גזענות היא עניין של פוזיציה

"למרות הכוונות הטובות וריבוי הגופים שמטפלים בתעסוקת עולי מרוקו, בעיה בסיסית אחת לא אותרה, עד לאחרונה: כל המבחנים ותהליכי האבחון והמיון שנועדו לבדוק את יכולותיהם של עולי מרוקו ולכוון אותם לתעסוקה מתאימה לא הביאו בחשבון את המנטליות והתרבות של אוכלוסייה זו."

"הראייה המקובעת הזו קיימת גם בתחומים אחרים. אמנם נעשים ניסיונות לנצל את כישוריהם המסורתיים של עולי מרוקו, למשל בתחום הבישול, כדי להפיק מהם פרנסה, אבל החשיבה עדיין סטריאוטיפית. למה, למשל, לא להכשיר את עולי מרוקו לעבוד כשוטפי כלים וכטבחים? הרי במרוקו עסקו רבים מהם בהכנת אוכל והעבודה קרובה ללבם."

איך זה נשמע לכם? מעצבן? מרגיז? מרתיח? מכעיס? א-ביסעלע, נו, איך הולכת המילה הזו שמתחילה בגימ"ל? גזרני? גזגני? זה ממש עומד לי על קצה הלשון. התוכניות שנוצרו עבור עולי מרוקו נכשלו כי לאוכלוסית עולי מרוקו מנטליות ותרבות המתאימה רק לעבודות פשוטות. יפה, לא? נאור, האין זאת? (כתב: אורי רדלר)

אפשר להירגע, כמובן. אף אחד לא אמר דבר כזה על עולי מרוקו. כלומר, אמרו עליהם דברים כאלו ודומים להם בשפע פעם, בתקופה שבה היו דיבורים על ה"מנטליות" של אנשים אחרים שגורים ומקובלים. אבל הדברים כן נאמרו. לא נסגיר את זהות האומר, שכן זה אינו הנושא, אבל הקורא הנבון ינחש על נקלה באיזו קבוצת עולים מדובר - קבוצת העולים שהיא היחידה שביחס אליה עדיין ניתן להגיד דברים כאלה היום.

אכן, ניחשתם נכונה - מדובר ברומנים... כלומר, אופס, סליחה. התכוונתי לומר: אתיופים.

עולי אתיופיה כמשל
עולי אתיופיה הם המשל. הנמשל הוא כל קבוצה חלשה (או מוחלשת) שבעלי הכוח מושלים בגורלה, מתנשאים מעליה ומנציחים במדיניותם את עמדת הנחיתות שלה. בעולי אתיופיה קל להתעמר: הם נבדלים בחזותם מרוב יושבי המדינה, מה שהופך אותם מיעוט 'נצחי', שאין לו שום דרך להימלט, להסתוות, להסתתר או לכרות ברית עם קבוצת מיעוט אחרת.

ולא רק שעולי אתיופיה אינם לבנים, הם גם באו מארץ לא מערבית - מקום שעליו ה'מומחים' השונים ל'שילוב' יודעים מעט מאוד, מה שרק מקל עליהם להניח שיש להם "מנטליות" או "תרבות" שונים מ"שלנו." לדוגמה, כלל ידוע לגבי בני אדם הוא שיש להם שאיפה לשפר את מצבם ואת מעמדם. הם לא רוצים 'להתקע' למטה, במעמד של חוטבי עצים ושואבי מים. הם רוצים יותר. אנו מניחים, באופן טבעי, שהעולה החדש מאסטוניה, מעיראק, מרוסיה או מצרפת שואף לעלות בחמישיה ולא לשבת על הספסל, לנהל את המפעל על פני בירור עגבניות על קו היצור, להיות ראש הממשלה ולא לבלר נידח במשרד הפנים. אבל ביחס לעולי אתיופיה, וכאן אני שב לנוסח המקורי של הדברים שנאמרו, ניתן להניח כי כל שאיפתם היא להישאר בתחתית הסולם: "למה, למשל, לא להכשיר עולים מאתיופיה לעבוד בחקלאות - במקום עובדים מתאילנד? הרי באתיופיה עסקו רבים מהם בחקלאות והעבודה קרובה ללבם."

שליטה מקיאוולית
אבל גם ההתנשאות על עולי אתיופיה היא רק משל. הנמשל הוא כל עמדה של בעל כוח (לפחות בעיניו) ביחס לאנשים שהוא מבקש להיות פטרונם, לתקן את דרכיהם, להיטיב עמם, להגן עליהם, לדבר בשמם, 'לטפח' אותם ואגב כך, לגמרי במקרה, גם לשלוט בהם. הנשלטים הם "האחר," הנחשל, הכושל, ה'בעיה' - זה שאין לו יכולת או כישורים להחליט עבור עצמו. לאחרים, מעצם היותם אחרים, אין קול ואין להם זכות הצבעה בנוגע לגורלם. הם נתפשים בעיני השולט כנחותים ממנו מטבעם, ולכן כשרים לתוכניותיו הנאורות לשפר אותם, לשנות אותם וללוש את חייהם וגורלם כרצונו.

מקיאוולי או וובר (או כל אנתרופולוג או סוציולוג או קפיטליסט או מרקסיסט) יאמרו כי מטרתו של השולט היא להמשיך לשלוט. לשם כך, עליו לנקוט שלושה צעדים עיקריים. ראשית, הוא נדרש לדרך כלשהי בה יוכל לטעון כי הנשלטים הם חלשים, מוחלשים, רפי שכל או נטולי יכולת להחליט בגורלם - מה שמחייב את השליט להתערב ולהחליט עבורם. במצב עניינים אידאלי, שלילת היכולת להחליט מהנשלטים תיתמך על-ידי קבוצת תומכים מבין הנשלטים - בין אם תמיכתה מבוססת על הטבות לקבוצה מועדפת, ובין אם היא מבוססת על אמונה אמיתית בצדקתם של השליטים.

שנית, על השליט ליצור מצב בו הנשלטים יהיו תלויים בשליט. מצב של תלות יאפשר לשליט, בהקצאה קצובה של כסף והטבות, לשמר את תמיכת הנשלטים (שיידעו היטב מי מחלק להם את פיתם) ולהעצים אותה, שכן ההרגל לחיות על נדבת האחר נוטה להעמיק שורש - מה שבראשית נתפש כעלבון לאדם אוטונומי, נתפש עד מהרה כצורך, אחר-כך כהכרח, ועם הזמן גם כזכות מוקנית של הנשלט. כך, הנשלטים נותרים חלשים ונתונים למרותו של השליט, ויתמכו בו כל אימת שיבוא מישהו וינסה לצמצם את מסכת הנדבות או לשלול אותה מהם.

שלישית, ולא פחות חשוב, שליט נבון יסייע ביצירת "מיתוס אטיולוגי": סיפור מעשה המסביר איך קנוניה אפלה של כנופיית שליטים שוחרי רע (בעלי ההון, האשכנזים, הלבנים, היהודים, וכו'), שציבור הנשלטים אינו מכיר באופן אישי, הביאה את הנשלטים למצבם העגום, ואיך ישועתם היחידה יכולה לבוא מיד דורשי טובתם, השליטים הטובים. אם יש בין הנשלטים שאינם מקבלים טיעון פשטני כזה, ההסבר החלופי הוא, כלשון הדוברת המצוטטת בתחילת הפוסט, ש"העושים במלאכה השתדלו ללמוד מטעויות" וש"רק באחרונה זוהתה הבעיה והחלו להנהיג שינויים."

השולטים אינם נוקטים את צעדיהם במתוכנן ובמאורגן, כמובן. אין כאן קונספירציה. הם פועלים, במקום, בתגובה לדרישות התפקיד. חולשת הנשלטים הוא טיעון הנוצר כהסבר לפעולות שרירותיות של השליט. יצירת התלות של הנשלטים היא שילוב של אינטרס עצמי מוסדי (לדוגמה, שאיפתו של גוף המחלק קצבאות להמשיך לחלקן ולהצדיק את חלוקתן) או פוליטי (כמו שאיפתן של מפלגות מגזריות לחלק הטבות למגזרן מהקצאה אישית לראשי המפלגות). בריאת המיתוס האטיולוגי הוא פשוט דרכם הצינית והנוחה של פוליטיקאים להאשים אנשים אחרים.

התוצר הסופי, עם זאת, נראה כאילו תוכנן באופן מדוקדק. לנשלטים נאמר שמצבם העלוב הוא תוצר של "ניחשול" ושרפואתם תבוא להם אם יוגדלו הקצבאות והתמיכות ועם כינון תוכניות חדשות ש"יגובשו עבורם." כך, לדוגמה, "נעשים ניסיונות לנצל את כישוריהם המסורתיים של העולים, למשל בתחום מלאכת היד" (שוב, לשון הדוברת). לא, הם אינם צריכים אוטונומיה ושליטה בגורלם - מה שהם זקוקים לו הוא הגדלת תשלומי הסעד, דירה ממשלתית ו"רב-תרבותיות." הם אינם מעוניינים, כמו כולנו, בעושר, משרה טובה, בתים יפים ומעמד חברתי משופר. הם זקוקים להכרה ב"שונות התרבותית" שלהם. אצלם בעדה יש מנטליות כזו: הם אוהבים לקלוע סלסלות, לתופף על פחים, לחייך בהכרת תודה לסאהיבים החנונים, ולהתכופף 12 שעות ביום כדי לשלוף בצלים מהאדמה. זה עניין ידוע, ש"הרי באתיופיה עסקו רבים מהם בחקלאות והעבודה קרובה ללבם."

עולי אתיופיה כנמשל
אבל עולי אתיופיה אינם רק המשל, הם גם הנמשל. קבוצות אחרות של עולים נהנו מיתרונות של גודל או דימוי עצמי משופר או כסף או הנכונות לזעוק חמס. האתיופים הם החלש המושלם: הם תמיד יהיו שונים וקטנים. הם כר הניסיונות המושלם, כפי שמספרת לנו הדוברת הנזכרת: "המדינה השקיעה מיליארדי שקלים בקליטתם של יהודי אתיופיה... וגיבשה עבורם אין-סוף תוכניות בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה." התכניות אמנם נכשלו, אך הבעיה לא הייתה בעצם השליטה בגורלם של עולי אתיופיה או ב"כוונות הטובות וריבוי הגופים המטפלים בתעסוקת עולים." חלילה וחס. הבעיה היא שהתעלמו מ"המנטליות והתרבות של אוכלוסייה זו."

אם משאלתה של הדוברת תעלה בידה, הרי ש"יגובשו" עבור עולי אתיופיה עוד הרבה תוכניות. כולן ייכשלו, שכן הסיבה למצבם העגום של עולי אתיופיה אינה היעדר תוכניות נכונות אלא עצם קיומן של תוכניות המונחתות מגבוה. כדי שתוכנית כלשהי תצליח היא צריכה להיות מודרכת על-ידי היעדים שיש לעולי אתיופיה עצמם, ולהתבסס על מה שהם עושים ורוצים לעשות, כשהעולים עצמם נושאים בעול העשייה ונהנים מפירותיה. תוכנית המונחתת מלמעלה עוקרת את היסודות החיוניים לעשייה אנושית מוצלחת: אוטונומיה של אדם בעשייתו ובבחירותיו, וקשר מהותי בין עשיה לתוצאותיה.

בעיה נוספת בתוכניות המונחתות מגבוה היא שהיא מנסה ליישם רעיונות ואידאלים המעסיקים את השולטים (ואת האינטלקטואלים וסוחרי יד-שניה ברעיונות כמו עיתונאים או מורים), אבל אלו אינם חופפים בהכרח (ובפועל, בדרך כלל לא) לעניינם של העולים. לדוגמה, דוח של מינהל הסטודנטים במשרד הקליטה מקונן על מיעוט הסטודנטים יוצאי אתיופיה הלומדים לתואר ראשון. הנתונים האלה, מספרת הכתבת, "מדאיגים בכירים במשרד הקליטה, מאחר שהשתלבות במערכת ההשכלה הגבוהה משפיעה באופן ניכר על קליטתם של יוצאי אתיופיה בשוק העבודה ובחברה הישראלית."

מהנתונים עולה כי מספר עולי אתיופיה הלומדים באוניברסיטאות קטן מאוד, יחסית לשיעורם באוכלוסיה (שהוא 1.2 אחוז). הפעולה המומלצת, מעבר לסבסוד מלא של לימודים אקדמאים לעולים (למה? האם דמם סמוק משל אלו שנולדו כאן?) רוצה משרד הקליטה לראות "הסרת חסמים ובעידוד השכלה לבני העדה האתיופית." כלומר, קבלת עולים שאינם עומדים בתנאי הסף.

אבל הבעיה בכללה היא מומצאת. עולי אתיופיה דווקא לומדים - הם רק לא עושים את זה במקומות שמשרד הקליטה היה רוצה שילמדו. במקום באוניברסיטאות, הם לומדים במכללות: מספר עולי אתיופיה הלומדים במכללות האקדמיות גבוה במקצת משיעורם בכלל האוכלוסיה. כעולים בכל הדורות ומכל המקומות, מה שמעניין את עולי אתיופיה בשלב הראשון הוא לרכוש השכלה מקצועית רלוונטית. להתקדם בחיים. מה שמעניין את משרד הקליטה הוא המשך קיומו המיותר.

מה שמעציב במיוחד הוא מיעוט האוחזים בתפישה זו. ויליאם איסטרלי כתב ספר חשוב ("משא האדם הלבן") על כשלון תוכניות הסיוע לאפריקה, בגלל התפישה העיקשת בקרב המסייעים כי הסיוע צריך להינתן לפי תוכניות המוכתבות מלמעלה, במקום לפי הצרכים הממשיים של מקבלי הסיוע. תפישות דומות רווחות גם ביחס לעולים.

בישראל, אם ידיעותי אינן מטעות אותי, מעטים הפוליטיקאים המכירים בכך שאוטונומיה ויכולת לקבוע את גורלך הם הגורמים הקובעים החשובים ביותר ולא תוכניות המותוות מלמעלה. הדוגמה הבולטת, כמעט היחידה בתחום הפוליטי, היא מאיר שטרית. באוסטרליה, קם לפני עשור נואל פירסון, פעיל זכויות האבוריג'ינים ודיבר על "הידרדרותנו לתלות פסיבית בסעד שהכתה באנשינו... [ו]שיחקה תפקיד בשחיקת ערכינו והקשרים שבינינו."

עשור מאוחר יותר דיבר פירסון בשפה פשוטה ובהירה יותר: "סבלם של האבוריג'ינים באוסטרליה הוא עדות לאסון החברתי הנובע מהמצב בו מדינת הרווחה משתלטת על תחומי אחריות שעדיף שיהיו מסורים בידי פרטים, בידי משפחות ובידי קהילות מקומיות."

בארצות-הברית מדבר היום לויד מרקוס, צעיר שחור שגדל ב'שיכונים' העניים של מזרח בולטימור, בלשון דומה: "אובמה משווק לנו כפוליטיקאי מסוג 'חדש'. שטויות במיץ עגבניות. אמריקה השחורה סבלה מהתוצאות ההרסניות של אינספור אובמות, רובם לבנים, משך שנים רבות.... כשאני שומע פוליטיקאים כמו אובמה, פונים ליצריהם של אלו המכונים עניי אמריקה, מתהפכת לי הבטן. ראיתי את הדרדרות רוח האדם, את החיים המבוזבזים ואת הסבל המתרחשים כאשר הממשלה הופכת ל'אבא' של כולנו."

ואת הכתבה ממנה לקוחים הציטוטים שבתחילת המאמר תוכלו למצוא כאן.