ביום שישי האחרון התפרסם ב-TheMarker מאמר המצדיק הטלת מיסוי רטרואקטיבי על שותפויות הנפט והגז, בטענה מוזרה ומקוממת: מותר למדינה להפקיע כסף שלא הושקע על-ידי משקיעים מוסדיים. במילים אחרות, זכויות הקניין שמורות לגדולים ולחזקים. הקטנים והדלפונים, שהשקיעו את כספם במניות הנפט והגז, מתבקשים לקום מחר בבוקר ולהכיר במציאות: השוק החופשי סיים את תפקידו ההיסטורי. (כתב: רותם סלע)
אילוסטרציה: משקיע קטן שלא מבין מהחיים שלו. ראו איך המציאות מקרננת אותו!
רקע
מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי, שפורסמו לפני כשבוע וחצי, מבקשות להעלות בצורה חדה את נטל המס (תמלוגים, תקבולים, היטלים) המוטל על חברות גז ונפט, ולהחיל משטר זה בצורה רטרואקטיבית גם על חברות אשר השקיעו זה כבר סכומי כסף נכבדים על בסיס משטר המס הקודם.
סמל המאבק להעלאת התקבולים הרטרואקטיבית היה אמור להיות איש העסקים יצחק תשובה - הדמות הציבורית הבולטת ביותר והמזוהה ביותר עם שדות הגז שנמצאו למול חופי חיפה. תשובה היה אמור להפוך כתוצאה מהתגליות מעשיר גדול לעשיר גדול מאוד-מאוד.
בישראל, קל להיטפל לאדם שהעיז להתעשר באופן כה נבזי מעמלו. אם הוא עשיר, סבורים רבים בישראל, הרי שנבל הוא ולנבלים מותר לעשות הכל. בנסיבות אלו, נגרמה לחסידי השוד הרטרואקטיבי עוגמת נפש רבה, משגילו אלו בשבוע החוף כי נגד ההעלאה המתוכננת יוצאים גם מאות רבות של משקיעים קטנים, שעושר אגדי הוא מהם והלאה. במקובץ, משקיעים קטנים אלו מחזיקים בנתח גדול יותר מהחברה מאשר תשובה ועבור כל אחד מהם בנפרד מדובר ב'כבשת הרש' ממש. במילים אחרות: עבורם, ששינסקי הוא לא רובין הוד, אלא סתם גזלן.
הפיתרון: מי צריך בכלל משקיעים?
על רקע הברוך המסתמן בחרה מירב ארלוזורוב - המצדדת ככל הנראה בהעלאת המס הרטרואקטיבית - לייחד את מאמרה המלומד להצדקת ההפקעה של רכושם של 'הקטנים' בנימוק של דירוג מוסרי בו זכות הקניין של משקיעים "רציונליים" קודמת לזכות הקניין של משקיעים "ספקולטיביים." השקעה ספקולטיבית, מספרת לנו ארלוזורוב, היא למעשה הימור אמוציונלי ולכן רכושו של משקיע קטן שנוקט גישה אמוציונלית הוא הפקר ואך ראוי שהמדינה תלאים את רכושו.
זה מאוד הגיוני, כמובן. מן המפורסמות הוא כי זכויותיהם הקנייניות של "הרציונליים" הן קדושות ואלו של המהמרים הן אסקופה נדרסת. על פי אותו היגיון ראוי שהמדינה תמסה רטרואקטיבית את כל הזוכים, גדולים כקטנים, בלוטו ובטוטו מאז קום המדינה. אולי גם כדאי להפקיע את הדירות שרכשו אנשים, אם יוכח שעשו זאת בלהט הרגע... אך רגע לפני שנעשה זאת, אולי כדאי לעצור ולתהות: מהי בכלל השקעה ספקולטיבית?
למזלנו, ואנחנו מתכוונים לכך במובן הרציונלי של המילה, ארלוזורוב עונה גם לשאלה זו, כשהיא מציגה את 'הראיות' לכך שכספי המשקיעים הם לא יותר מספקולציות שראוי להלאימן (מתוך משקיעים בקזינו הגז ובוכים. 19.11.2010):
"לצד הנתונים המדהימים, המעידים עד כמה התחום נהפך ל"חם", הביאה הרשות עוד נתון אחד, מעניין במיוחד. מתברר כי בשעה ששותפויות הנפט מזנקות לשיאים חדשים, דווקא המשקיעים המקצועיים בשוק ההון - המשקיעים המוסדיים - תפסו מרחק"
ואכן מהנתונים אותם מציגה ארלוזורוב במאמרה עולה כי הנתח של המשקיעים המוסדיים בחברות הגז והנפט ירד בשנה האחרונה מ-10.8% ל-8.8% וכי סקטור זה, שנסק לכדי כ-5 אחוז משוויו של שוק המניות התל אביבי, מחזיק כרבע אחוז בלבד מתיק ההשקעות המוסדי, והרי לנו התשובה במהופך: משקיע מוסדי הינו מקצועי ורציונלי ולכן יש לחוס על כספו. לעומתו, המשקיע הקטן הוא סתם אזרח טומטום שלא מבין מהחיים שלו, ולראייה, הוא לא השקיע לצד מוסדיים.
אילוסטרציה: משקיע מוסדי רציונאלי וחד כתער, למרבה הפלא התשואה שלו שווה לזו של הקטן המקורנן
אאורקה!
למקרא שורות אלו כמעט קפצתי מכיסאי, דבר שהיה עלול להביא אותי להסתבך עם מאוורר התקרה. "הייתכן?!" חשבתי, "הייתכן שנמצאה אבן החכמים הקרויה 'השקעה רציונלית' או 'הקצאה רציונלית' ושאותה אבן חכמים חולקה למשקיעים המוסדיים? הרי עד היום הראו מחקרים שוב-ושוב-ושוב-ושוב, פעם-אחר-פעם, כי התשואה הממוצעת אותה מצליחים 'מקצוענים' אלו לספק ללקוחותיהם שואפת לתשואת השוק בניכוי דמי הניהול שהם גובים. והנה, מסתבר כי כולם טעו!"
מיותר לציין כי התרגשתי מאוד! והחלטתי בו במקום כי את השבוע הקרוב אקדיש לחיפוש מדוקדק אחר אבן החכמים הזו. ייתכן כי הסוד טמון בשורה מסוימת או בנוסחה תמציתית אחת. אם מירב ארלוזורוב יודעת על האבן הזו, וודאי שמציאתה תהיה קלה. ברגע שאמצא אותה, נוכל לצפות למחר חדש ומבטיח - עידן חדש בתולדות האנושות: תור הרציונליות. כל מה שיישאר לעשות הוא להפקיע את כספו של ציבור הטמבלים ולסגור את השוק אחת ולתמיד.
האם הבנתם את עומק המהפך, קוראים יקרים? עד היום התנהלה הציוויליזציה המערבית על בסיס מודל חברתי בזבזני ומיותר הקרוי שוק חופשי. השוק הזה, כל כולו ספקולציה אחת גדולה: הערכות מחוררות, אמונה עיוורת, הערכות, אמוציות וחוסר ודאות. ככל שהסיכון עולה, כך גם הולך וגדל גם התגמול הקרוי רווח - זה אשר בתיאוריה המרקסיסטית, שאינה מכירה בסיכון, זכה לכינוי הגנאי רווח עודף או גזל.
עכשיו, בחסות כדור הבדולח של הרציונליות - אם וכאשר נמצא אותה - נוכל להימנע מכל הבלבול והבזבוז הזה. נוכל לבעוט בישבנם המדושן של פרנסי תעשיית הון הסיכון, הבנויה על תחושות בטן חזקות ועל הצלחות מעטות. לא יהיה גם צורך ביזמים קטנים המגששים ומספקלטבים בפתיחת עסק קטן, במקום לרדוף אחר תלוש "רציונלי" מהמגזר הציבורי. לא יהיה צורך למלא לוטו וטוטו - אחרי הכל, התוצאות צפויות וידועות זה מכבר! לא צריך משקיעים קטנים (פראיירים, המשוגעים היחידים) שתולים את כספים בקידוחים בגבעות עולם ובמעמקי הים, ומחזיקים אצבעות בציפייה.
לא צריך אותם! יש לנו רציונליות קשה, קרה וודאית.
בעצם, כבר היינו שם. הרי עד לפני עשרים שנה ניהלו פקידים ורגולטורים חצי עולם באופן רציונלי. למעשה המאה העשרים כולה הייתה מאבק עיקש בין "הספקולטיביים" העיקשים של השוק החופשי, ו"רציונליים" מחושבים היטב שלא הובנו כהלכה. ובעוד במערב החופשי נתנו לחולמים לשגות, ליפול, לקום ולנסות שוב, בצד השני ביקשו המתכננים לבטל את הספקולציה ולהציב על מקומה תכנון מרכזי רציונלי.
בפעם הקודמת זה נגמר בנוק-אאוט בסיבוב ה-1989. חומת ברלין נפלה ומיליוני אנשים הצביעו ברגליהם וחצו את הגבול לצד המערבי והספקולטיבי של גרמניה. אלא שהפעם, רומזת ארלוזורוב, התגלתה הרציונליות האמיתית, ולפיכך נכון וראוי לצפצף על המשקיעים הקטנים, להחריב עד היסוד את העולם הישן ולצעוד לעידן חדש בו הרווח כולו שלנו.
אקו"ם