוייס יהודי, התעלם ממנו והביא לפיטוריו ממשרתו. למעשה, לא היתה הסכמה לגבי קדחת היולדות עד תחילת המאה העשרים. כלומר לקונצנסוס נדרשו 125 שנים להגיע למסקנה הנכונה, למרות המאמצים של 'ספקנים' חשובים סביב העולם - ספקנים שזכו לבוז ולהתעלמות - ולמרות מותן המתמשך של נשים.

אין מחסור בדוגמאות נוספות. בארצות-הברית של שנות העשרים מתו עשרות אלפי אנשים, מרביתם עניים, ממחלה בשם פלגרה. הקונצנסוס המדעי אמר שזו מחלה מדבקת, ושיש למצוא את  'חיידק הפלגרה.' ממשלת ארה"ב שאלה בעצתו של חוקר צעיר ומבריק, דר' ג'וזף גולדברגר, לגבי הסיבה למחלה. גולדברגר הגיע למסקנה שהבעיה טמונה במזון. הקונצנסוס התעקש על תיאוריית החיידק. גולדברגר הראה כיצד הוא יכול להנחיל את המחלה באמצעות מזון. הוא הראה כי המחלה אינה מדבקת בכך שהזריק לעצמו ולעוזרו מדמם של חולי פלגרה.
 
הם ומתנדבים אחרים קינחו אפם בממחטות משומשות של חולי פלגרה ובלעו כמוסות המכילות גלדים של עור נגוע פלגרה, באירועים שזכו לשם 'מסיבות הזיהום של גולדברגר'. אף אחד מהם לא נדבק בפלגרה. הקונצנסוס הוסיף לעמוד מנגד. היה כאן גם אלמנט חברתי. במדינות הדרום לא אהבו את הרעיון שהסיבה למחלה היא מזונם הדל של העניים, שכן מסקנה כזו הייתה יכולה לשמש דחיפה לרפורמה. הם הוסיפו להתכחש לכך עד שנות העשרים. התוצאה - אף שהייתה זו מגיפה שהתעוררה והשתוללה במאה העשרים, נדרשו לקונצנסוס שנים רבות כדי לראות את האור.

כל תלמיד בית-ספר יכול לראות שיבשות דרום אמריקה ואפריקה מתאימות כמו פיסות של פאזל. אלפרד ווגנר העלה ב-1912 את הרעיון, שהיבשות היו בעבר מחוברות ומאז התרחקו. הקונצנסוס לעג לרעיון סחף היבשות במשך 50 שנה. התיאוריה נדחתה בלהט רב על-ידי השמות הגדולים ביותר של הגאולוגיה, עד 1961, כאשר הלך והתברר שקרקעיות הים מתרחקות. התוצאה, לקונצנסוס נדרשו חמישים שנה כדי להפנים משהו שכל תלמיד בבית-ספר יסודי יכול לראות.

שמא נמשיך? יש אינסוף דוגמאות כאלו. ז'נר ואבעבועות הרוח, פסטר ותיאוריית החיידקים. סכרין, מרגרינה, זיכרון מודחק, סרטן המעי הגס, ריפוי על-ידי שינוי הורמונלי - רשימת השגיאות של הקונצנסוס הולכת ומתארכת.

וכדאי לשים לב מתי נשמעת טענת הקונצנסוס - היא עולה רק במצבים בהם המדע אינו איתן דיו.

אף אחד לא טוען שהקונצנסוס בקרב מדענים הוא ש-E=MC^2. אף אחד לא טוען שהקונצנסוס הוא שהשמש נמצאת במרחק של כ-150 מליון ק"מ מכדור הארץ. אף אחד לא יעלה על דעתו לטעון דברים כאלו. אלו טיעונים שמעמדם איתן. 

אם לשוב לנושא הראשי - טענתי היא שהחורף הגרעיני היה נוסחה חסרת מובן, תכסיס של מדע קלוקל לקידום יעדים פוליטיים. העניין היה פוליטי מיסודו, מיוחצ"ן במסע תקשורתי מאורגן היטב, שתוכנן שבועות וחודשים מראש.

עדויות נוספות לאופי הפוליטי של הפרוייקט ניתן למצוא בתגובות אנשיו לביקורת עליהם. ריצ'ארד פיינמן אמר בשפה בוטה: "אני לא חושב שהחבר'ה האלו בכלל יודעים על מה הם מדברים," אך מדענים חשובים הביעו עמדה מאופקת. פרימן דייסון צוטט כמי שאמר "כמדע, זה קשקוש איום ונורא, אבל מי רוצה להיות מואשם בצידוד במלחמה גרעינית?" ויקטור ווייסקופף גרס "מבחינה מדעית זה נורא - אבל אולי יש כאן אלמנט פסיכולוגי חשוב." חבורת החורף הגרעיני הגיבה על תגובות אלו במכתבים נזעמים למערכות העיתונים, בהם הכחישו שהביקורת בכלל הובעה, אף שהמדענים אכן שבו ואישרו כי הם עומדים מאחורי דבריהם.

אותה תקופה, היו רבים אחוזים רצון להימנע ממלחמה גרעינית. אם תמונת החורף הגרעיני נראית כה עגומה ומדכדכת - מדוע לחקור את העסק הזה יותר מקרוב? מי רוצה מלחמה גרעינית? רק אנשים כמו אדוארד טלר, 'אבי פצצת המימן'.

טלר אמר "אף שמקובל להתייחס לפרטי מלחמה כזו כבלתי-וודאיים וכתובעים עיון רב, דר' סייגן מחזיק בדעה שהתרחיש הוא כה מבוסס, עד שיש רק ספק דל ביחס למסקנותיו העיקריות." ובכל זאת מנקודת מבטם של רוב האנשים, העובדה שבתרחיש החורף הגרעיני היו יותר חורים מגבינה לא הייתה רלוונטית.

אני טוען שזו נקודה מאוד רלוונטית. ברגע שאתה נוטש את הדבקות במה שהמדע יכול לספר לנו, אתה מתחיל להתעסק עם אמת המוסדרת במסיבות עיתונאים. הכל הופך אפשרי. במקום אחד אתם יכולים לקבל תנועה נגד מלחמה גרעינית. בהקשר אחר תקבלו לייסנקואיזם, ובשלישי תקבלו רצח-עם נאצי. כל עוד המדע הוא קרדום לחפור בו למטרה פוליטית, הסכנה תמיד אורבת לפתח.

זו הסיבה לחשיבות התווית קו ברור והגנה על הקו שבין מה שהמדע יכול לומר בוודאות, לבין מה שהוא לא יכול לומר בוודאות.

מה קרה לחורף הגרעיני? כאשר הלהט התקשורתי התפוגג, התברר שהתרחיש המבוסס אינו כה מבוסס. ג'ון מדוקס, עורך Nature, העלה שוב את הביקורות נגדו. שנה מאוחר יותר החל סטיבן סניידר, אחת הדמויות המובילות במודלים של אקלים, לדבר על 'סתיו גרעיני'. אבל כל הסיפור לא צלצל בקול כה מרשים. 

מבוכה תקשורתית אחרונה בחסות סייגן ארעה ב-1991, כאשר האחרון הציג חזון זוועה בעקבות השריפות בבארות הנפט בכוויית - זוועה שלטענתו הייתה אמורה להיות דומה לחורף גרעיני, ושתוצאתה תהיה "שנה ללא קיץ" עם סכנה ליבולים בכל רחבי העולם. סייגן הטעים שמדובר בתרחיש שסבירותו כה גבוהה, עד שהוא אמור "לשנות את תכניות המלחמה." כמובן שאף שביב זעיר מתחזיתו לא התממש. 

מה הלקחים שניתן להפיק מסיפור החורף הגרעיני? הלקח העיקרי, לדעתי, הוא שבחסות שם קליט, מדיניות קשוחה ומסע תקשורתי אגרסיבי, אף אחד לא יעז לבקר את הבסיס המדעי, ובטווח הקצר תזה חלשה ולא משכנעת עשויה לקנות לה מעמד של עובדה. מרגע שזה קורה, כל ביקורת נגדה תוצג כעניין שאינו במקומו. המלחמה מסתיימת בלי שאף אחד יירה כדור. זה הלקח, ודוגמה מכוננת לכך ניתן לראות בעניין העישון הפאסיבי.

ב-1993 הודיעה ה-EPA (הסוכנות להגנת הסביבה בארצות-הברית) שעישון פאסיבי "אחראי ל-3000 מקרים מדי שנה, בקירוב, של סרטן הריאות בקרב מבוגרים לא מעשנים," ואף מזיק למערכת הנשימה של מאות אלפי אנשים." ב-1994, נטען בפרסום של הסוכנות כי 11 המחקרים שעליהם התבססה ההחלטה לא היו חד-משמעיים בפני עצמם, שכן מקדם הסיכון שהם העניקו לעישון הפאסיבי הוא 1.19. (לשם השוואה, סיכון מתחת ל-3 נחשב קטן מכדי שיצדיק נקיטת פעולה מטעם הסוכנות, והופך רמת סיכון לא כשירה לפרסום בירחון הרפואי של ניו אינגלנד, למשל.) זאת ועוד, מאחר שלא הייתה שום מובהקות סטטיסטית ברמת בטחון של 95 אחוז, הורידה הסוכנות את רמת הבטחון הנדרשת ל-90 אחוז, ואז קטלגה את העישון הפאסיבי כגורם מסרטן מקבוצה A.

זה היה, באופן בוטה, מדע שיסודו בהונאה, אך הוא שימש בסיס לאיסורים על עישון במסעדות, במשרדים ובשדות תעופה. קליפורניה אסרה עישון ברשות הציבור ב-1995. בתוך זמן קצר, אף טענה בנושא זה לא נחשבה קיצונית מדי. בשנת 1998, למשל, טען The Christian Science Monitor כי ש"עישון פאסיבי הוא הגורם בר המניעה הממית השלישי בגודלו." החברה האמריקאית לסרטן הכריזה ש 53,000 אנשים מתים מדי שנה מעישון פאסיבי. לכל הטענות האלו לא הובאה אפילו ראיה אחת.

ב-1998 פסק שופט פדרלי שהסוכנות להגנת הסביבה (EPA) פעלה באופן לא ראוי בהיותה "מחויבת למסקנה עוד בטרם החל המחקר" וכי היא "התעלמה ממידע סותר, והגיעה למסקנות על בסיס מידע סלקטיבי." תגובתו של קארל בראונר, ראש הסוכנות, היתה "אנחנו עומדים מאחורי מסקנותינו המדעיות. קיימת הסכמה רחבה. האזרחים האמריקאים מזהים שחשיפה לעישון פאסיבי מביאה איתה שפע של בעיות בריאותיות." שוב, ראו כיצד טענת הקונצנסוס מאפילה על המדע. במקרה זה לא מדובר אפילו בקונצנסוס של מדענים! זהו קונצנסוס של אזרחי ארה"ב.

בינתיים, התרבו המחקרים שלא הצליחו לגלות קשר מובהק כלשהו בין עישון פאסיבי למחלות. מחקר גדול של 7 מדינות, שנערך ב-1998, מצא שאין קשר כזה. כך גם מחקרים מאוחרים יותר. למרות זאת, אנו קוראים כעת, למשל, שעישון פאסיבי הוא גורם לסרטן השד. בנקודה זו, אני חושב, כל אחד יכול לומר כל מה שהוא רוצה על עישון פאסיבי.

כמו בסיפור החורף הגרעיני, מדע קלוקל משמש לטובת קידום של מדיניות שרוב האנשים רוצים בה. אני בהחלט חושב שמדובר במדיניות טובה. אני לא רוצה שאנשים יעשנו סביבי. אז מי יקום ויטען כנגד האיסור על עישון פאסיבי? אף אחד. ומי שכן יטען, יתוייג מיד כשתול של חברת ריינולדס, משרתם של חברות הטבק. בפועל, מה שיש לנו עכשיו הוא מדיניות חברתית המבוססת על דעה קדומה חסרת בסיס. יתר על-כן, לימדנו את הסוכנות להגנת הסביבה לקח שלילי חשוב בנוגע להתנהגותנו בעתיד - סיפרנו להם שהונאה ותרמית היא הדרך להצלחה. 

כאשר התקרבה המאה ה-20 לסיומה, הקשר בין ראייה מדעית קשה ומדיניות ציבורית הפך יותר ויותר אלסטי. בחלקו התאפשר הדבר בשל הזחיחות בעשייה המדעית. בחלקו, בשל חוסר בחינוך מדעי טוב בקרב הציבור. בחלקו, בשל העלייה במספרן של קבוצות שתפקידן הוא לקדם מדיניות ספציפית ושזכו להשפעה עצומה הן בעיצוב המדיניות והן בהעלאת המודעות. בחלקו הגדול התאפשר הקשר הזה בגלל הדעיכה במעמד התקשורת במידה שהיא מתפקדת כמעריכה בלתי תלויה של העובדות. 

ההתדרדרות של התקשורת האמריקאית הינה הפסד נורא למדינה שלנו. כאשר מוסד כמו הניו יורק טיימס אינו מסוגל כבר להפריד תוכן ראייתי מדעתה של העריכה, ומערבב את השניים בחופשיות בעמוד השער, אז ממי כבר ניתן לצפות שיעמוד בסטנדרט גבוה יותר?

וכך, בעולם הזה האלסטי שבו הכל הולך, שבו מדע-או -לא-מדע משמש כמשרתה של מדיניות ציבורית מפוקפקת, אנו מגיעים סוף סוף להתחממות הגלובאלית. אין זו כוונתי כאן לפרוש את הפרטים לגבי הגדול שבשדים המהלכים אימה על עולמנו זה. אני רק מעוניין להזכיר לכם את הדפוס, שעתה הוא כבר מוכר, שנעשה בו שימוש על מנת להגיע למצב העניינים הזה. 

אי ודאויות ראייתיות זוכות להתעלמות בחפזון להשגת מדיניות חובקת כל, ומענקים המשיגים תמיכה במדיניות ע"י כך שהם מייצרים ממצאים הנחשקים ע"י הפטרון. בהמשך, בידודם של המדענים שמסרבים להתיישר עם התוכנית, והאפיון של מדענים אלה כחיצוניים לתחום ו'ספקנים' במרכאות. אלו הם אינדיבידואלים חשודים עם מניעים חשודים המשרתים את התעשייה, ריאקציונרים או פשוט משוגעים אנטי סביבתניים. בקיצור, הויכוח הסתיים, אפילו שמדענים גדולים וחשובים חשים חוסר נוחות לגבי הדרך בה נעשים הדברים.

ממתי הפך המונח 'ספקן' למילת גנאי במדע? ממתי ספקן נדרש למרכאות?

עבור מישהו מבחוץ, החידוש החשוב ביותר במחלוקת ההתחממות הגלובאלית הוא ההסתמכות הגלויה על המודלים. בחזרה בימים של החורף הגרעיני מודלים ממוחשבים שימשו להוסיף משקל למסקנה, "תוצאות אלו נגזרו בעזרת מודל ממוחשב." אבל כעת מודלים ממוחשבים בהיקף גדול נתפסים כמחוללי מידע בפני עצמם. המודלים כבר אינם נשפטים עפ"י יכולתם לאושש את הנתונים שמקורם בעולם האמיתי, הם כעת מייצרים את הנתונים. כאילו שהם בעצמם המציאות. והם אכן כאלה כאשר אנו משליכים לגבי העתיד. אין יותר נתונים אמפיריים באיזור שנת 2100. יש רק תוצאות של מודלים.

הריתוק שמעוררים המודלים הממוחשבים הוא דבר שאני מבין היטב. ריצ'ארד פיינמן קרא לזה מחלה. אני חושש שהוא צודק. מכיוון שרק אם תבלו מספיק זמן מול מסך המחשב תוכלו להגיע לנקודה המורכבת שסביבה נסוב כרגע הויכוח לגבי ההתחממות הגלובאלית.

אף אחד לא מאמין לחיזוי מזג אוויר 12 שעות קדימה. ועכשיו אנחנו אמורים להאמין לחיזוי שהולך 100 שנים לעתיד? ועוד לבצע השקעות פיננסיות בהתבסס על התחזיות הללו? האם כולם השתגעו?

בחזרה לעניינינו. אני מוכרח לומר שהיהירות של יוצרי המודלים היא עוצרת נשימה. בכל מאה היו מדענים שטענו שהם יודעים הכל. היות שהמערכת האקלימית עשויה להיות מערכת כאוטית - אף אחד לא בטוח - התחזיות נגועות בספק אינהרנטי בלשון המעטה. עוד יותר לנקודה, אפילו אם המודלים מצליחים לדייק בכל הנוגע למדע, הם לעולם לא יכולים לספק את הסוציולוגיה. לחזות משהו לגבי העולם מאות שנים מעתה זה פשוט אבסורד.

ראו, לו הייתי מוכר מנייה וטוען שהיא תהייה רווחית ב-2100, הייתם קונים אותה? או שהייתם חושבים שהרעיון כה מטורף שהוא מוכרח להיות הונאה?

בואו ונחשוב לרגע על אנשים ב 1900 בניו יורק. אם הם היו דואגים לשנת 2000 במה היו מתבטאות דאגותיהם? סביר להניח שהם היו דואגים מניין משיגים אנשים סוסים ומה הם עושים עם כל הגללים.

זיהום סוסים היה רע ב1900, חשבו עד כמה רע זה יהיה מאה שנים לאחר מכן כאשר ישנם הרבה יותר אנשים הרוכבים על על סוסים.

אך, כמובן, תוך מספר שנים אף אחד כבר לא רכב על סוסים שלא במסגרת ספורט. בשנת 2000 80% מהאנרגיה של צרפת הגיעה ממקורות שלא היו מוכרים ב-1900. בגרמניה, שווייץ, בלגיה ויפן המקור הזה ספק 30% מהאנרגייה למרות שלא היה ידוע ב-1900. זכרו, אנשים לא ידעו ב1900 מהו האטום. הם לא הכירו את מבנהו. הם גם לא ידעו מהו רדיו, או שדה תעופה, או סרט, או טלוויזיה, או מחשב, או טלפון סלולארי, או מטוס, אנטיביוטיקה, טיל, לווין, MRI, ICU, IUD, IRA, ERA, EEG, EPA, IRS, DOD, PCP, HTML, אינטרנט. אינטרפרון, שידור חוזר, חישה מרחוק, שלט רחוק, חיוג מהיר, ריפוי גנטי, פילוח גנטי, גנים, ריתוך, התבייתות על פי חום, ביפולאריות, פרוזאק, בגד גוף, לאפ דאנס, אימייל, טייפ מנהלים, דיסקים, כריות אוויר, חומר נפץ פלסטי, פלסטיק, רובוטים, מכוניות, שאיבת שומן, שעתוק גנטי, מוליכות על, אנטנות לויין, התעמלות אירובית עם סטפר, ברד (לצריכה), שיטת 12 הצעדים, אולטרה-סאונד, ניילון, ראייון, טפלון, סיבים אופטיים, מנהרת שורש כף היד, ניתוח בלייזר, לפרוסקופיה, השתלת קרנית, השתלת כלייה, איידס. אף אחד מאלו לא היה מובן למישהו ב 1900. הם לא היו יודעים על מה אתם מדברים.

עכשיו.



אתם טוענים שאתם יכולים לחזות את העולם בשנת 2100. שיש טעם בכלל לחשוב על זה. כל שהמודלים עושים זה לשאת את ההווה אל העתיד. הם מוכרחים להיות שגויים. כל מי שטורח לתת לכך רגע של מחשבה יודע זאת.

אני מזכיר לכם שבתקופת חייהם של מרבית המדענים בני זמננו, כבר הזדמנו לנו דוגמאות של תחזיות קודרות שאבדו את תוקפן בשל התקדמות טכנולוגית. אני מתייחס למהפכה הירוקה. ב-1960 אמר פול ארליך "המאבק להאכלת האנושות הסתיים. בשנות השבעים העולם יחווה רעב - מאות מליונים יגוועו למוות." 10 שנים לאחר מכן הוא חזה ש-4 מיליארד אנשים ימותו בשנות השמונים, בינהם 65 מליון אמריקאים. הרעב ההמוני שנחזה מעולם לא התממש וכיום נראה שהוא גם לא הולך להתממש.

גם פיצוץ האוכלוסין לא נראה כעומד להגיע למימדים שעליהם אפילו עד לפני לא יותר מעשור. ב-1990 יוצרי מודלים אקלימיים חזו אוכלוסיה אנושית של 11 מיליארד ב-2100. כיום חלק מאנשים חושבים שהמספר יהיה 7 מיליארד ואף פחות מכך. אף אחד לא יודע לבטח.

אבל אי אפשר להתעלם ממך שהיסטוריית ההתחממות הגלובאלית תואמת את התבנית שתוארה עבור החורף הגרעיני. בדיוק כשם שבמחקרים המוקדמים של החורף הגרעיני ציינו שאי הודאויות הן כה גדולות עד שההסתברויות לעולם לא תהיינה ברות ידיעה, כך גם נשמעו הטענות המוקדמות ביחס להתחממות הגלובאלית, לפיהן ישנן מגבלות משמעותיות לגבי מה שניתן לקבוע בוודאות על שינוי האקלים. ב-1995 טיוטת דוח של ה IPCC גרסה "כל טענה לגבי אבחון פוזיטיבי של שינוי אקלים משמעותי תשאר כנראה במחלוקת עד שאי ודאויות לגבי המשתנים הטבעיים במערכת האקלימית יוסרו." בנוסף נכתב שם "עד כה אין מחקר שהצליח לייחס פוזיטיבית, חלק או את כל שינוי האקלים שנצפה לגורמים אנתרופוגניים." הצהרות אלו הוסרו ובמקומם הופיע "העדויות מרמזות השפעה אנושית מובחנת על האקלים."

מה שברור הוא שלגבי הנושא הזה מדע ומדיניות התערבבו באופן כה ניכר  עד לנקודה בה זה כבר קשה, אם לא בלתי אפשרי להפריד אותם. אפשרי לצופה מבחוץ לשאול שאלות רציניות לגבי התנהלות המחקרים של ההתחממות הגלובאלית, כמו האם אנו נוקטים בצעדים הנכונים לשפר את איכות המידע הנצפה, האם אנו משיגים את האינפורמציה בשיטתיות על מנת לבאר אי ודאויות קיימות, האם יש לנו מכניזם מארגן ללא עניין בהכוונת המחקר בתחום מעורר מחלוקת זה.

התשובה לכל השאלות הללו היא לא. אין לנו.

כאשר מנסים לחשוב כיצד ניתן ליישב שאלות אלו, עולה בדעתי שבהתקדמות מ SETI לחורף הגרעיני לעישון הפאסיבי להתחממות הגלובאלית, אנו נתקלים במסר ברור אחד. ניתן לצפות לעוד ועוד בעיות שמקורן הוא מדיניות ציבורית המתערבת בסוגיות טכניות של בעיות העתיד הכבדות והרציניות המעוררות דאגה יוקדת אצל האנשים בצדדים השונים.

וכרגע אין לנו שום מכניזם להשגת תשובות טובות. אז אני אציע אחד.

בדיוק כשם שכוננו מסורת של מחקר סמיות כפולה להכריע בשאלת יעילותן של תרופות, אנו מוכרחים למסד מחקרים מסוג סמיות כפולה בתחומי מדיניות אחרים גם כן. ברור שהשימוש המתגבר במודלים הממוחשבים כמו GCM, מעלה את הצורך בהפרדה בין אלו המייצרים את המודלים ואלו המאמתים אותם. העובדה היא שהמבנה הנוכחי של המדע הוא מיזמים בהם קבוצות חוקרות אינדיבידואליות מתחרות על מימון מארגונים שבמקרים רבים הם בעלי עניין בתוצאות המחקר, או לפחות עושים רושם כזה. המצב הזה אינו בריא למדע.

לקראת סיום, כמה מכם עלולים לשאול, מה הביג דיל? אז עשינו מספר טעויות. אז מספר מדענים היטו את ממצאיהם וביישו את עצמם. אז מה?

ובכן, אני אומר לכם.

בשנים האחרונות דברים רבים נאמרו לגבי הטענות הפוסט-מודרניות על המדע שמרחיקות לומר אף שמדע הוא צורה נוספת של כח באצטלה של טענות לא מבוססות על חקר מתוך רדיפת האמת והאובייקטיביות. המדע, נאמר לנו, אינו עדיף במאום מעשייה אחרת. הרעיונות האלו מרגיזים מדענים רבים והם מרגיזים אותי. אבל האירועים האחרונים גרמו לי לתהות אם הם צודקים. דוגמא לכך תהיה הדרך שהתקבל ספר מאת הסטטיסטיקן הדני ביורן לומבורג בשם "האינווירומנטליסט הספקן".

הקהילה המדעית הגיבה בדרך שאין לתארה אלא כבזיונית. בספרות המקצועית טענו לפסילתו מכיוון שהוא לא שייך למדעי כדור הארץ. המוציא לאור (אוניברסיטת קיימברדיג') הותקף בקריאות לפיטורי העורך ואף בקריאות למדענים אחרים להחרים אותו. הנשיא לשעבר של ה AAAS תהה בקול כיצד יכלה קיימברידג' "לפרסם ספר שמובן שלא יכל לעבור ביקורת עמיתים." (אבל כתב היד כן עבר ביקורת עמיתים ע"י שלושה מדעני כדור הארץ משני צדי האטלנטי, וכולם המליצו על פרסום.) אבל מה פתאום מדענים מרשים לעצמם לתקוף הוצאה? האם זהו המקארתיזם החדש - המגיע מכיוון המדענים?

הגרוע מכל היה התנהגותו של Scientific American, שנראה כאילו בכוונתו להוכיח את הנקודה הפוסט-מודרנית שהכל הוא עניין של כח ולא של עובדות. המגזין תקף את לומבורג על פני 11 עמודים אך מצא רק 9 שגיאות עובדתיות למרות טענתו כי הספר "שופע טעויות." זו היתה תצוגה עלובה המשלבת התקפות אישיות מרושעות ואף השוואתו של לומבורג למכחיש שואה. הכותרת היתה "המדע מגן על עצמו מפני האינווירומנטליסט הספקן." באמת. מדע צריך להגן על עצמו? האם לזה הגענו?

כאשר בקש לומבורג מקום להגיב לביקורת נגדו, ניתן לו עמוד וחצי. כשאמר שזה לא מספיק, הוא העלה את הביקורות נגדו באתר שלו וענה להם בפירוט. Scientific American איים בתביעה על הפרת זכויות יוצרים וכפה עליו להוריד את העמודים.

התקפות נוספות מאז הבהירו מה מתרחש. לומבורג נאשם בכפירה. זו הסיבה שמבקריו לא צריכים לבסס את התקפותיהם בנתונים. זו הסיבה שהעובדות לא חשובות. זו הסיבה שהם יכולים להתקיף אותו באמצעים הכי מרושעים ואישיים. הוא כופר.

כמובן, כל מדען יכול להיות מואשם כשם שגלילאו הואשם. רק שלא חשבתי שאראה את Scientific American בתפקיד הכנסייה.

האם לזה הגיע המדע? אני מקווה שלא. אבל לזה הוא יהפוך אלא אם כן יהיה מאמץ מרוכז מאת מדענים מובילים להפריד באגרסיביות מדע ממדיניות.

פיליפ הנדלר המנוח, הנשיא לשעבר של האקדמיה הלאומית למדעים אמר "מדענים משרתים את הציבור בצורה הטובה ביותר בכך שהם פועלים במסגרת האתיקה המדעית, לא הפוליטית. אם האוכלוסיה המדעית לא תפטר מהשרלטנים, הציבור לא ידע להבדיל בינם - המדע והאומה יסבלו." אישית, אני לא דואג לגבי האומה.

אבל אני כן דואג לגבי המדע.

תודה רבה לכם.


מייקל קרייטון (1942-2008)