גם הסיבה לפעולה השנייה מובנת: כאשר שער הדולר יורד בהשוואה לשער השקל, ליצואנים קשה יותר: הם צריכים לשלם משכורות בשקל שערכו עלה, שעה שאת התמורה הם מקבלים בדולרים שערכם ירד. כאשר בנק ישראל נכנס לשוק, קונה דולרים ומשלם תמורתם בשקלים, כמות הדולרים בשוק קטנה ואילו כמות השקלים גדלה. פעולה זו אינה מבטלת לחלוטין את ירידת שער הדולר - כפי שראינו בשנתיים האחרונות, שער הדולר ירד והציבור הצביע ברגליים והפסיק להשתמש בדולרים להשוואה - אבל היא ממתנת אותה. מיתון זה של הירידה מועיל ליצואנים של ידע ומוצרים בעלי ערך מוסף גבוה (כמו יצואני תוכנה או חברות תוכנה).
דולר גבוה וריבית נמוכה = נזקאבל להורדת הריבית ולקניית הדולרים של בנק ישראל יש גם תוצאות שליליות. רובן אינו ניכר לעין באופן מיידי, אך השלכותיהן העמוקות חמורות בהרבה מהתועלות המפוקפקות שהניבה, לכאורה, פעולתו של בנק ישראל.
בעיה ראשונה נובעת מהורדת הריבית על ההלוואות. כאשר בנק ישראל מוריד את הריבית על ההלוואות שהוא נותן לבנקים, לאלו קל יותר להלוות לציבור. אבל בנק ישראל מוריד במקביל גם את הריבית על ההלוואות שהוא עצמו לוקח. במצב כזה, הרבה פחות מפתה מבחינת הציבור להשקיע באגרות החוב הממשלתיות הסולידיות - הריבית הנמוכה דוחפת אותו להשקעת כספו במניות ובנדל"ן. התוצאה היא, פעמים רבות, בועת מניות ונדל"ן.
בנק ישראל משתמש בשקלים שהוא מגייס מהציבור בריבית נמוכה כדי לקנות דולרים. זו, ככל הנראה,
השקעה גרועה: בנק ישראל קונה סחורה שערכה צונח (דולרים) ומשלם עבורה בסחורה שערכה עולה (שקלים). אם מחר שער הדולר יצנח בעולם בחמישים אחוז, בנק ישראל ימצא את עצמו עם הרבה פחות כסף ממשי בכיס, כשמצבת החובות שלו (בשקלים) הולכת ותופחת. מאחר שבנק ישראל אינו אלא הבנקאי של הממשלה, מי שיצטרכו
לשלם את החובות יהיו אתם, קוראי הבלוג, ושאר אזרחי ישראל.
תוצאה שלילית נוספת של הורדת הריבית ושימור שער הדולר היא פגיעה בכוח הקנייה שלנו. כששער הדולר נשמר ברמה נמוכה, המשכורת שלנו מספיקה כדי לקנות פחות מוצרים (שכן השקל מוחלש באופן מלאכותי), היבוא יקר יותר, הטיולים בחו"ל יקרים יותר, ויקר יותר לייצר עבור ישראלים או לייצר לייצוא המבוסס על ייבוא חומרי גלם. את הפגיעה הקשה ביותר סופגים החלשים והעניים יותר: במקום שכוח הקנייה שלהם יעלה, הוא יורד.
כל הישראלים פראייריםריבית נמוכה ושער שקל נמוך הם מלכודת שקשה להיחלץ ממנה. דמיינו לדוגמה מצב בו בנק ישראל יעלה מחר את הריבית ל-5 אחוז. במצב כזה יתרחשו כמה דברים: ראשית, המשקיעים בישראל ינהרו מן הבורסה ומהנדל"ן וייקנו את אגרות החוב של ממשלת ישראל. עם ריבית גבוהה, יהיה כדאי יותר להשקיע כספים באגרות אלו. הבורסה תצנח ובועת הנדל"ן תתפקע.
ריבית כה גבוהה תהיה אטרקטיבית מאוד גם למשקיעים זרים והם יציפו את השוק בהשקעות זרות בדולרים, והתוצאה תהיה צניחה של הדולר, זהירות רבה יותר של הבנקים במתן הלוואות, ועליה ניכרת בכוח הקנייה של אזרחי ישראל. תוצאה נוספת של העלאת הריבית תהיה צניחה במחירי הדירות והשכירות. העליה בריבית גם תיטיב עם יצרנים ונותני שירותים בתוך ישראל, ועם יצואנים שחומרי הגלם הם מרכיב חשוב במוצרים אותם הם מייצאים. היא תהיה רעה, עם זאת, לחלק מחברות הטכנולוגיה העילית.
לכאורה, תוצאות שיש בהן יותר רע מטוב, אך מבחינת בנק ישראל זו תוצאה שלא ניתן לקבלה. ראשית, ריבית גבוהה תאלץ את בנק ישראל לוותר על מכשיר השליטה העיקרי - שליטה מזיקה, אך עדיין שליטה - במדיניות הכלכלית. עם ריבית גבוהה, יחשוש בנק ישראל מנטילת הלוואות גדולות כדי לממן את רכישת הדולרים, וסטנלי פישר, נגיד הבנק, לא יוכל להמשיך ולקנות עשרות מיליארדי דולרים בשוק.
שנית, ממשלת ישראל - שעבורה מנפיק בנק ישראל את אגרות החוב - תתקשה מאוד ליצור גירעונות תקציביים. מדיניות התקציב המתירנית של השנתיים האחרונות לא תוכל להימשך במצב של ריבית גבוהה, שתכתיב זהירות וריסון, והממשלה תיאלץ לנקוט מדיניות תקציבית מפוכחת.
מדיניות מפוכחת, עם זאת, היא מדיניות בלתי-אפשרית כאשר שאיפתם המרכזית של משרד האוצר ובנק ישראל היא "לייצר" צמיחה. העלאת הריבית, לפיכך, תיטיב עם תושבי ישראל, אך תאלץ את ממשלת ישראל להכיר בכך שאנו נתונים במשבר כלכלי. לפיכך, ממשלת ישראל מעדיפה למשכן את עתידם של תושביה - הישראלים הפראיירים - כדי ליצור מראית עין מטעה של שיפור.
התרמית הכלכלית הגדולהעל מידת ההטעיה והשקר שבצמיחה הנוכחית ניתן לעמוד כשמעיינים ב
נתוני האשראי של בנק ישראל. מנתוני האשראי - נתוני ההלוואות שמעניקים ונוטלים תושבי ישראל - ניתן ללמוד הרבה על אופיה של הצמיחה הנוכחית ועל מרכיביה. המראה המצטייר רחוק מלעודד.
הנתון המדאיג ביותר הוא הצניחה בהשקעה העסקית ובהשקעה בייצור. בשנתיים שקדמו למשבר - מנובמבר 2006 עד אוקטובר 2008 - גדל סך ההלוואות מהבנקים לסקטור העסקי ב-53 מיליארד שקל (גידול של 16.1 אחוז בשנתיים). בשנתיים שחלפו מאז (נובמבר 2008 עד אוקטובר 2010) הוא צנח ב-20.6 מיליארד (ירידה של 5.3 אחוז). מעבר כזה, מגידול באשראי לעסקים לצניחה באשראי לעסקים מעיד על כך שכמות כלל ההלוואות שנוטלים עסקים צנחה ב-74 מיליארד שקל - עדות חריפה לשפל כלכלי.
הצניחה בהשקעה העסקית היא איתות מוקדם לירידה צפויה בייצור ובייצוא. זו אכן באה, כפי ש
מלמדות ידיעות המבוססות על
נתוני הלמ"ס.
ובכל זאת, כלל ההלוואות לציבור גדל בכ-196 מיליארד. להלכה, יש כאן עדות לצמיחה ניכרת באשראי ולשגשוג כלכלי. בפועל, יש כאן עדות לבועה הרסנית של צמיחת-בלוף.
חלק אחד מהגידול באשראי הוא הלוואות לממשלה. בשנים 2006-2008 גדל סך אגרות החוב (בבורסה ומחוצה לה) שהנפיקה הממשלה ב-1.09 מיליארד שקל - פחות מאחוז אחד מכלל הגידול בהשקעות. בשנתיים האחרונות, לעומת זאת, תפח החוב הממשלתי ב-87.5 מיליארד - 44.7 אחוז מכלל הגידול באשראי.
חלק אחר מהצמיחה המלאכותית נובע מהשקעה בבורסה. בשנים 2006-2008 גדל סך ההשקעה בבורסה בכ-12 מיליארד שקל - כ-10.6 אחוז מכלל הגידול באשראי. בשנתיים הבאות, הוא תפח ב-65.7 מיליארד שקל (עליה של 33.5 אחוז).
האשראי למשקי הבית בישראל גדל ב-18 אחוז בשנתיים האחרונות, כשבהלוואות לדיור יש גידול של כ-30 מיליארד שקל, לעומת גידול של 23.6 מיליארד בשנתיים שקדמו לכך. קצב הגידול כאן משמעותי פחות, אך בהתחשב בעובדה שהוא המשיך להתקיים בשנתיים של צניחה בהשקעות העסקיות, יש לו חשיבות לא מבוטלת. לשם השוואה, בשנות המשבר הכלכלי של 2002-2004, שנים בהם האשראי העסקי התכווץ, היקף האשראי לציבור בכלל ולדיור לא השתנה כלל.
התמונה הכללית ברורה: ההשקעות בעסקים ובייצור צנחו, הממשלה לוותה כמעט מאה מיליארד שקל נוספים, שוק המניות מופצץ בכסף זול, ושוק הדיור משגשג. לא צמיחה יש לנו כאן כי אם תעתוע מדבר.
אין מוצאהחלופות העומדות לרשות בנק ישראל וממשלת ישראל - לבד מהעלאת הריבית - אינן רבות. האפשרות הנגישה ביותר היא הטלת מסים על פעילויות רצויות פחות, כמו מסים נוספים או חדשים על קניית ומכירת דירות, מסים על רכישת ומכירת מניות או היטלים, מסים והגבלות על תנועות מטבע זר.
אבל פעולות כאלו אינן נטולות השפעה שלילית. בשורה התחתונה, כולן שוות ערך למיסוי חסכונותיו של הציבור, והתוצאה הסופית תהיה אחת: הקטנת ההכנסה הפנויה העומדת לרשות אזרחי המדינה, צמצום האשראי אותו ניתן להעניק לעסקים וליזמות עסקית, והגברת ההתכווצות הכלכלית.
אפשרות אחרת, מפתה יותר מבחינת הממשלה, היא להעלות מסים עקיפים, ובמיוחד על מוצרים כמו סיגריות, אלכוהול, דלק, וכדומה. המסים האלו פוגעים קודם כל בחלשים, אך קל מאוד להשיתם על הציבור וליהנות, גם אם לטווח הקצר, מגידול בהכנסות המדינה. יתרון נוסף למסים העקיפים הוא ש
אופן מדידת האינפלציה אינו נותן לרבים מהמוצרים הממוסים מקום חשוב בחישוב האינפלציה. מתחילת שנת 2009
עלו מחירי הסיגריות בכ-27 אחוז, מחירי המשקאות החריפים בכ-14 אחוז, מחירי הדיור ב-12 אחוז, ומחירי שכירות הדירות ב-10 אחוז (ו-24 אחוז מתחילת 2008). כל העליות האלה לא השפיעו על המדד ולכן לא יצרו לחץ על נגיד בנק ישראל להעלות את הריבית.
לתערובת בעתת הריבית והפיתוי המסוכן להעלות מסים יש להוסיף את אישיותם של העומדים בראש המערכת. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, נהנה מאשראי כמעט בלתי-מוגבל, ומתנהל כהכלאה בין כלכלן קיינסיאני-מוניטריסטי וסוחר בשוק לילינבלום עליו-השלום. פישר יודע שיש הכרח להעלות את הריבית, אך מתקשה לוותר על חלום מיתון ייסוף השקל ואינו מפגין תשוקה להפוך לשק החבטות של הכנסת, הממשלה וה"יצואנים," כפי שבוודאי יקרה אם יעלה את הריבית. נזק כנגדו ניצב יובל שטייניץ, מן הגרועים שבשרי האוצר שהיו לנו מעולם. בזגזוג שלו בין רצונו שלא להיראות בובה על חוט של בכירי האוצר, לבין העובדה שזה בדיוק מה שהוא; בסלאלום המשונה שלו בין הפחד שביבי יבוא ויקח לו את הצעצועים, לבין זה שאין לו מושג ירוק בכלכלה - הוא רכרוכי במקום בו צריך לעמוד על דעתו, ועיקש כפרד בכל ההחלטות הלא נכונות.
השילוב של נגיד נערץ החושש מהעלאת הריבית הנדרשת כזו, ושר אוצר שצריך לבדוק קודם במילון מה זה לעזאזל "ריבית" מובילים לכך שהסיכוי שיבוצעו הצעדים הנכונים קטן. את המחיר על כך נשלם כולנו.
אקו"ם