עוני והפטיש של מאסלו

דו"ח מצב העניים בישראל שפרסם באחרונה מכון ירושלים לחקר שווקים עורר סערה זוטא בהעלותו את הטענה כי העוני בישראל לא רק שלא התרחב בשנים האחרונות, אלא אף הצטמצם באופן משמעותי. נכון או לא, הדו"ח עורר שוב שאלות מהותיות ביחס לעוני, להיקפו ולאופן מדידתו. יש יותר עוני או פחות? תלוי את מי שואלים. ליתר דיוק, תלוי מה שואלים. (כתב: אורי רדלר)

הפטיש של מסלו
הפילוסוף האמריקאי-ישראלי אברהם קפלן טבע בשנת 1964 את "חוק הכלי," הידוע גם בשם "חוק מסלו," על-שם הפסיכולוג אברהם מסלו, שניסח אותו כך: "אם הכלי היחיד שברשותך הוא פטיש, אתה מתפתה להתייחס לכל דבר כאילו היה מסמר." אם הידע והיכולת שלך מוגבלים, תיטה להגדיר את הבעיות כך שיתאימו לידע וליכולות המוגבלים שלך. כפי שניסח זאת קפלן: "אין זה מפתיע לגלות שמדענים מנסחים בעיות באופן כזה, שפתרונן דורש דווקא את המיומנויות בהן הם מחזיקים."

כל אחד מאיתנו פגש ב"חוק הכלי" בפעולה בתחום המעשי. אם ניוועץ בנטורופת נגלה כי כל בעיותינו קשורות לתזונה לא נכונה; היחצ"ן יאמר לנו כי בעייתנו המרכזית היא שאנחנו לא יודעים איך למכור את עצמנו;  ואילו המומחית לניתוחים פלסטיים תיטה דווקא לסברה שבעייתנו העיקרית אינה יחסי-הציבור שלנו אלא דווקא אפנו הגדול או אוזנינו הבולטות מעט לצדדים.

"חוק הכלי" נכון במיוחד ביחס לסטטיסטיקה, נכון אפילו יותר ביחס לנתונים סטטיסטיים על כלכלה, ונכון מכל ביחס לסטטיסטיקה של עוני. נתונים סטטיסטיים נקובים במספרים. עובדה זו יוצרת רושם של דיוק רב, ומפתה את מלקטי הנתונים להניח שאם המספרים מדויקים, גם הבדיקה מדויקת. יתר על-כן, כאשר הנתונים הסטטיסטים שברשותנו הם היחידים שאפשר להשיג בקלות ובאופן אמין, ניצבים הבודקים בפני פיתוי עז להניח שאלו הם גם הנתונים החשובים והרלוונטיים ביותר.

מסמרי העוני
הדו"ח המרכזי בישראל העוסק בעוני הוא "דוח ממדי העוני והפערים החברתיים" של הביטוח הלאומי. דו"ח זה מתבסס בעיקר מסקנותיו על סקר הכנסות ברוטו ונטו, כפי שדווחו על-ידי מעבידים לביטוח הלאומי. נתוני ההכנסות ברוטו הן אחד הנתונים היחידים שקל לקבל את פרטיהם באופן עקבי, אמין ורציף. וכפי שניתן לחזות מראש, בביטוח הלאומי מניחים, לנוחותם, כי בדיקת ההכנסות (ה"פטיש") היא גם הכלי הטוב ביותר למדידת מצב העוני (כלומר, זה ה"מסמר").

אלא שלמדידת הכנסות אין שום קשר הכרחי לעוני. לבד מפגמים מהותיים בעצם הבדיקה לפי הכנסות (לדוגמה, עבודה 'בשחור', הטבות לא כספיות, סיוע משפחתי, נכסים משפחתיים, וכדומה אינם נאמדים) והעובדה שהאוכלוסיה השרויה במצוקה הרבה ביותר עשויה לחמוק ממדידה כזו (לדוגמה, דרי הרחוב בישראל אינם מועסקים  במקום עבודה המדווח לביטוח הלאומי ואינם מדווחים על מצבם לסוקרי הלמ"ס), בעייתו המרכזית של הדו"ח היא שהוא מודד פערי הכנסות ולא עוני.

בדו"ח ממדי העוני של הביטוח הלאומי עני הוא מי שהכנסתו היא מחצית מההכנסה החציונית. לפי שיטת חישוב זו, כל עוד פערי ההכנסות הם כמות שהם וכל עוד השמש תתמיד לזרוח מעל ההרים ולשקוע בים יורו דו"חות העוני של הביטוח הלאומי על כך שכרבע מאוכלוסיית ישראל היא ענייה. גם אם האדם העני ביותר בישראל ישתכר מיליון שקל בחודש יצביע הדו"ח בעגמה על-כך שכרבע מאוכלוסיית ישראל שרויה בעוני ובמצוקה.

ולא רק שדו"ח הביטוח הלאומי אינו מודד עוני, גם את הפערים הכלכליים הוא מודד בשיטה הגרועה ביותר האפשרית. מחאות שהביעו גורמים שונים, וביניהם גם הלמ"ס, כנגד האופן בו מחושב העוני, הביאו את הביטוח הלאומי להוסיף לדו"ח ממדי העוני לשנת 2008 גם נתונים המתבססים על הוצאות. גם במדידה זו יש בעיות, אך היא מאפשרת לנו לעמוד באופן מסוים על היקף האמצעים הכספיים הממשיים העומדים לרשות פרטים ומשפחות בישראל. אגב כך, היא מצביעה על העיוות העצום שבחישוב העוני הקיים.

עניים בהכנסה, אמידים יותר בהוצאה
לפי הביטוח הלאומי ההכנסה החציונית נטו ל'נפש תקנית" (לא לבלבל עם נפש הומיה - נפש תקנית הוא אומדן סטטיסטי) היא 3,483 שקל וחציה, קו העוני, הוא 1,742 שקל לנפש. לפי חישובי הביטוח הלאומי, 23.7 אחוז מהישראלים נמצאים מתחת לקו העוני, והכנסתה נטו של משפחה מהחמישון העליון גבוהה פי 6.3 מזו של משפחה מהחמישון התחתון.

אבל כאשר אומדים את המצב לפי הוצאות בסקר הלמ"ס נחשפת תמונה שונה לחלוטין: הוצאות משפחה מהחמישון העליון גדולות רק פי 2.5 מהוצאות משפחה מהחמישון התחתון. זאת ועוד, ההוצאה הממוצעת לצריכה גבוהה בהרבה מההכנסה נטו האמורה לעמוד לרשות המשפחות בישראל. כלומר, כלל המשפחות בישראל מוציאות בממוצע עשרות אחוזים יותר מהכנסותיהם: החישוב לפי הכנסה 'מזייף' בעשרות אחוזים.

דו"ח מצב העניים של מכון ירושלים לחקר שווקים מצביע על שורה ארוכה של פרכות, לכאורה, בטענה שמצבם של העניים הורע או לפחות לא הוטב בשנים האחרונות. בהסתמך על נתוני בנק ישראל מראה הדו"ח כי חלה ירידה משמעותית בעוני, אם בוחנים אותו לפי יכולתם של עניים לרכוש סל מוצרים בסיסי. גם מדדים אחרים, ואפילו מדד אי-השוויון ג'יני, מצביעים על ירידה בעוני בשנים האחרונות.

לא עוני אלא דינמיקה של עוני
נקודה חשובה הרבה יותר, שדו"ח מכון ירושלים נוגע בה ברפרוף מסוים, היא דינמיקת ההיחלצות מעוני. כלומר, גם אם נהיה סלחניים ונניח כי, כנגד כל העובדות הידועות לנו, דו"חות העוני הקיימים אכן מודדים את מה שהם אמורים למדוד, ומעניקים לנו אומדן מהימן ומדויק של מצב העוני העכשווי - גם במקרה כזה מדידת העוני של הביטוח הלאומי חסרת ערך, שכן גם אם היא מודדת במדויק, היא אינה מודדת את הדבר הנכון.

דו"חות העוני מתאמצים להעניק לנו "תמונת מצב" של עוני בנקודת זמן מסוימת - מי נמצא מתחת לקו העוני בשנה ספציפית. אבל השאלה המעניינת אותנו אינה מי עני עכשיו אלא מי נשאר עני. אנחנו יודעים כי אישה צעירה, שזה עתה השתחררה מהצבא ועדיין חיה אצל הוריה, עשויה להיחשב ענייה לפי המדידה הסטטיסטית השגורה של עוני. אבל מצבה של הצעירה אינו צריך להדיר שינה מעינינו. אנו יודעים כי היא נמצאת בתחילת דרכה בחיים ומן הסתם תשכיל ותכשיר עצמה למקצוע שיניב לה הכנסה. העוני שלה זמני ולא קבוע. הנתון המעניין אותנו באמת הוא מספר האנשים השרויים במצב של עוני כרוני ואינם מסוגלים להיחלץ ממנו.

מדידות של עוני כרוני הן עניין קשה לביצוע. את ה"פטיש" הזה קשה לייצר. הן תובעות בחירת קבוצת נסקרים גדולה ומייצגת, ומעקב אחר מצבה לאורך זמן: מי מחברי הקבוצה נקלע למצב כלכלי קשה? מי נחלץ ממנו? כמה זמן נדרש לו כדי להיחלץ ממנו? מי עולה ומי יורד? הקושי הזה מביא לכך שבדיקות כאלו הן נדירות יחסית.

למרבה המזל, לשכת מפקד התושבים בארצות-הברית מנהלת מעקב אחר עוני כרוני. מדד זה, המכונה "דינמיקה של רווחה כלכלית" מוגדר על-ידי לשכת מפקד התושבים "מדד הרווחה הטוב ביותר." מדד הדינמיקה אומד לא רק את מספר העניים בנקודת זמן מסוימת, אלא גם כמה מהם נשארים עניים לאורך זמן.

מדידות כאלו נערכו בכמה גלים בשנות התשעים של המאה הקודמת ומופיעים דרך קבע בדוחות לשכת מפקד התושבים, כולל בדו"ח האחרון. הם מצביעים על-כך שמספר השקועים בעוני כרוני קטן בהרבה ממספר האנשים שנמצאו עניים בכל רגע נתון. כמה פחות? הרבה פחות. לפי נתוני דו"ח 2008 כ-31 אחוז מהתושבים היו בנקודת זמן מסוימת במצב של עוני בשלוש השנים שקדמו לדו"ח - אך רק 1.8 אחוז מהאוכלוסייה היו שרויים במצב של עוני לאורך כל התקופה. נתון זה תפח ל-2.2 אחוז נכון לשנת 2009. מדידות קודמות של עוני כרוני בוצעו גם לגבי השנים 1993-94 והשנים 1996-1999, והן הצביעו על-כך ששיעור השרויים בעוני כרוני היה קטן יחסית (2 אחוז) גם אז. בדיקות בבריטניה,  העלו תוצאות דומות.

זאת ועוד, דו"ח על מחקרי אורך (שלוש שנים) שבוצעו במגוון מדינות מפותחות חברות OECD מצביע על-כך שתמונת המצב בארצות-הברית ובבריטניה אינה שונה מזו המצטיירת במדינות מפותחות אחרות. יש הבדלים בין מדינות, כמובן. בפינלנד, לדוגמה, רק 30.5 אחוז הצליחו לטפס מהחמישון התחתון או השני כלפי מעלה. בארצות-הברית, לעומת זאת, הצליחו בכך 51.1 אחוז, בדנמרק 49.3 אחוז, ובאירלנד 45.3 אחוז. בטיפוס מהכנסה ממוצעת (חמישון שלישי) לרמת הכנסה גבוהה יותר הצטיינו האירים (56.1 אחוז), הדנים (51.6 אחוז) והאוסטרלים (48.6 אחוז), אך הגרמנים שרכו רגליהם מאחור (35.5 אחוז), מלווים בפורטוגלים (32.5 אחוז).

התמונה בכללה, עם זאת, ברורה: יש אנשים עניים, אבל שיעור ההיחלצות מעוני מרשים. אחוזים ספורים עלולים להיקלע למצוקה ולהידרדר לעוני, אך שיעור אלו הנושרים מטה ואינם מצליחים להיחלץ ממצבם זעיר.

על שטחיות הדיון בעוני
הדיון בעוני בישראל מתאפיין בשטחיות רבה. שתי התפישות הרווחות הן שאת בעיית העוני ניתן לפתור או לפחות לצמצם באמצעות הגדלת קצבאות (כגרסת הביטוח הלאומי ו'השמאל') או באמצעות צמיחה כלכלית שתחלחל מטה (כגרסת רבים מהליברלים יותר מבחינה כלכלית). שתי התפישות שגויות, בעיקרן, אבל הדבקות בהן מצד כל הצדדים בדיון מאיירת יפה את שטחיותו.

דו"ח מצב העניים של מכון ירושלים הוא הדגמה נוספת לשטחיות הדיון. הדו"ח מגיע אמנם להמלצות נכונות וחשובות על הצורך במדידה שונה של עוני, אך ההמלצות אינן נתמכות בדו"ח שיטתי, עקבי וממצה, אלא ברצף מבלבל ומבולבל של אנקדוטות ושביבי מידע, הנתמכים בממצאים ועדויות באיכות משתנה. הבסיס חסר, ולכן גם המסקנות וההמלצות אינן יכולות להתקבל.

ואם דו"ח מצב העניים של מכון ירושלים שטחי, הרי שהביקורת עליו שטחית אף יותר. על העיתונים לא נלין. חלקם הסתפקו בהודעה לעיתונות. אחרים העמיקו מעט יותר. יש גם כאלה שיודעים מי נגד מי. תפקיד העיתונים לדווח, לא לבקר.

הביקורת משמאל, שברה שיאים של רדידות. ב"עבודה שחורה" פרסם אחד המתכנה ק. טוכולסקי (על שם קורט טוכולסקי, מן הסתם, וזו חוצפה בפני עצמה) ביקורת שעיקרה הוא שמכון ירושלים ממומן על-ידי "הימין" ואיך הם מעיזים, קפיטליסטים מגעילים שכמותם, להגיד שקו העוני עלה כשגם עכשיו לעניים אין הרבה כסף.

ביקורת מעט יותר מעמיקה, לכאורה, פרסם נדב פרץ, שהוא "דוקטורנט בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית." פרץ עומד יפה על הבלבול שבדו"ח וגורס כי הוא "אוסף די מביך של חצאי-אמיתות, הטעיות ושימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקה." אבל דברים דומים ניתן לומר גם על ביקורתו. הדוגמה היחידה בה הוא דן לעומק היא העליה הריאלית בקו העוני עליה מצביע הדו"ח. אין להתייחס לעליה זו, גורס פרץ, כי "מדד המחירים לצרכן, שעל פיו מחושבת השוואה זו, אינו מותאם להוצאות של משפחה החיה בעוני אלא של משפחה ממוצעת." בהכללה, זו טענה לא נכונה. נתוני הלמ"ס מורים על-כך שהתפלגות הוצאותיו של העשירון התחתון דומה למדי לזו של משפחה ממוצעת - ההבדלים קטנים ומאזנים זה את זה (כמו בעליה גבוהה יותר בסעיף אחד ונמוכה יותר בסעיף אחר). פרץ מבטיח כי "נראה בהמשך" חישוב אחר ש"אינו תומך במסקנותיו של גזית [כותב הדו"ח]" אך אינו מביא חישוב אחר, כמובן. הוא דוקטורנט. לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית.