מסתבר שמרקס צדק בדבר אחד: ההוויה אכן משנה את התודעה. קחו לדוגמה את יוסי לנגוצקי. לא טוב? אז קחו את שלי יחימוביץ'. אפילו עוד יותר טוב. (כתב: אורי רדלר)
המהפך של לנגוצקי יוסי לנגוצקי, אלוף משנה במילואים ובעל עיטור המופת, הוא גיאולוג וותיק, המצוי בעסקי חיפוש הגז והנפט כבר שנים רבות. הוא שימש בעבר מנכ"ל חברת שדות נפט, ואחר-כך היה נציגו של איש העסקים בני שטיינמץ בחברת STX, שהייתה שותפה עם ישראמקו בחיפושי גז. באוקטובר 2008, ערב הגילויים הגדולים, פרש שטיינמץ מהתאגדות החברות (קונסורציום) לבצוע הקידוחים, שכן לא רצה לשלם סכום כסף נוסף עבור המשך הקידוחים ולכן בטלה שותפותו ואחוזיו חולקו בין החברות האחרות, שאכן הגדילו את השקעתן. לנגוצקי, נציגו של שטיינמץ, נאלץ לוותר על אחוזיו בקידוח.
בינואר 2009, עם גילוי הגז בקידוח "תמר," התברר כי לנגוצקי הפסיד מאות מיליוני דולרים, שהיו יכולים להיות שלו לו נשאר בפרויקט. בכל זאת, הוא הפגין התלהבות נוכח הגילויים: "זו הרגשה אדירה, אחד משני הרגעים הגדולים בחיי," הוא סיפר להדר חורש במעריב. "כל מי שרואה אותי אומר שאני במצב רוח טוב... זו גאווה אדירה של בעל מקצוע." בראיון אחר, לעיתון אחר, הוא נשמע קצת פחות מאושר: "כואב לי... זה שיכולתי לראות כאן רווח כספי - זה חשוב, אבל אני לא עוסק בחיפושי נפט וגז בגלל הכסף, אלא בגלל שזה המקצוע שלי, ואני אוהב את זה. כסף זה טוב אבל זה לא טעם החיים שלי."
ואכן, חיפוש נפט וגז בישראל לא היה עיסוק למי שהכנסה כספית היא טעם חייו. מאות קידוחים ומיליארדי שקלים הושקעו בקידוחים חסרי תוחלת. אפילו חרס לא העלו שם. אנשים כמו לנגוצקי, שהאמינו בסיכויים של קידוח מצליח, נתפשו בעיני רבים כהוזים או מאחזי עיניים. אבל לנגוצקי חשב אחרת: "חשבתי שאם אצליח להביא חברה בינלאומית שתקבל היתר לחיפושים בשטח גדול ותגלה מקומות שבהם אפשר יהיה להתמקד, יש סיכוי טוב למצוא בים נפט או גז." שטח הקידוח הגדול, כמו גם משיכת השקעה ומומחיות של חברות זרות, היו שני התנאים החיוניים להצלחתם של קידוחים, כך לנגוצקי: "שטחי הים התיכון הישראלי תפוסים ברובם בידי חברות ישראליות וזרות שמטבע הדברים ממתינות בקוצר רוח לתוצאותיו של קידוח תמר... לחיפושי נפט נדרש ים חוסן נפשי, תעוזה וסבלנות... מי שנשאר היום הן רק חברות חיפושי נפט. מי שהכסף שלהן בנפט, מי שמודעות לסיכונים."
מקרה "תמר" היה בעיניו איור ל"מקרה קלאסי שבו רואים כיצד העדר חברה בין-לאומית מנוסה לא היה מאפשר להוציא את הפרויקט לדרך." כדי להצליח, סבר לנגוצקי, היה צורך במקצוענים רבי-ניסיון מחו"ל ובשטח קידוחים גדול. נוסף על-כך, היה חשוב לבנות אמון: כשבריטיש-גז, אותה הביא לקונסורציום הקידוחים, החליטה לנטוש אותו, הייתה זו לדעתו "מכת מוות" לפרויקט הנועז. המשקיעים הזרים הם רכוש יקר ערך, גרס. חיוני לשמור עליהם.
כמה חודשים מאוחר יותר, כשהתגליות הפכו גדולות ומרשימות אפילו יותר משציפה לנגוצקי מראש, התחלפו תחושת הגאווה ומצב-הרוח הטוב של לנגוצקי במרירות מסוימת: "אני הוא זה שהביא [את תשובה לפרויקט] וחבל שהוא לא מודיע על זה ומודה לי." מדוע ויתר על השותפות? "בחיים קורים דברים בדרך עצובה. אני מלא גאווה אך מצד שני... במשך מספר חודשים חרף בקשותיי נמנע [תשובה] מלהיפגש איתי ולענות לי בדרך מכובדת."
עוד כמה חודשים חלפו ולנגוצקי, מסתבר, לא רק שאינו מצטער על-כך שוויתר על האחוזים שהיו יכולים להיות לו בהצלחה הכלכלית. הוא אמנם הגיש תביעה לבית המשפט בנושא, אבל מדבריו ניתן היה ללמוד כי כסף אף פעם לא עניין אותו - הוא עשה הכל מנימוקים אידאולוגיים טהורים. בכנס הכנסות המדינה ממשאבי הטבע הוא אמר כך: "אני גאה להצהיר כי כל עשרות שנות עיסוקי בחיפושי נפט, חלמתי, שאפתי והתכוונתי לגלות נפט למען [רווחת] מדינת ישראל ואזרחיה."
זאת ועוד, מסתבר כי הזמן שחלף עשה נפלאות עם צלילות כוונותיו של לנגוצקי. ממרחק הזמן הוא הבין כי גם הצורך במשקיעים זרים אינו אלא תעתוע או אולי הזיה. אין בכלל צורך במשיכת משקיעים ובמומחיותם. בעבר, לפני שנמצא הנפט, נטען כי המשקיעים הם פרחי אל-תגע-בי שיש לטפחם בזהירות. עתה, אפשר לשנות את תנאי התמלוגים בלי בעיה, שכן המשקיעים יישארו כאן בגלל "תאוותם המשכרת לממון." ובכלל, כבר יש לנו מספיק משקיעים זרים: "לא נשאר כלל מרווח להבאת משקיעים זרים נוספים."
לנגוצקי - מניעים אידיאולוגיים טהורים. יוסי אלוני
אפילו יותר מזה, כאשר היה גיאולוג מומחה ואחד מבעלי העניין בקונסורציום קידוח, סבר לנגוצקי כי יש צורך חיוני ב"היתר לחיפושים בשטח גדול." אבל חיפושים לחוד, ומציאה לחוד. עכשיו, כאשר הגז כבר נמצא - גרוע מזה, הוא נמצא בלי שותפות של לנגוצקי - מתברר כי עניין שלילי ומיותר הוא ש"מירב שטח הים כבר תפוס."
הנמשל והנמשלי לנגוצקי ותהפוכותיו הם רק משל - הנמשל הוא כולנו. לנגוצקי שינה את עמדותיו והפך חסיד אומות העולם משום שדלת הכסף הגדול נטרקה בפניו לפני שהיה סיפק בידו ליהנות ממנו. אפשר להבין אותו ואת תסכולו - האיש עסק עשרות שנים בתחום, הזיע והתייגע והשקיע ואכן חש שהקידוחים הם כילדיו. לא לחינם נקראים קידוחי "דלית" ו"תמר" על-שמן של בתו ונכדתו. אבל עניינו של הציבור בנושא התעורר רק כאשר התברר שקידוחים בים אינם רק הוצאה אלא גם הכנסה פוטנציאלית.
כאשר הקידוחים היו רק סיכון - וחמישים שנה של קידוחים כושלים הבהירו שבעסקי הקידוח יש בעיקר סיכון - העדפנו להציע תנאים נדיבים כדי למשוך משקיעים. עכשיו, כשהתברר במפתיע כי לצד הסיכון יש גם סיכוי - שלא לומר בוכטה רצינית של כסף - כולנו רוצים להיות שותפים. לנגוצקי הוא כמו פרח הטייס שהודח והצטרף לתותחנים כי "אם אני לא טס, אף אחד לא טס." אנחנו תמיד היינו בתותחנים, ועכשיו אנחנו רוצים להיות שותפים. מה שותפים? זה שלנו! הכל שלנו!
הבעייה העיקרית עם זה שזה שלנו היא שזה לא שלנו. כלומר, הגז הרי התגלה, נכון? המדינה העניקה את הזכויות לקדוח לפי תנאים מסוימים, נכון? האם הגון לשנות חוזה עליו חתמת עם מישהו אחרי החתימה ובאופן חד-צדדי? האם מדינה יכולה לשנות, לאחר מעשה, את החוקים שביסוד החוזים עליהם חתמה? הרי הדבר דומה למצב בו הממשלה תחליט מחר ששתיית אלכוהול אינה חוקית, ותשלח שוטרים לבתיהם של אנשים שצולמו בעבר שותים אלכוהול. מגוחך.
או שלא. עם עבודת רקע מתאימה, אפשר להכשיר כל דבר. הממשלה, כדרכה, הקימה וועדה שתדון בנושא. אם יש וועדה והיא "תדון" מסתמא שיש על מה לדון. ומכאן, שלטענות צד א' ולטענות צד ב' משקל דומה. אחרת, לא היה צריך "לדון" בשום דבר, הלא כן? מסקנותיה של הוועדה הוכתבו וידועות מראש, אבל מראית העין של "הליך" מעניקה לכל הסיפור מראה מעין חוקי.
בינתיים נחשפה העובדה שאשתו של העומד בראש הוועדה שתחליט על גובה התמלוגים, איתן ששינסקי, היא חברה במועצה הבינלאומית של הקרן החדשה, הפועלת במרץ למען העלאת התמלוגים - אבל זה קטן עלינו. אין פה בכלל בעיה. למעשה, מדובר ברדיפה אישית של הפרופ' ששינסקי. נכון, כנס הכנסות המדינה ממשאבי הטבע בו דיבר לנגוצקי מומן על-ידי הקרן החדשה לישראל, האגודה לצדק חלוקתי (הממומנת על-ידי הקרן החדשה) והמכללה החברתית-כלכלית (הממומנת אף היא על-ידי הקרן החדשה) - אבל רק מוח מעוות יכול לראות כאן בעיה. רק אדם שפל יכול לומר שיש פגם בכך שששינסקי לא דיווח על כך שאשתו היא בעלת תפקיד בארגון המממן במיליוני שקלים מאבק ציבורי למען העלאת התמלוגים.
הספינולוגים המקצועיים - קל לזהותם: הם אלו המדברים על מה שאומר או עושה הצד השני במונחים של ספינים - שמחים תמיד להוקיע אנשים שפלים. חה"כ יחימוביץ' - ספינאית קשישה ומנוסה שכמותה - הפגינה זעזוע מכך שהסתייגותו של תשובה מהפקפוק במידת האובייקטיביות של ששינסקי לא הייתה "משכנעת מספיק" ומכך שהיא "באה מאוחר מדי."
אבל זה ספין המשנה, שכן הנקודה החשובה יותר היא ה"רטרואקטיביות." ושוב, יחימוביץ' מתווה את קווי הספין: "ספין 'הפגיעה הרטרואקטיבית' גם הוא שקוף ושחוק," מספננת יחימוביץ': "למדינה יש בכל רגע נתון סמכות מלאה לשנות מדיניות... ברגע מסוים אתה עשוי להיפגע מכך, ברגע אחר ייפגע פנסיונר מהיישוב. לו כואב לא פחות מאשר לך."
יפה, לא? בעיני, זה כמעט אמנותי. השאלה אינה זכותה של המדינה לשנות את הכללים בדיעבד, אלא מלחמתו של תשובה כדי לפגוע בפנסיונרים. רגע, לא זה מה שהיא אמרה?
והיא ממשיכה "למדינה יש בכל רגע נתון את הזכות לשנות מיסוי, תקנות, תמלוגים וכן הלאה. זה בבסיס הלגיטימיות של כל ממשלה נבחרת וזה נעשה בעבר רבות. זה ערעור על הלגיטימיות של המדינה." מילת המפתח כאן היא "בכל רגע נתון" המרמז, בלי לומר זאת במפורש, שחלק מפעולתה הלגיטימית של הממשלה הוא שינוי חוקים רטרואקטיבי.
וההמשך המתבקש: "במשך 10 שנים ובאופן קבוע, תשובה ואנשיו מטרפדים כל כוונה לשנות חוק ארכאי לא מעודכן ולא הוגן. אין שום טענה רטרואקטיבית, הם ניסו לטרפד את החוק הזה עוד לפני שכלל גילו גז. זהו שקר ואחיזת עיניים. הדברים לא נחתו עליו במפתיע, כבר עשר שנים שהם פוגעים בחוק."
זהו ליבו של הספין. התיקון לחוק מלפני עשר שנים, מרמזת יחימוביץ' היה לא בסדר. הוא אמנם נחקק באופן חוקי, ומשקיעים פעלו לפיו, אבל יחימוביץ' ואחרים לא היו מרוצים ממנו כבר אז. יקבע, על כן, כי חוק שהיו אנשים שהסתייגו ממנו כבר בעת חקיקתו אפשר להעמיד פנים כאילו מעולם לא נחקק ומכאן ש"אין שום טענה רטרואקטיבית."
זה נשמע מצוין, ופתח לכל מיני חקיקה מעניינים. לדוגמה, בזמנו, כאשר אשת תקשורת מסוימת נטשה את משרתה כעיתונאית האמונה על אמינות וחוסר הטייה לטובת קריירה פוליטית היא בצעה פעולה חוקית, לכאורה, אך רבים סברו כבר אז שמדובר במעשה המדיף צחנה למרחוק והסתייגנו ממנו כבר אז. לפיכך, "אין שום טענה רטרואקטיבית" אם נבקש עתה כי תמונה וועדה שתקבע האם לשנות את החוק כך שאנשי תקשורת כאלו יצטרכו להשיב את המשכורת שכבר קיבלו, יבוטלו החוקים שהועלו על-ידם והם יאלצו להתפטר מתפקידם. אחרי הכל, כאמור, אנחנו חשבנו שמדובר בעניין מפוקפק כבר בזמן בו התרחש, כך ש"אין שום טענה רטרואקטיבית." למעשה, יחימוביץ' כבר מסכימה איתנו: "למדינה יש בכל רגע נתון את הזכות לשנות [חוקים]. זה בבסיס הלגיטימיות של כל ממשלה נבחרת וזה נעשה בעבר רבות."
תוספת ותיקון
בעקבות פרסום הדברים כאן פנה אלי יוסי לנגוצקי והעביר לידי את נוסח הדברים שנשא בכנס הכנסות המדינה ממשאבי גז טבעי ונפט ב-13 בספטמבר 2010. חשובים במיוחד הדברים שאמר בסיום: "על מנת לקיים חובת גילוי נאות עלי להצהיר בזאת כי אני יוסי לנגוצקי הנני בעל-ענין בתגליות תמר ודלית ואף במבנה לויתן... על מדינת ישראל לשנות את חוקי התגמולים והמיסוי באופן שיגרום לכך שהמדינה תקבל את התמורה הניאותה... בכל תגלית עתידית [ההדגשה במקור]... [חברה ש]תמצא כי השינויים שיתקבלו אינם מקובלים עליה, תהיה זאת זכותה המלאה שלא לבצע חיפושי נפט בישראל."
לנגוצקי אכן אמר את הדברים המצוטטים מפיו בכתבה, אך הגילוי הנאות והשקפתו כי שינוי בתמלוגים ובמיסוי צריכים לחול רק על תגלית עתידית מעמידה אותנו, בפועל, באותו צד של הגדר בסוגיה העקרונית של "רטרואקטיביות." קיימת גם השאלה של מידת המידתיות והצנעה שצריכה קבוצת תשובה לאמץ - אך שאלה זו אינה משהו שאני יכול לקבוע עמדה בו.
חילוקי הדיעות נותרים בעינם בשאלה האם אכן יש הצדקה להגדלת התמלוגים ושינוי המיסוי עתידית. לתפישתי, חלוקת המשאבים שתבוצע על-ידי ציבור בעלי המניות תהיה יעילה, חכמה וצודקת בהרבה מזו שתבוצע על-ידי ממשלה כלשהי. במלים אחרות, אני סומך עליכם שתדעו כיצד את הכסף המושקע במניות באופן נבון ומועיל יותר מאשר השרים יובל שטייניץ, גלעד ארדן או אלי ישי. לדעתי, אתם מבינים יותר בכלכלה.
אקו"ם