ידיעה ב"מעריב" על נתוני איסוף מכלי משקה העלתה לכותרות לרגע קצר את חוק הפיקדון - אחד החוקים המיותרים בתולדות המדינה. אנטומיה של בזבוז כספי ציבור לריק, כדי לגרום לקומץ טהרני מיחזור להרגיש טוב עם עצמם. את ציבור הפראיירים - אני ואתם - ממשיך לממן את ההרגשה הטובה שלהם. (כתב: אורי רדלר)
מיחזור שכולו הפסדהמשרד להגנת הסביבה גורס כי מטרות חוק הפיקדון הן שיפור רמת הניקיון, הקטנת כמות הפסולת המושלכת למזבלות, ועידוד השימוש במכלי משקה הניתנים למיחזור.
מוקד עניינו של
חוק הפיקדון הוא בקבוקי ומכלי פלסטיק של משקאות או נוזלים ואבקות אחרים. לצורך כך הוצבו ברחובות הערים והמועצות בישראל יותר מ-6,000 כלובי בקבוקים בשטח כולל של כ-22,000 מ"ר (נכון לשנת 2006). קשה לדעת מה התרומה לניקיון ברשות הרבים באלפי כלובי מתכת מכוערים, שלא גרעו ולו פח אחד ממצבת פחי האשפה. האם מדרכה שמחצית רוחבה תפוסה בכלוב מתכת עם מאות בקבוקים דביקים, מדובללים ומטונפים הוא תרומה לשיפור הניקיון?
או שמא הרחבת האיסוף, לפי העדכון בחוק, גם למיכלים גדולים יותר, ובהם גם נוזלי כביסה וניקוי היא התרומה לניקיון? קל לשער כי רחובותינו יהיו נקיים הרבה יותר כשמיכלי אבקת כביסה ואקונומיקה יטפטפו את שארית תוכנם אל המדרכה. אמנם כך ידלפו רעלים ישירות אל המדרכה ומשם אל מערכת המים העירונית, אבל גם זה לטובה: המשרד להגנת הסביבה מזהיר כבר שנים מחדירת רעלים למערכת המים. זה אמנם לא קרה ולא קורה, אבל טפטוף של חומצה מלחית מבקבוק לפתיחת סתימות הישר אל הברז שלנו בהחלט יקצץ את פער התיווך בענייני הרעלת הציבור.
גם הקטנת כמות הפסולת המוטמנת באתרי סילוק פסולת היא חלום באספמיא. מאות מיליוני מיכלי פלסטיק נאספים וממוחזרים מדי שנה, אך הקיטון בכמות הפסולת המוטמנת באתרי סילוק הפסולת היא אפסית. בשנת 2007 יוצרו בישראל כ-6.9 מליון טון של פסולת, אך כמות המיכלים ש
מוחזרו בפועל הסתכמה בכ-5,000 טונות - 0.07 אחוז (שבע אלפיות האחוז) מכלל הפסולת שסולקה אותה שנה. בניסוח אחר, חסכון בפינוי של 7 פחי אשפה על־כל 10,000 פחי אשפה.
ליתר דיוק, לא נחסוך בכלל. כדי לחסוך שבע אלפיות האחוז מסך כל הפסולת אנו מקריבים כבר היום 22 דונם של שטח עירוני רב ערך המוקדשים למזבלה נייחת על מדרכותינו. אנחנו צריכים גם לשלם עבור צי של משאיות שיובילו את הפלסטיק למפעלי המיחזור, וצריכים לשאת בזיהום של המשאיות ומפעלי המיחזור. אם נערוך את סיכום הזיהום, כמעט וודאי שבחשבון הסופי נצא מפסידים.
חוק שימור החומרחוק הפיקדון, כמוהו כחוקי מיחזור אחרים, מבוסס על ההנחה שמה שאינו נראה גם אינו קיים. הרעיון שביסוד החוק הוא כי אין כדאיות כלכלית במיחזור מרכיבי פסולת שונים (כמו פלסטיק, חיתולים, או חומר אורגני) - כלומר, העלות הכוללת של מיחזור גבוהה מהעלות שבייצור מחדש. כדי לגרום למיחזור חומרים כאלו בכל זאת, מנסה החוק לגלגל את העלות על שכמו של הציבור, בלי שהציבור יחוש בכך. עלות סמויה, גורס החוק, היא עלות בלתי-קיימת.
קשה מאוד לזהות את ההיבט הכרוך בטרחה ובפגיעה באיכות החיים של אזרחים. לא פשוט לתמחר את העלות הכרוכה באיסוף בקבוקים, בשטח מחסן לשמירתם עד לאיסוף, בעלות הדלק לנסיעה למרכז איסוף, בכיעור שמשרים כלובי מזבלות הבקבוקים על רחובותינו, וכדומה.
קל יותר לאתר את העלויות המגולגלות אל היצרן. הנחת חוקי המיחזור, ובכללם חוק הפיקדון, היא כי אם נגלגל את העלות לפתחו של היצרן, היא תעלם. כלומר, אם נעלה את מחיר הבנייה, הייצור, השיווק וההפצה באמצעות תקנות וחוקים שיחייבו אותם לשאת בעלות המיחזור כי אז אותם גורמים העוסקים בבנייה, ייצור, שיווק והפצה יספגו את העלות הנוספת ולא יגלגלו אותה על שכמם של האזרחים.
לפי החוק חויבו יצרנים להעלות את מחיר מוצריהם בשיעור של 25 אגורות, כגובה הפיקדון (עתה הוא הועלה ל-30 אגורות), ולזכות את המחזיר בעבור כל מיכל משקה שיוחזר. היצרניות הגדולות הקימו את
תאגיד המיחזור והזרימו אליו את הסכום שנגבה כפיקדון. התאגיד עצמו העביר את המיכלים שאסף למיחזור וזיכה את מחזירי המיכלים.
האינטרס הטבעי של תאגיד המיחזור היה למחזר כמה שפחות, שכן כך יהא עליו להחזיר כמה שפחות כסף עבור הפיקדון. כדי למנוע סכנה זו, קבע המחוקק מכסות מיחזור שעליהן הוא
מתקוטט חדשות לבקרים עם תאגיד המיחזור. הוא עושה זאת בהצלחה לא מבוטלת, שכן חלק ניכר מכספי הפיקדון ששילם הציבור עדיין מסורים ביד תאגיד המיחזור.
כספי הקנסות ששילם תאגיד המיחזור הועברו ל
קרן לשמירת הניקיון של המשרד להגנת הסביבה. שם הם... אהמ... שם לא כל כך ברור מה קרה איתם. הדו"ח האחרון הוא משנת 2007 והקרן, כמדומה, אינה מממנת ישירות פעילות נוכחית כלשהי. גם בימי הזוהר שלה רק 5 אחוז מכספה הוזרם לפרויקטים הקשורים ישירות ליעדיה, תחת הסעיף המסתורי "אחזקת נוי שונות."
שמא נסכם? אז מה היה לנו שם: ב-10 השנים מאז נכנס חוק הפיקדון לתוקפו שילמו אזרחי ישראל כמיליארד וחצי שקלים כ"דמי פיקדון." המס הנאה הזה מכיסו של הציבור התפצל לו בין יצרניות המשקאות, סובסידיה נאה למפעלי המיחזור וכסף ששוכב לו מתחת למזרון בקרן לשמירת הניקיון. לצורכי קידום הניקיון שולמו כמה מליונים ל"אחזקת נוי שונות" ועוד כמה מליונים הוצאו, נאמר, לצורך בניית כלובי מזבלות על מדרכות ערינו, ולקינוח, קיבלנו צי משאיות מזהמות (35 במספר) של תאגיד המיחזור.
ומה קיבלנו בתמורה? אוהו! תמורת 1.5 מיליארד השקל הצנועים ששילשלנו לידי החברה הכללית למשקאות, טמפו, המשרד להגנת הסביבה ושאר מקבלי המתנות הצלחנו לחסוך המון! חסכנו, קודם כל, נסיעה אחת ליום בממוצע של משאית לסילוק אשפה. תחשבו על זה - משאית אחת. ליום. וואו! זאת ועוד, הצלחנו לחסוך הטמנה של כמה אלפי טונות של אשפה מדי שנה. פשוט נפלא: כל טון אשפת פלסטיק שחסכנו עלה לנו רק 33,000 שקלים! פשוט משתלם.
אילו היינו נאלצים לקנות טון של פלסטיק מהסוג המשמש למיכלים היינו צריכים לשלם קצת יותר מ-6,000 שקל, כך שלא ניתן לומר שהמיחזור אכן משתלם במלוא מובן המילה. כלומר, בכל בוקר בעשר השנים האחרונות קמנו ושטפנו במורד האסלה 410,959 שקלים חדשים. הכסף הזה ירד לטמיון. הלך. נעלם. איננו עוד. נשארנו עניים יותר, אבל עם תחושת סיפוק נהדרת. כסף זה לא הכל בחיים. במיוחד אם מדובר בכסף שלנו.
נספח: על מחירים ועלויותלא כל מיחזור הוא
הפסדי. מחירי חומרי גלם נעים מעלה ומטה ולעתים קרובות ייצור מוצר ממוחזר זול יותר או זול מעט יותר ממחיר חומר גלם. מיחזור אלומיניום, לדוגמה, רווחי מאוד (וגם אין צורך בשום חוק שיתמרץ אותו - הוא מבוצע היטב מטעמי רווח). גם מיחזור נייר משתלם. מיחזור רוב החומרים האחרים כרוך בהפסד, שכן עלות המיחזור גדולה מעלות הייצור. בתחום הפלסטיק והזכוכית התמונה מורכבת מעט יותר. חלק מהחומרים (לדוגמה פי-וי-סי או פלסטיק בדחיסות נמוכה) כרוכים בהפסד, וכך גם זכוכית. חומרים פלסטיים אחרים, עם זאת, עשויים להיות רווחיים, אך בדרך כלל רק אם עלות חומר הגלם מאופסת. כלומר, רק אם הפלסטיק הממוחזר נאסף ומובל על חשבון מישהו אחר.
אקו"ם