החל ב-1 בינואר, מבשר לנו התקציב החדש, נשלם כולנו תוספת מס של 20 אגורות על כל ליטר דלק שנצרוך. העלאה נוספת של 20 אגורות תצא לפועל ב-2012. מדובר ב'גזירה תקציבית' שאינה זוכה למקום הראוי בשיח הציבורי. מקומה אינו לצד סוגיות כואבות אחרות, כמו הפרת ההבטחה להורדת המע"מ, הקיצוץ ביום לימודים ארוך או העלאת המס על סיגריות - הגזירה הזו חמורה הרבה יותר מכל הגזירות האחרות בתקציב. היא משקפת את מידת ניתוקה של הכנסת מהעם, שכן היא פוגעת יותר מכל באותן קבוצות שממשלת ישראל אמורה להיות אמונה על העצמת החופש הכלכלי שלהם: עניים, צעירים ותושבי הפריפריה. (כתב: זיו ר.מאור)
מחיר הדלק אחרי הגדלת המיסוי יהיה זהה, כמובן, לעני ולעשיר, אך עבור בעלי הכנסות נמוכות מהווה ההוצאה על דלק נתח גדול יותר, יחסית, מההכנסה. הצעירים נפגעים מכך באופן דומה: הכנסתם נמוכה יותר, יחסית, ובדרך כלל הם אינם נמצאים במעמד מקצועי בו המעסיק משלם עבורם את הוצאות הנסיעה. הפגיעה בתושבי הפריפריה נובעת מכך שהם נוסעים יותר. מי שגר באבני איתן צריך לנסוע כ-30 קילומטר עד לסופר הקרוב ביותר, בקצרין. תושב תל-אביב יכול פשוט לרדת לסופר שמתחת לבית. גם מרכולי ענק זולים קרובים מאוד ללב הערים במרכז ומצריכים נסיעה של כמה קילומטרים, בניגוד לפיזורם הדליל יותר באזורי הפריפריה.
בדברי ההסבר לצו המס בעניין הדלק נכתב כי הוא בא "להפחית את הזיהום עקב השימוש בדלקים, על-ידי עידוד אזרחים לעשות שימוש בתחבורה הציבורית, במקום ברכבים פרטיים המגבירים את תצרוכת הדלק... [ו]לעודד שימוש בתחליפים, כגון גז וביו-דיזל". נניח כרגע בצד את העובדה שהמס על הדלק חל גם על התחבורה הציבורית, שמחיר הדלק הועלה גם לשימוש בביו-דיזל ושמדינת ישראל מעלה בהתמדה את המס על סולר - עצם הרעיון אינו הוגן, שכן אין חלופה לנסיעה ברכב. תשתית התחבורה הציבורית בארץ עלובה - בכך אין כל חדש - ופרישתה ברחבי הארץ רק מעצימה את הפגיעה הצפויה בתושבי הפריפריה, שסובלים מתשתית תחבורתית עלובה אף יותר משל אחרים.
למה הדבר דומה? דמיינו סבל העובד במפעל ונושא על גבו מדי יום משאות במשקל כולל של טונה. יום אחד בא אליו מעסיקו ואומר לו: "שמע, בחור, לסחוב על הגב זה לא בריא. זה מזיק. כואב לי הלב לראות אותך סובל. בתור מחווה, אני מעלה את מכסת המשאות שלך לטונה וחצי ביום. כך תהיה חייב לשאת את כל המשאות באמצעות עגלה." אלא שהמעסיק החביב שלנו לא מספק לעובד עגלה, ולסבל המסכן אין ברירה אלא לסחוב על גבו משא כבד יותר. כך פועלת גם העלאת הבלו על הדלק: היא מעמיסה משקל נוסף על גבם המתפוקק של הצעירים ושל תושבי הפריפריה, כדי לעודד אותם לנסוע בתחבורה ציבורית לא זמינה, או לרכוש מכונית יקרה מונעת בגז או בחשמל, שאינה זמינה ממילא. הכנסת ממליצה על חלופה, אבל אין חלופה.
אין צורך בניתוח שלעיל, אפשר להרגיש את הדברים היטב בארנק המתכווץ. התדלוק בישראל הפך בשנים האחרונות חוויה כואבת יותר ויותר. זוכרים את קיץ 2008? אזרחי העולם עקבו אז בדאגה אחרי מחירי הנפט הגולמי המאמירים, שנסקו עד לרמה של 147 דולר לחבית. מחירי הדלק לצרכן האמירו אז ל-6.74 ש"ח לליטר בשירות עצמי. היום מחירי הנפט עומדים על כ-90 דולר לחבית, ואילו החל מה-1 בינואר יעמוד מחיר הדלק בישראל על 7.11 שקל לליטר. כלומר אף שמחיר הנפט ירד בכמעט שליש, מחיר הדלק בישראל עלה בכ-5 אחוז - וכל פער המחירים הזה זורם לכיסה של הממשלה.
נפת(ט)ול: אילוסטראציה
ההתייקרות הנוכחית של הבלו היא שלב שני בתהליך. כבר בתקציב הדו-שנתי הקודם
הופיע סעיף ייקור הבלו ב-30 אגורות. זכרתי את ההתייקרות הזו, וסיננתי קללה נגד האוצר בכל פעם בה עמדתי ליד משאבת הדלק בתחנה. שנת 2010 הייתה טובה מבחינה כלכלית לישראל, וקיוויתי לראות את הסרת הגזירה בתקציב הנוכחי. הופתעתי לראות שטעיתי - אבל לא הופתעתי לגמרי. בפעם הקודמת בה העלו את הבלו, כלב השמירה העיתונאי נרדם. או, יותר נכון, נבח במרץ על השיירה הלא נכונה.
מחיר הנפט היה אז בירידה, אך לשכת נתניהו הגתה ספין מוצלח כדי לגרום לציבור לבלוע בקלות את הגלולה המרה: הגזירה על התייקרות הבלו יצאה לתקשורת לצד הגזירה, שבוטלה לבסוף, על הטלת מע"מ על פירות וירקות. זוכרים את המהומה? עיתונאינו עטו על דוכני הכרמל ומחנה יהודה, כדי לצלם בסטיונרים עם שיני זהב, בזמן שמאחורי הגב שלהם העלה האוצר את מחיר הדלק ב-30 אגורות לליטר. עם יד על הלב, קוראים יקרים, איזו מן הברירות אתם מעדיפים - תוספת של 16 אחוז על מחירי תוצרת חקלאית, או תוספת של 30 אגורות לליטר דלק? לפני שנתיים זה עבר חלק בגלל ספין הירקות, והיום זה עובר חלק סתם. כנראה שהמסה הקריטית של עיתונאי ארצנו חיה בין דיזנגוף לבוגרשוב, ובכלל רוכבת על אופניים.
אז התקציב עבר במליאה, ועמו גם הגזירה החדשה, אבל יש מה לעשות - גם כדי להוזיל את הדלק וגם כדי לשפר את תשתית התחבורה הציבורית - בלי שזה יעלה שקל לאוצר. להפך, זה רק יגדיל את הכנסתו. יש לבטל שני חיקוקים ותיקים, כדי לשפר את רווחתם של תושבי ישראל:
ראשית, מחירי הדלק בישראל נתונים תחת פיקוח ונקבעים על ידי משרד התמ"ת. כל הנחה חריגה טעונה אישור, ותחרותיות הענף נפגעת. משרד התמ"ת צריך לבטל את מחיר המינימום לדלק, כדי לאפשר לחברות ולתחנות להתחרות על כיסנו באמצעות הורדת מחירים באופן פשוט יותר. הנימוק לפיקוח על מחירי הדלק הוא מתן אפשרות לכניסת מתחרים חדשים לשוק הזה - נימוק כוזב, אנכרוניסטי ובלתי-רלוונטי.
שנית, יש בישראל פיקוח מעמיק על התחבורה הציבורית, האוסר על התחרות בה. אם בעל רכב רוצה להשתמש במשאב שעומד לרשותו - המכונית שלו - כדי להסיע נוסעים בתשלום, הוא ייחשב עבריין. כדי לקבל רשיון להסעת נוסעים (מונית) צריך לשלם עבורו סכום גדול. כדי לקבל זיכיון להפעיל קו קבוע של תחבורה ציבורית, בין כמונית שירות ובין כחברת אוטובוסים, צריך לשלם הון עתק למשרד התחבורה. וכמובן, גם בענף הזה - יש פיקוח דקדקני על המחירים. ההסדר הזה פועל לנוחות האוצר, ולתועלתם של תאגידי התחבורה הציבורית, הנהנים גם כך מסובסידיה של 2.4 מיליארד שקל לשירותיהם הבלתי-יעילים. אם הכנסת תאפשר תחרות חופשית בענף זה - התחבורה הציבורית בישראל תהפוך הרבה יותר יעילה וזולה, כי במקום בו יש ביקוש ואין פיקוח, יש גם היצע.
אקו"ם