כולי אוזן, טמבל

רטוריקה פסולה
עומר מואב הגיב לדבריה של אגמון והציג ציטוט מדבריו בראיון, מהם עולה שטענותיה של אגמון אינן מבוססות. לכך הגיבה אגמון בהאשמה אישית: "בכל הקשור להתלהמות אני לא יכולה להתווכח עם מואב – אין ספק שבתחום זה הוא האוטוריטה."

כדאי לשים לב שעד כה מי שהתלהם היה אגמון. מואב העלה טענה עניינית ואילו אגמון הגיבה בהתייחסות למואב ולא לטענותיו. זאת ועוד, היא מנסה להתחמק מדיון רציני בבריחה לפרשנות כללית: "בעזרת ציטטות מהראיון אפשר לבסס מגוון רחב של עמדות. ככה זה כאשר מפרסמים טקטס שעליו מפזרים, כמו מלח, קצת מכל גישה, ואם גם מקפידים לנתק את הדברים מהקשרם, אפשר למצוא בהם סימוכין לכול עמדה." כך, כל טיעון ענייני של מואב מנוטרל מראש באמצעות הקביעה שהוא בעצם מבטא עמדות שניתן לפרשן בכל דרך רצויה. 


כאן הצטרף לדיון עודד גולדרייך בטענה כי  הראיון בכללו הוא הבל אחד גדול, ולכן אין בכלל אפשרות להתייחס אליו: "לטעמי הראיון מלא באמירות שגויות באופן יסודי וחלקן אפילו מהוות 'לשון הרע' במשמעותו הפלילית.מכיוון שכך אינני רואה אפשרות לפרט את ביקורתי על הדברים שנאמרו." המיומנות הרטורית של גולדרייך פחותה משל אגמון, אך הטיעון הבסיסי זהה: מואב אינו בן שיח ראוי לדיון ודבריו לא רק שגויים - יש בהם משום הצדקה לתביעת דיבה. גולדרייך אינו נצמד לצורך האקדמי בניהול דיון לבירור האמת והוא אף מנסה להלך אימים על בן שיחו באיום מרומז לתביעה.

לאחר מכן, מעלה גולדרייך טיעון שאינו טורח לבססו: "למרות מיעוט המשאבים, הוקמה בישראל מערכת השכלה מפוארת אשר אינה נופלת באיכותה ממערכות דומות במדינות מתפתחות ורבות משאבים ואוכלוסין בהרבה." אלא שמדדים אובייקטיביים לאיכות מצביעים על מצב אחר: האוניברסיטה העברית ממוקמת במקום ה-152 בעולם. אוניברסיטת תל-אביב במקום ה-220, הטכניון במקום ה-241, ויצמן במקום ה-335, ובן-גוריון במקום ה-472. בר-אילן אפילו אינה נכנסת לרשימת 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם. ישראל, לפי מדדים אלו, אינה מדינה מפותחת ודירוגן של האוניברסיטאות אינו מקור לגאווה.

מייד אחרי גולדרייך מצטרפת לדיון פרופ' נינה תירוש מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בחינוך למדעים. "האם יתכן שהאדון הנכבד המכנה את דבריה של איריס 'מתלהמים' לא קרא כלל מה שכתבה?" היא תוהה ומיד מבארת כי זהו "טיבם של נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי שהם רצים לכנות את המתנגדים להם 'מתלהמים', 'פוליטיים' או 'דעתניים'." גם תירוש משתמשת בפנייה מזלזלת ("האדון הנכבד") ומשתמשת בהכללה משמיצה ("נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה"). כך בונים חינוך למדעים? מה מסתתר מאחורי הלשון הדמגוגית? מדוע פונים תירוש, אגמון וגולדרייך להכפשה דמגוגית ולא מבוססת מול מואב?

ההתכתבות נמשכת. מואב מבקש מגולדרייך להביא סימוכין לטענותיו. גולדרייך משיב כי "פירוט כזה ידרוש המון עבודה" בניכוש "שלל ההשמצות והטעויות המחשבתיות המופיעות במאמר." זהו תרגיל בסיסי ברטוריקה מעוותת: הקהל אמור לקבל תחושה שבן השיח כלל אינו ראוי לתגובה, כי כל דבריו הבל. גולדרייך מוכן לרדת ממרום כסאו ולהתבולל בדוברי הבלים, אך תובע מהאוויל שלא לבזבז את זמנו היקר. המון התנשאות. אפס ראיות.

מואב מעלה כאן את הנושא המרכזי - הסיבה למחנק האקדמי - ומאפשר להזניק את הדיון להבנת הסוגיה השנויה במחלוקת: "לא חל קיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה, וגם שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים אינו אמת. האמת היא שכן חל צמצום בתקציב לסטודנט באוניברסיטאות. וחל צמצום במספר חברי הסגל... העלות התקציבית במספר חברי סגל נתון עולה כל הזמן עקב עליות שכר וגידול במספר הפנסיונרים... מוטב היה לו האוניברסיטאות לא היו מגדילות, ואף מצמצמות את מספר הסטודנטים, כך שרובם ילמדו במכללות."

בתגובה קורא גולדרייך להפסיק את הדיון הפומבי. בוא לא נקלקל ונחשוף בפני הציבור משהו שאולי איננו רוצים שילמד. בכל זאת, הוא נענה לאתגר וגורס כי אכן, כפי שטען מואב, מספר התלמידים עלה ואיכות המחקר ירדה וכי הטענות לקיצוץ תקציבי, אכן, מתייחסות רק למדידה לפי סטודנט. אולי גם היה קיצוץ בתקציב ממש. הנתונים אינם בהישג ידו של גולדרייך, "אבל אני בפירוש זוכר את רוח הדברים."

כאן נכנס לדיון דר' יעקב ברגמן, ומציג שפע של ראיות התומכות בעמדות שהביע מואב ומראה כי בתקציב האוניברסיטאות אכן לא חל קיצוץ כלשהו ומבאר כי המחנק התקציבי הוא פרי פועלן של האוניברסיטאות ש"הגדילו את מספרי הסטודנטים מעבר למכסות ות"ת, כלומר מעבר לצורכי המדינה, מפני שאף על פי שנקנסו על פריצת המכסות, האוניברסיטאות הרוויחו כסף מהוספת סטודנטים, ללא התחשבות בנזק שהוספה זו הביאה לסטודנטים בהגדלת צפיפות הכיתות."

גולדרייך שב למגננה ולניסוחים הדמגוגיים הקודמים ("לאדון ברגמן לא אענה") ומפציר במואב "להפסיק את ההתכתבות בינינו בפורום זה, משום שלדעתי היא לא מקדמת דבר." שוב, חמיקה מדיון. שוב, חמיקה מבירור האמת בטענות קש (שכן גולדרייך ממשיך-גם-ממשיך להגיב בדיון).

הסיפור הולך ונמשך באותו סגנון ולסרוגין. מחד, שפע בוז ולגלוג מצד גולדרייך ואגמון ומאידך קריאות חוזרות ונשנות של ברגמן ומואב לשוב לדיון עובדתי. אבל דיון עובדתי אינו מה שמעניין את גולדרייך ואגמון. גולדרייך מסביר את יחסו לעובדות: "לאחר שהשתחררנו, בשעה טובה, מחברתו של אדון ברגמן, נותר להדגיש שאין דעת הפורום גסה בנתונים עובדתיים, אלא שרוב קוראיו מבינים שאיסוף נתונים עובדתיים הוא רק חלק מניתוח של המציאות. האיסוף נמצא בהיזון חוזר עם תאוריות על המציאות... התאוריה מדריכה את האיסוף, והאיסוף מדריך את שינויי התאוריה. כל הנ"ל אמור להיות ברור לכל בר דעת שחשב אי פעם על יסודות המחשבה המדעית (או קרא משהו משל אחרים בנושא)."

במלים אחרות, גולדרייך משתמש בתורת הפרשנות, כמו שעשתה אגמון קודם, כדי לטעון שהעובדות אינן חשובות. לא יאומן!

הקהלת קהלים בסוציאליזם ובליברליזם
ניתן לטעון כי ההבדלים הבולטים בסגנון המשתתפים בדיון נובעים מהפקולטות מהן הם באים. ברוש ואגמון באות מתחום מדעי החברה - תחומי חקר שעדיין לא התגבשו למדע יציב, ויש בהם מעט מאוד ראיות כמותיות ומדידות. לכן, כדי לשכנע, הם צריכים לשייף ולשכלל את אמנות השכנוע שלהם ואת היכולות הרטוריות שלהם.

ברגמן ומואב, לעומתם, עוסקים בכלכלה ובמנהל. גם כאן, לא מדובר במדע מדויק, אבל יש בו לפחות ראיות כמותיות ומדידות. הם משכנעים באמצעות עובדות, ואינם מסתמכים על להטוטים רטוריים.

גולדרייך, כביכול, מקלקל את השורה: תחום עיסוקו הוא מדעי המחשב, תחום בו אין צורך בשימוש ברטוריקה מניפולטיבית אלא בלוגיקה. מדוע הוא משתמש ברטוריקה בכל זאת? התשובה, כנראה, טמונה לא בתחום החקר ממנו בא איש האקדמיה אלא במשהו אחר, שהוא תפישת עולם שונה של הדוברים: מן העבר האחד ניצבים בעלי עמדות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות, ואילו מן העבר השני ניצבים בעלי עמדות ליברליות ("נאו-ליברליות" בפי הסוציאליסטים).

לפי התפישה הסוציאליסטית, העולם והמדינות שבו מנוהלים על-ידי אוליגרכיות חזקות - ובדרך כלל עתירות ממון - השולטות בבית הנבחרים ובממשלה, ומתעלות את המדינה כדי להגביר את עושרן על חשבון אזרחים חלשים ומבוהלים. כדי לשבור את שלטון האוליגרכיה, גורסים הסוציאליסטים, יש לאגד ציבורים גדולים לכוח פוליטי. לכן, כבר מראשיתם עסקו ארגונים סוציאליסטים בגיבוש איגודי עובדים גדולים וארגוני אזרחים מקיפים, שבאמצעותם, כך הם מקווים, ניתן יהיה להטות את התנהלות המדינה לתועלת כלל האזרחים.

הדרך ליצור ארגון כזה, כך נדמה היה לסוציאליסטים, היא כינון ארגון היררכי, שבו יש הסכמה בין חברי הארגון על עקרונות ועל אופן ביצוע. כדי ליצור הסכמה כזו נעשה שימוש בתהליכים פוליטיים ורטוריים לחיסולם של מתנגדים רעיוניים: כל מי שהציג התנגדות להלכי הרוח של המנהיגות סולק מהארגון, ובראשו נותר קומץ חברים מאוחד בדעותיו, שהיה יכול להוביל את הארגון בבטחה ליעדו. 

למנגנון זה גם בעיות. כאשר אין מקום לביקורת פנימית בתוך הארגון הוא הופך שמרני, מקובע ומתקשה להתמודד עם חידושים. בראשו מתייצבת קבוצת מנהיגים דיקטטורית, שעמדות הארגון מבטאות את רצונם האישי יותר מאשר את רצון כלל המתאגדים. לכן, בשלב זה או אחר, הארגון קורס בגלל אי-התאמה למציאות ואי-התאמה לרצון המתאגדים. זה מה שקרה לבריה"מ. זה מה שקרה להסתדרות בארץ.

כדי להתמודד עם בעיה זו, בין שאר בעיות, אמצו הסוציאליסטים את הסוציאל-דמוקרטיה, בה יש מעט יותר מקום לדיון פנימי ולביקורת בתוך הארגון. תנועה סוציאל-דמוקרטית עדיין אינה שוק (או סופרמרקט) של דעות, אך יש בה פתיחות לקולות שונים ולפתרונות מגוונים. אך יבוא הגישה הסוציאל-דמוקרטית לישראל נתקל בקשיים. דומה כי הדיון כאן עדיין מתנהל בשיטות הסוציאליסטיות הישנות המכתיבות לו אופי דיקטטורי וממדר.

הגישה הליברלית שונה. הליברליזם מציע חירות אישית וגורס התאגדות חופשית כבסיס ליצירתיות, לצמיחה ולהתחדשות, שתביא בסופו של דבר יותר אושר לכלל בני האדם. כמובן שיש גם התאגדויות ליברליות, אך הן מתקיימות על יסוד רצון חופשי וללא כפייה. עסקים וארגונים כלכלים אחרים הם דוגמאות להתאגדויות חופשיות. על פי הגישה הליברלית, מעסיק שוכר אנשים ומעניק להם חלק ממשאבי המפעל, כדי לקבל מהם עבודה. באמצעות תמורה זו הוא מקווה לזכות בחלק הארי של המשאבים ולהתעשר. יש כאן התאגדות חופשית של מעסיק, עובדים ולקוחות סביב האינטרס האישי של כל אחד מהם. איש אינו כופה על איש דבר. כל אחד מחליט בעצמו אם הוא מעוניין או לא מעוניין להשתתף בהתאגדות.

הבדלי הגישות ניכרים בדיון. אגמון, גולדרייך וברוש מחזיקים בעמדה סוציאליסטית. הם פועלים בכל דרך רטורית כשרה ושאינה כשרה כדי לסלק את מתנגדיהם. הם אינם פונים לעובדות שכן הסתמכות על עובדות מובילה לדיון 'פתוח', שתוצאותיו אינן חזויות מראש, ומוכתבות על-ידי עובדות. דיון כזה אינו נחוץ להם, שכן בארגון שחשיבתו והתנהגותו שמרנית העובדות הן האויב, ויש לחמוק מן האויב באמצעות נוסחאות רטוריות. לעומתם, מואב וברגמן מתבססים על חשיבה המצדיקה ודורשת בחירה חופשית, המבוססת על בחינה עצמאית של העובדות והגעה למסקנות על פיהן. רטוריקה אינה משנה עובדות ולכן אין בה כל טעם בעיניהם.

דוגמה לפער העצום בתפישות ניתן למצוא בתמיהה של ברגמן מדוע לא התקבל ל"פורום להגנת ההשכלה הציבורית." אחרי הכל, כותב ברגמן לאגמון, "האקדמיה הינה המקום בו צריך מגוון הדעות למצוא מקום לדיון, לליבון, ולהחלטה איזוהי הדרך הנכונה." אבל עבור אגמון אין כלל מקום לדיון. "עמדותיך," היא מבשרת לברגמן במכתב אישי, "אינן מתיישבות עם עמדות הפורום. אנו כמובן נשמח לשמוע ששינית את עמדותיך ושאימצת תחתיהן את עמדותינו... [ואז] נשקול שוב את רעיון צירופך לפורום". 

המאמר מעובד מהפוסט המקורי בבלוג "מבט פילוסופי."