אחוזי טייקון? הסיפור האמיתי מאחורי מאבק "הקטנים" בששינסקי.

הרי על פניו "המשקיעים הקטנים" נראים ומתנהגים כמוני וכמוך. כלומר, כמו אנשים רגילים ולא כאותו יצור הקרוי "טייקון" - מונח שמשמעותו ביפנית עתיקה 'רשע טהור' - המקנח את אפו בשטרות של יצחק בן צבי ומזמין את אייל שני לערבב לו את החלב בקורנפלקס בארוחת הבוקר, בעודו פורס את המחצלת על גבו של הפיליפיני המשמש הדום לרגליו, קוטם סיגר קוהיבה וצופה במחמדיהן המקפצים של זוג שפנפנות הבלייזר שרכש, אגב משחק כדורעף בחוף הפרטי אותו הפקיע מהציבור; מצב רוחו של הטייקן מעולה, אך זאת רק בגלל שבצהריים הוא עתיד לפטר חמישים עובדים - סתם-ככה, בשביל-הכיף - בעורקיו זורמת גופרית ירוקה; בעיניו מנצנצת כספית אכזרית. בן שטן אמיתי, הטייקון.

הגברת שושנה וינברג היא פנסיונרית מחיפה, ניצולת שואה ולא שומעת כל כך טוב. בשבועות האחרונים – כך מספר בנה דוד – היא הקדישה שעות רבות מזמנה להרמת טלפונים ולמשלוח פקסים לחברי הכנסת והשרים, כדי להגן, כך היא מספרת, על הכסף שלה. 

בסוף מסיבת העיתונאים של "המשקיעים הקטנים" ניגש אליה עיתונאי ובנימת נופת צופים התעניין: "מי הורה לך להגיע היום?...מי כתב לך את הנאום?..זה מוטי, כן? מוטי מורל כתב לך אותו?" נשאלו שאלות נוספות ברוח דומה, רוח המבקשת לחשוף את הפרצוף האמיתי שמאחורי שושנה וינברג, שהרי זה לא יכול להיות - היא נראית כמו אדם טוב, אדם רגיל, אדם שמחשבתו ישרה ומצפונו נקי - וככל הנראה אינה מודעת לכך שהיא אחוזת-טייקון, הנוהג בגופה כאילו הייתה בובת סמרטוטים!

והרי באיזו דרך אחרת ניתן להסביר כיצד שושנה וינברג, בנה דוד וינברג, דוד חי ועורך הדין שלוש, שנשאו דברים במסיבת העיתונאים ואינם טייקונים - אינם תומכים בהגדלת המיסוי?! הרי כספי המיסים הולכים למדינה, והמדינה זה אנחנו, המדינה זה הכל - המדינה דואגת, המדינה מספקת, המדינה-שלעולם-איננה-מסתפקת: מערכת החינוך הממלכתית, קצבאות הילדים, קרן הקולנוע הישראלית, אוניברסיטת חיפה, גולני, משטרת ישראל, הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, הטלוויזיה החינוכית, הפנסיה התקציבית – רשימה חלקית בהחלט של גופים והליכות ממלכתיות המתנהלים ביעילות שוויצרית וזקוקים רק לעוד מעט מעות מכיסם של אותם "טייקונים" כדי להפוך את ישראל למעצמה טכנולוגית, חינוכית, תרבותית, חברתית, אנושית, עולמית וקוסמית, שבאמצעות תכנון מרכזי תשכיל לרקוח את  הטוב שבכל העולמות האפשריים. 

מסכנה הגברת וינברג,

מסכנה שושנה. היא לא מבינה...

והיא לא היחידה. גם כמה וכמה עיתונאים חושפים, בחדרי חדרים, את תסכולם נוכח אי יכולתם לפצח את הפרדוקס.

לא נעים לי לבקר קולגות בפרהסיה, אך מבוכתם אינה רק מבוכה למקצוע העיתונאות אלא גם מסוכנת. אחרי הכל, התעלומה שבפנינו אינה בדיוק ברמת התחכום התובעת את התערבותו של גרגורי האוס או שרלוק הולמס. יש צורך בקורטוב הגיון בסיסי, וזה יוביל מיד למסקנה כי יש - בגדול - רק שתי גרסאות אפשריות:

יש באמת ובתמים בני אדם, שאינם פסיכופטים גמורים ובמחשבה צלולה, שלא תחת השפעה תרופתית, סבורים כי העובדה שהם סיכנו את כספם במיזמי הנפט והגז - מתוך כוונה להרוויח כסף(!!) - מקנה להם זכות ליהנות מרווחי המיזמים כאשר אלו נושאים פרי, כל זאת במטרה לשפר את רווחתם הכלכלית האישית, ובלי להתחשב באחיהם ובאחיותיהם האזרחים, שלא השקיעו אגורה ולא סיכנו דבר.

יש אמנם בני אדם מוסתים - אנשים שהם אחוזי-טייקון, משוחדים על ידי טייקון, כאלו שטייקון חטף את יקיריהם ומחזיק אותם כבני ערובה במרתף עד שיעשו כרצונו - או יצורי שאול דמויי-אדם (טייקונים בתחפושת עור-אדם כמו בסרטים "פלישת חוטפי הגופות" או "מין מסוכן") הטוענים כי הם מתנגדים להטלת מיסוי על מיזמי הגז והנפט. אבל אין אדם עצמאי ושפוי בדעתו שחושב כך.

לא אכביר מלים ולא אכביד עוד על הקורא, אך כדי שלא יישאר אף בדל ספק או מבוכה בלב הקוראים או עמיתי העיתונאים, ברצוני להציע כמה תרגילים ונקודות למחשבה:

צדק טבעי – נסו לשים את עצמכם בנעליהם של "המשקיעים הקטנים". נניח שאתם הייתם משקיעים בחנות מכולת, בחברת גז, בדירה או בכרטיס לוטו, והשקעתכם הייתה נושאת פרי ומניבה לכם רווחים - האם לא הייתם מתנדבים מיוזמתכם לתרום מעל למחצית מהרווחים (נטו - לאחר מס) למדינה? האם אתם מונעים על ידי תאוות בצע חייתית וחמדנות בהמית, או שאתם אנשים המונעים על-ידי אהבת האדם?

ניהול יעיל ומוסרי של הכסף – האם אתם יכולים להעלות בדעתכם חברה פרטית אחת (מלבד גוגל) המכוונת כל כולה לרווחת הציבור ומתנהלת ביעילות אופטימאלית - ובה בעת מעניקה תגמול שווה לכלל עובדיה, עצלים כחרוצים, מצטיינים כבינוניים, ואיננה מפטרת לעולם, אף אחד, ללא קשר לתפוקתו, תפקודו ובמקרים מסוימים אף פשעיו? הרמוניה נדירה כזו בין דאגה לכספם של האזרחים והאינטרסים של העובדים – האם היא מתקיימת במקום כלשהו מחוץ למגזר הציבורי?