לבנת חבלה: מדוע למרות הכיבוש השטני האמנים מוכרחים להופיע באריאל

אתם צודקים. שחקנים, מחזאים ואמנים יקרים בחרם שאתם מבקשים להטיל על יהודים המתגוררים בשטחים הכבושים, אבל צודקת גם מנהלת תיאטרון בית לסין, ציפי פינס. היא חושבת ככל הנראה כמונו, אך נאלצה מתוקף תפקידה להתקרנף ולהסביר לעכבר העיר: "גם אני באופן אישי מתנגדת לכיבוש ותומכת בשלום, הרי שחיים שם בני אדם, שאותם אני מכבדת. כמו גם את רצונם לצרוך תרבות". (כתב: רותם מ.סלע)

קל לבטל את תגובתה החלבית של פינס, אבל מצד שני, צריך להבין אותה. אחרי הכל בניגוד לשחקנים, במאים, מחזאים, מלחינים ותפאורנים, היא לא מחויבת אך ורק למצפונה האישי, אלא גם לספקים, בנקים ומקומות עבודה של מאות משפחות.

אתם מבינים? בכדי שהמכונה הקרויה תיאטרון תוכל להמשיך ולייצר תרבות צריכים להאכיל אותה בכסף, ולמרות - אמנים יקרים - שאתם זוכים לא אחת למלא אולמות בצופים ובמחיאות כפיים, הרי שזה פשוט לא מספיק. קהל הצופים שלנו, שמזדהה עם הערכים והרעיונות שאנחנו מנסים להנחיל איננו גדול או עשיר מספיק בכדי לשים לכם לחם על השולחן. אנחנו צריכים עוד כסף! כסף! כסף! כסף! ולכן אסור לנו להרגיז יותר מדי את לימור לבנת שמחזיקה - השם ירחם - בתפקיד שרת התרבות.

אז אולי בשבילכם היא דמות הזויה מארץ נהדרת אבל בשביל פינס היא אדם אמיתי מאוד. כי לבנת שנבחרה על ידי ההמון הנבער, טרוף הדעת ואכול השנאה שיצר הכיבוש, משרתת בממשלה של הדמוקטטורה הפאשיסטית הישראלית אשר העבירה, בשנת 2009 לבדה, כמעט אחד עשרה מיליון שקלים לתיאטרון בית לסין שלנו.

בלי מילים (ר.מ.ס)

כן,כן. התיאטרון שלנו. אין לנו במה להתבייש. לא בערכים שלנו, לא ברעיונות שלנו ולא בסלידה שלנו מהכיבוש. איכססססססססס... תגלגלו את המילה הזאת בפה, תנסו לטעום אותה. כל פעם שאני שומע כיבוש עולה לי בראש מלפפון במלח, ואם חושבים על זה קצת, הרי שלאנשים האלו, "שחיים שם" וש"אותם" פינס "מכבדת" יש צנצנת פורמלין לאומנית במקום מוח. מלפפון כבוש, מוח כיבוש, הבנתם את זה?! 

 

 

אנשי הפורמלין יוצאים כל יום בשם האלוהים שלהם ומתעללים במיליוני פלסטינאים. עוקרים להם עצים, גדרות, דלתות, עיניים, ידיים ורגליים; מתעללים בתינוקות; מכים אותם ומעכבים אותם: במחסומים, בכביש, במכולת, בטיפת חלב, פלא שהם מוצאים זמן ללכת ולהצביע פעם בשנתיים וחצי ל"לבנת חבלה"; פלא שיש להם זמן לעבוד ולשלם מיסים, ואתם מבינים, זה העניין, פה קבור הכלב בעצם...

 

השופטים 28, תל אביב 

לונדון מיניסטור מכירים? בטח מכירים. יופי. ממשיכים חמישים מטר במעלה אבן גבירול ושם אני גר. ממש מעל פאב "השופטים", בצנטרום של הפיילה כמו שאומרים, ואין, אין, אין, אין מצב שאני עובר למקום אחר. מפה מפנים אותי רק לרבנות, ובינינו, מי מאמין בנישואים וכל החרא הזה. אם אנשים רוצים לחיות ביחד, הם לא צריכים דוס, הם צריכים אהבה. התקדמנו מאז ימי הביניים. דוס = פסה וגם חלונות לא צריך - יש לינוקס. קוד פתוח, שכל אחד יעשה מה שהוא מבין.

מהשופטים 28 תפנה אותי רק חברה קדישא...

 

כי כשאני מוציא את הרגל מהדלת אז בלי להרים קלאץ', תוך חמש דקות אני בקאמרי או בבימה או בבית האופרה ותוך עשר דקות אני חוצה את כיכר דיזינגוף לבית לסין. אם יש הצגה ממש טובה אני לוקח מונית לתיאטרון גשר ביפו - עם ידידה זה יוצא עשרים שקל לראש. את הדרך חזרה אנחנו עושים ברגל, ואולי זאת קצת הליכה אבל נווה צדק היא אחד מהמקומות הכי קסומים בעולם.

איש פורמלין מקדש אבנים במקום לקדש את החיים (ר.מ.ס)

הכל יש פה. הכללללללללל, ואני לא טיפוס של מועדונים, פאבים ואלכוהול שלא מצויים במחסור בעיר המדהימה הזאת. אני איש של תרבות, ולא בקטע פלצני, אני אוהב גם קולנוע וסטלונה ודברים כאלה, אבל הכי אני אוהב תיאטרון, ותיאטרון נשפך לתל אביב מהאוזניים.

 

האמת אמנים יקרים (באמת יקרים, בקטע הכי טוב בעולם, אתם השקדים במרק שלי), אני הרבה יותר גרוע מכם. אתם עוד נוסעים לפעמיים להופעה בהיכל התרבות באשקלון או בעפולה או במטולה ובכל מיני חורים עם אנשי-נפטלין שמצביעים כהנא-חי עם פתקים שהם מביאים מהבית, תקועים על מערכת DOS ומפליצים ילדים כאילו אנחנו לא חיים במציאות הזויה, דוחה ואלימה וכובשים עם אחר. אתם עוד נוסעים אבל אני לא זז מפה; לא עוזב את העיר, עבור אף אחד.

 

ולמרות זאת, אני מתחנן בפניכם, תרדו מהמכתב הזה. אני יודע, אריאל זה לא עוד חור, זה אשכרה סניף של הגיהינום עלי אדמות, אבל יש סיכוי טוב שאם לא תופיעו שם אז הגיהינום יגיע לפה. 

 

זוכרים את אנשי הפורמלין - אלו שמביאים ילדים במקום לקנות טמאגוצ'י? כן, אז הם הרוב במדינה הזאת, והם מצביעים ומשלמים מיסים. רק בשנת 2009 העבירו לתיאטרונים בתל אביב 68 מיליון ש"ח, מתוך תקציב כולל של 108 מיליון שקל לתיאטרונים. מדהים, נכון? גם אני לא מבין לאן הולך שאר הכסף. כאילו, כמה כבר עולים ארבעה שחקנים ואב בית בתיאטרון גבעתיים. מציאות מטורפת כבר אמרתי?

 

ובכל זאת, כמעט שבעים מיליון שקלים בשנה זה לא מעט כסף, והקלגסים מעבירים אותו בכל שנה כמו שעון. "לבנת חבלה," שתומכת אידיאולוגית בכהנא ובהימלר אף הגדילה לעשות ונלחמה על הגדלת תקציבי התרבות... עד המכתב הנפלא והארור הזה. עכשיו-פתאום היא וביבי השטן נוהמים ומאיימים בקיצוצים ואומרים שהחרם לא ראוי כי אתם מקבלים מהמדינה כסף. אז זהו שלא! זה הכי ראוי והכי צודק, אבל זה לא ממש חכם. 

 

כי אם הם ייקחו לכם את הכסף, אז אולי נהיה יותר צודקים אבל האנשים הנפלאים של העיר הזאת לא יוכלו לעשות כל כך הרבה תיאטרון. זאת תהיה טרגדיה אישית עבורי, טרגדיה תעסוקתית עבורכם וטרגדיה לאומית באופן כללי. אתם יודעים מה יקרה? המפלצות האלה ייקחו את הכסף הזה ובמקום תרבות יקנו איתו תעמולה ציונית. כי מחוץ לעיר הזאת הם לא שמעו על פוקו, ז'יז'ק, אדוארד סעיד, נעמי קליין, סוזאן סונטג ותחרות הסיפור הקצר של הארץ. הם חיים עם תודעה כוזבת-מכושפת-כיתתית-לאומנית וצרה-צרה-צרה! אם תתנו להם כסף לתיאטראות משלהם - זה יהיה כמו לתת גפרור לפירומן. 

 

אתם רוצים את הרג התרבות ועליית הברבריזם על המצפון שלכם? לא.

העבודה שלכם חשובה לכם? כן.

אז אולי בכל זאת תמשכו את המכתב שלכם? פעם בחצי שנה תיקחו נשימה עמוקה, תתעלמו לשעתיים מצחנת הגופרית ותופיעו בהיכל התרבות באריאל. אני כותב את הדברים האלה ודמעות זולגות מעיני. הלב נקרע נוכח גודל הבקשה וגודל השעה. אל נאבד תקווה, הרי ברור שיום אחד עוד ניחלץ ממלתעות הלאומנות והפרימיטיביות, אך בכדי שיום זה יבוא אנו מוכרחים לחשוק שיניים ולהמשיך ליצור, לכאוב ולהילחם במציאות תת-אנושית. קדושים תהיו, אחי גיבורי התהילה. 

 

though i walk through the valley of the shadow of death I will fear no evil" - Coolio

 

---

התמונות באדיבות nagillum - http://www.flickr.com/photos/nagillum

doodledubz - http://www.flickr.com/photos/theworldisatwarwegonnastopit/

 

 ¡Que comunismo! - http://www.flickr.com/photos/quecomunismo