חלום הבלהות השוודי

שוודיה היא החלום הסוציאליסטי. שוודיה הממשית - המדינה הסקנדינבית בצפון הצונן - מנסה כבר 15 שנים להיחלץ ממלתעות "המודל השוודי," המחריב כל חלקה טובה במדינה. אבל זה שהשוודים מתעוררים מהחלום בזעקות, נוטפי זיעה קרה, לא מפריע לסוציאליסטים להירדם עם חיוך על השפתיים. (כתב: אורי רדלר)

החלום הסטליניסטי
החלום השוודי נולד בשנות השלושים. קצת קשה לדמיין זאת היום, אך אז, לפני שמונים שנה, היו רבים וטובים משוכנעים כי הנדסה חברתית ותיכנון ריכוזי יוכלו ליצור חברה חדשה ואדם חדש, משוחרר מכבלי החשיבה האנוכית. עמוד האש שלפני המחנה הייתה ברית המועצות. מבקרים נלהבים במולדת הסוציאליזם נפעמו מהמרץ והנחישות של הסובייטים, שחישלו בקורנס פלדה אדם חדש וגאה; וגמרו את ההלל על סטלין, המוביל בעוז אך ברוח הומנית את המהפכה הגדולה.

חלום המהפכה שתברא אדם חדש פיעם גם בליבם של ראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, שעלתה אז לשלטון במדינה. החלום היה לברוא "בית-עם" (פולקהמט) בו יאורגנו חייו של כל פרט מן העריסה ועד לקבר. המדינה, סברו הזוג מירדל, צריכה להחליט ולקבוע מי ראוי להיוולד. הזוג תמך בהתלהבות באֶאוּגֶנִיקָה, השבחת הגזע, ובעיקור כפוי (שהיה נהוג בשוודיה עד שנות השבעים). ילד אינו שייך להוריו כי אם למדינה, סברו הרפורמטורים השוודים, ויש לנהל את חייו לכל אורכם: החל בגן הילדים וכלה בבית האבות.

בעייתם העיקרית של מירדל והרפורמטורים הייתה שלא הם ניהלו את העניינים. אמנם קולם של הזוג מירדל הוא שנשמע ברמה, ושמם הוא שזוהה עם "המודל השוודי," אך את המדיניות בפועל קבעה הסיעה הפרגמטיסטית במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראשות השר לעניינים חברתיים גוסטב מולר, שביקשה ליצור מודל אידילי פחות ומעשי יותר. "המודל השוודי" לא היה מהפכה כי אם פשרה.

שוודיה הייתה בשנות השלושים מדינה קפיטליסטית באופן יחסי. בסוף המאה התשע עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים עברה שוודיה תהליך מואץ של תיעוש וצמיחה תחת מדיניות של ממשלה קטנה, מסים נמוכים, סחר ויוזמה חפשית. אפילו אל מול המשבר הכלכלי של השפל הגדול נקטה שוודיה מדיניות לסה-פר מובהקת: צמצום תקציבי, התערבות מזערית במשק, והימנעות מהתערבות בשער המטבע הצונח. שוודיה הייתה המדינה הראשונה שנחלצה מהמשבר, ובשנת 1950, עם תום מלחמת-העולם השנייה, הייתה המדינה העשירה באירופה, עם תוצר לנפש גבוה ב-25 אחוז מזה של שווייץ (השנייה בדירוג) וכפול ויותר מהממוצע.

קפיטליזם הסתדרותי
לממשלה הסוציאל-דמוקרטית בשוודיה היו תוכניות ליישם מדיניות רווחה מרחיקת לכת, אבל לא הייתה כל כוונה לשחוט את האווזה הקפיטליסטית המטילה ביצי זהב. להיפך, הם התכוונו לשמר את התחרותיות במשק השוודי ואף לטפח אותה.

יסוד ראשוני, מבחינה כלכלית, ב"מודל השוודי" היה משא ומתן קיבוצי על שכר, בין המעסיקים לעובדים המאוגדים. הסדר המשא ומתן, שראשיתו ב-1938, היה פשרה טיפוסית למדיניות הפרגמטית של הסוציאל-דמוקרטים בשוודיה. הסכמי השכר בין המעסיקים (המאוגדים) לעובדים (המאוגדים) כללו מפגשים תקופתיים, בהם הסכימו המעסיקים והעובדים על רמות השכר ותנאי העבודה לתקופה הקרובה. זה היה האלמנט ה'סוציאליסטי' ביותר בתחום הכלכלי, וגם הוא לא היה סוציאליסטי במיוחד.

איגודי העובדים נשאו ונתנו תוך מודעות לצורך של שוודיה להישאר תחרותית, ולהכרח בשכר שלא ישבש את תחרותיותה בשווקי העולם. המעסיקים, מצידם, לא התלהבו מהכללים שקבעו שוויוניות רבה בשכר ופערים קטנים בין עובדים טובים יותר וטובים פחות, אך היו נכונים להסכם שקבע כי העליה בשכר תהיה קשורה במצב בשווקי העולם, בתחרותיות, ובעליה בפריון הממוצע.

מגרעת בולטת במשטר ההסדרים במשא ומתן הייתה עידודם של מונופולים וקרטלים, שכן העלות הגבוהה יותר לעובד העניקה יתרון לתאגידים ולחברות גדולות. הסכם השכר הגלובלי נעדר התייחסות אמיתית למידת רווחיותן של חברות: חברות שרווחיותן הייתה דלה יותר התקשו לעמוד בעליות בשכר ופינו את מקומן לחברות הגדולות והרווחיות יותר. אם בישראל מדברים היום על 18 משפחות, הרי שבשוודיה דיברו על 15 משפחות ואחר-כך גם על 11 משפחות. למעלה מ-60 אחוז מהשוק השוודי נשלט בשנות השישים על-ידי מונופולים, קרטלים וקרטלים-למחצה.

למשטר ההסדרים היו גם יתרונות מובהקים. איגודי העובדים הכירו בכך שלמעסיק שמורה הזכות לשכור, לפטר, לנייד ולהנחות את העובדים כרצונו. האיגודים הבינו כי יש יתרון תחרותי לתעשייה השוודית באפשרות לניוד מהיר של עובדים. נוסף על-כך, לדמי האבטלה מונה תפקיד זניח יחסית בתמונה: דמי האבטלה היו נמוכים והממשלה הסתפקה בסיוע זמני או בתוכניות הכשרה, בלי להתערב מעבר לכך. התוצאה הייתה שהאבטלה בשוודיה נותרה נמוכה מאוד במשך כמעט שלושה עשורים.

יסוד נוסף, חשוב עוד יותר, היה הקפדה על ניהול מדיניות כלכלית של שוק חופשי וסחר חופשי. למרות המצע הסוציאליסטי למשעי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת, לא יושם בשוודיה כמעט אף אף סעיף ממנו. הממשלה שמרה על צניעות (בשנת 1950 היה נתחה בתמ"ג נמוך מזה של ארצות-הברית), לא התערבה בתכנון הכלכלי, בבעלות הפרטית על החברות, ב"עידוד תעשיות," בהגנה מפני יבוא, בתמיכה בייצוא, או בסבסוד. היא החזיקה בבעלות על כמה שירותים ציבוריים (ובמונופול על מכירת משקאות חריפים), אך בזאת הסתכמה בדרך כלל מעורבותה הישירה בשוק.

הזבוב על גבו של הפיל
הסכנה הגדולה ביותר האורבת לפוליטיקאי היא כאשר הוא מתחיל להאמין בעצמו לשקרים שהוא מספר לאחרים. בשנות השישים חגגה שוודיה רצף של מאה שנים של צמיחה כלכלית. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה לשכנע את השוודים שהיא האחראית לצמיחה המרשימה של שוודיה אחרי המלחמה. היו כאלו שהזהירו כי הצמיחה הולכת ומאטה, אך כמעט לא היו שומעים לאזהרות אלו. אפילו יריבותיה הפוליטיות נואשו מלנסות לשכנע את הציבור כי הדרך בה הולכים הסוציאל-דמוקרטים שגויה, והן אימצו נקודות רבות במצעה.

משך שנים רבות ידעו הפוליטיקאים הסוציאל-דמוקרטים, כמוהם כראשי איגודי העובדים, לנהוג מדיניות מבוקרת וזהירה. הם ידעו שלא הם יוצרים את העושר - הקפיטליזם יוצר את העושר והם רק הזבוב הרוכב על גבו של הפיל - הם יכולים להפיק תועלת למטרותיהם מהעושר, אך רק כל עוד לא יפריעו במידה גדולה מדי לפעולתו של השוק.

אבל בשנות החמישים, וביתר שאת בשנות השישים, החלה ידיעה זו להתמוסס ולהתפוגג. כמו הזבוב על גבו של הפיל, החלו הפוליטיקאים וראשי האיגודים לאמץ את הסברה שהם עצמם, ולא הפיל של השוק, עושים את כל האבק הזה. הם התחילו להאמין לשקרים אותם סיפרו בהצלחה לאחרים.

בשנות השישים התרחשה רדיקליזציה ניכרת בגישתם של האיגודים ובגישתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. תוכניות הביטוח הלאומי, ההשכלה והבריאות הורחבו לבלי הכר, ועמם גם התעסוקה הממשלתית. במקביל, הועברו חוקים להרחבת הזכאות לדמי אבטלה, נכות, מחלה ושאר קצבאות.

גם חוקי ההעסקה שונו. עתה, במקום גמישות בהעסקה, בפיטורים ובניוד עובדים, הונהגה מדיניות קשיחה: חוק הביטחון התעסוקתי קבע כללי קידום נוקשים והפך עובדים קבועים לכאלו שכמעט לא היה ניתן לפטרם. זמן ההמתנה לפני פיטורים הוארך (והוארך עוד יותר בתקופות של שפל), ולאיגודי העובדים הוענקה הזכות להשתתף בקבלת ההחלטות ובדירקטוריונים של חברות. חמור מכל, אולי, איגודי העובדים והממשלה הפעילו לחץ קשה על מעסיקים להשוואת שכר לא רק בין דרגות במקצוע מסוים, אלא גם בין מקצועות - מצב הגורם לכך שהאיתות התחרותי של ביקוש גדל או קטן לעיסוק במקצוע מסוים שובש לחלוטין.

כדי לממן את החקיקה החברתית המורחבת, החלו המיסים בשוודיה לטפס. בשנת 1960 הייתה שוודיה עדיין אחת המדינות בהן כלל המיסוי נמוך (28 אחוז).  עשר שנים מאוחר יותר, היה שיעור המיסוי כבר מן הגבוהים במערב, ובשנת 1980 התייצבה שוודיה לבטח כמדינה המערבית בה שיעור המיסוי הוא הגבוה ביותר.

ההוצאות המוגדלות לא יועדו רק למימון תכניות הרווחה המורחבות. שוק העבודה הנוקשה - תוצאת חוקי ההעסקה שהשתנו - גרם לכך שעובדים רבים נפלטו ממקום עבודתם, ומעסיקים היססו לשכור עובדים חדשים. כתוצאה מכך, החלה הממשלה מעסיקה יותר ויותר עובדים, כפתרון להידלדלות אפשרויות ההעסקה במקומות אחרים, וההשקעה הממשלתית בתוכניות לשוק העבודה גדלה בשנות השישים והשבעים פי שש מאות. גם היום, אחוזים נכבדים מהעובדים בשוודיה הם "מובטלים סמויים": מובטלים כרוניים הרשומים תמידית בתוכניות הכשרה מחדש לזניהן.

הגבלת פערי השכר, והמיסוי הגבוה הביאו לתוצאות שליליות נוספות: נעלמה המוטיבציה לקידום בעבודה (שהרי השכר יישאר פחות או יותר אותו שכר), נעלמה המוטיבציה לרווחי חברות ולהשקעה במו"פ וגדלה המוטיבציה להעלים - עד שב-1979 הגיע המצב לידי אבסורד: כלל רווחי החברות לפני מס בתעשייה עמד על פחות מאפס: הממשלה לא יכלה לגבות מס חברות כלל בתעשייה, כי לא היה ממה לגבות.

מות המודל
בשנת 1976 נפל דבר: אחרי 44 שנים רצופות של שלטון הודחו הסוציאל-דמוקרטים מהשליטה בשוודיה. המשבר הכלכלי החריף, שהחל כבר בסוף שנות השישים והחריף מאוד במהלך שנות השבעים, הוביל גם את ציבור הבוחרים למסקנה כי נדרש שינוי בשיטה. מאה שנים של צמיחה רצופה, בחסות שוק חופשי ומודל קפיטליסטי, הגיעו לקיצן בעקבות עשור בודד של הגשמת החלום הסוציאליסטי. "המודל השוודי" החל לפרפר בין חיים למוות.

כלומר, לא בדיוק. קשה להיפטר מהרגלים רעים וקשה עוד יותר להיפטר מהרגלים  רעים שציבור רחב של בוחרים נהנה מהם. בין התובנה שהשיטה לא עובדת, ובין תחילתו של שינוי השיטה עדיין יש פער גדול ובתווך חייב להתרחש - תמיד - משבר חמור שיגרום לכולם להבין כי השינוי הכרחי.

שוודיה התאוששה, איכשהו, מהמשבר של שנות השבעים ודידתה הלאה, טופפת בהליכה דובית ובצמיחה מדולדלת מטה-מטה בדירוג העולמי של התוצר הלאומי. הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ב-1982 והכריזו על דרך כלכלית חדשה עם ריסון תקציבי, אך ללא הועיל: את מה שחסכה הממשלה המרכזית המשיכו לבזבז, ויותר, בממשל המקומי. מספר המועסקים בשירות הממשלה הלך וטיפס, עד שהגיע ל-42 אחוז מכלל המועסקים ב-1993. ההוצאה הממשלתית (ביחס לתמ"ג) הגיעה אותה שנה ל-73 אחוז - שיעור מסחרר שלא היה דוגמתו בעת שלום באף מדינה מערבית.

אז הבוחרים שוב הדיחו את הסוציאל-דמוקרטים וערב המשבר של תחילת שנות התשעים העלו את ה"מתונים" (במונחים שוודיים) לשלטון. אלו ירשו מהסוציאל-דמוקרטים, נוסף למשק המדולדל משכבר, גם משבר חמור ומיידי: בועת נדל"ן חמורה, שתפחה בעקבות ניסיון הסוציאל-דמוקרטים לשמר את שער החליפין של הקרונה ולהציע דיור זול לסטודנטים.

הבועה פקעה, כמובן, ומשבר כלכלי חריף הוביל לירידה חדה בתוצר, לעליה חדה באבטלה, להלאמה חלקית של הבנקים, ולגירעון עצום בתקציב הממשלה. מפלגת המתונים זכתה לאשראי כמי שהצליחה לפתור את המשבר באופן מוצלח, אך ניצני התמודדות עם מחלתה העמוקה יותר של שוודיה הובילו להדחתה מהשלטון. כך או כך, לשוודים היה ברור כי עידן המודל השוודי תם: אין דרך בה ניתן להמשיך ולקיים הוצאות כה גבוהות מול הכנסות הולכות ומשתפלות.

כך החלה שוודיה במסע ארוך מתוך "המודל השוודי" אל המציאות: הפנסיות הציבוריות קוצצו והופרטו בחלקן, מס החברות והמס האישי הורדו, כוננה מערכת (מצליחה יחסית) של שוברי בתי-ספר, כמה מבתי-החולים והשירותים הרפואיים הופרטו והתורים קוצצו (במעט), והממשלה הפריטה ונטשה כמה שווקים, כמו אנרגיה, טלפוניה ודואר.

כל זה היה חשוב והכרחי, אך לחלוטין לא מספיק. אחרי שנים ארוכות של תלות מוחלטת במערכת המספקת הכל, התקשו השוודים להינתק מעטיניה המדולדלים של המדינה ולשוב לעבודה. בשישים השנים האחרונות לא נוצרה משרה חדשה בשוק הפרטי: כל המשרות החדשות נוצרו בשירות הממשלתי. כמעט 30 אחוז מהשוודים בגיל העבודה מוגדרים "מנותקים באופן חלקי או מלא משוק העבודה," כמעט 15 אחוז מקבלים קיצבת נכות, כרבע מכוח העבודה נמצא בחופשה בכל רגע נתון.

השוודים היו פעם אומה חרוצה ודינמית, שבניה התבלטו בכושר ההמצאה שלהם. שנות "המודל השוודי" אכן הצליחו ביצירת אדם חדש: עצל, שמרני, קופא על שמריו, וחסר דמיון. שנים של משא ומתן קיבוצי ושוק עבודה קשיח ויקר חיסלו את היזמות, ואת העסקים הקטנים והבינוניים: כמעט כל החברות הגדולות בשוודיה היום נוסדו עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה ובין חמישים החברות הגדולות במדינה רק אחת נוסדה אחרי שנת 1970. בלי דינמיות ובלי יזמות, הדרך להיחלץ מהמבוי הסתום אליו נקלעה שוודיה תהיה ארוכה וקשה.

ובכל זאת, יש עוד פתח של תקווה. השוודים ניסו שלוש פעמים לטעום מתבשילי שלטון שאינו סוציאל-דמוקרטי, ובכל פעם שבו אל המתכון הישן והמוכר. בבחירות העתידות להיערך בספטמבר 2010 דומה כי השוודים עומדים לבחור פעם נוספת במפלגת "המתונים." יתר על-כן, בפעם הראשונה זוכה מפלגה זו, כשהיא עומדת לבדה, בתמיכה גדולה יותר מזו של הסוציאל-דמוקרטים. כך אומרים הסקרים. בספטמבר, מועד הבחירות, נדע יותר.

קסמו של החלום
מנקודת מבטו של הסוציאליסט הישראלי קסמו של "המודל השוודי" אינו במודל ואינו בשוודיה. שוודיה הממשית אינה רלוונטית. החולמים על מדינת רווחה "כמו בשוודיה" או אלו המטיפים ללמוד מ"המודל השוודי" אינם מוקסמים מכך שהוא עובד או מהאופן שבו הוא עובד, שכן בדרך כלל הם אינם יודעים באופן ממשי מה עובד ואיך. הם מוקסמים מהאפשרות לטעון שהוא עובד.

היכולת לטעון ש"המודל השוודי" עובד אינה רק כלי נשק תועמלני. משך עשרות שנים, נאלצים הסוציאליסטים להתייצב פעם-אחר-פעם בפני מציאות בה מתברר כי החלום הסוציאליסטי התורן הוא חלום באספמיא. רוסיה. סין. הקיבוצים. קובה. וייטנאם. קמבודיה. בכל פעם מחדש מתברר כי, למרות התקוות והרצון הטוב, העניין פשוט לא יכול לעבוד - גם אנושית וגם כלכלית. הסוציאליזם אינו עובד.

מה שאין כן הכמיהה לסוציאליזם. החלום על חברת קהילה, קולקטיב ו"בית-עם" בו ישררו אחווה ושלום, בלי טרדות פרנסה ועבודה - החלום הזה בעינו עומד. רק מיעוט קטן מבין האנשים כמה לחיים של התמודדות עם קשיים ומציאת פתרונות להם. רוב בני האדם היו שמחים, להלכה, לחיים ללא קשיים וללא בעיות. רוב בני האדם היו שמחים לקיומו של מקום בו הציפורים עפות לאחור והסוציאליזם השליו והמיטיב עובד.

כך נכנסת לסיפור שוודיה. היא רחוקה דיה ושונה דיה כדי שהסוציאליסט הישראלי יוכל ללהקה לתפקיד "גן העדן" שבו הדברים שאינם יכולים לעבוד דווקא כן עובדים. שם, בארץ הרחוקה והקסומה, באו הבעיות על פתרונן. שם, הפרות מטילות ביצים.

קחו לדוגמה את שוק הדיור. י. ספורטא מהלל את נפלאות שוק השכירות בשוודיה, שם הכל זול, מאוזן ושוויוני. אלא שיש גם צד שני: האפשרויות לשכירת דירה במדינה מוגבלות מאוד ומותנות בקשרים ובדורונות כספיים. מי שאין לו כסף או קשרים צריך להמתין, בממוצע, שנתיים עד שיגיע תורו לשכור דירה בשטוקהולם (עד עשרים שנה לדירה באזור מבוקש). החלופה היא השתעבדות בתנאים מבזים לשוכר המשכיר את הדירה בהשכרת משנה.

או קחו את שוק הבריאות. רבים מהללים את מערכת-הבריאות השוויונית בשוודיה. בפועל, עם זאת, מדובר במערכת חולה. חולה מאוד. כך, אף שמספר המיטות בבתי-חולים, מספר הרופאים ומספר המנתחים בשוודיה ובישראל דומה, זמן ההמתנה לניתוח ארוך בהרבה בשוודיה. לניתוח החלפת ברך, למשל, מחכים בישראל בממוצע קצת פחות מחודשיים. בשוודיה רק 25 אחוז מהחולים עוברים ניתוח בתוך שלושה חודשים. לניתוח כיס המרה ממתינים בישראל, בממוצע, כחודש וחצי. בשוודיה, רק שישים אחוז מהחולים מנותחים אחרי שלושה חודשים.  בישראל אדם הסובל מבעיה בערמונית זוכה לניתוח תוך שלושה שבועות. ברוב המקרים, פחות. בשוודיה מחכים בממוצע חצי שנה.  

שוודיה היא גם, במקרים רבים, דוגמה מטעה. עשרות שנים של עושר שנצבר במשק קפיטליסטי למהדרין, חברות גדולות ומבוססות שצמחו בו, קרבה לשווקים ושפע משאבי טבע הקנו לשוודים אורך נשימה מסוים. את מדיניות הרווחה השוודית לא ניתן היה לקיים לאורך זמן, אך ניתן היה לדדות איתה לפחות לזמן מה.

לישראל אין אורך נשימה כזה. בעשור החולף חווינו זאת: מהתעלות ההכנסות החד-פעמיות של בועת ההיי-טק ב-2000 אל סף פשיטת רגל ב-2003. שנתיים וחצי של בזבוז, והעסק כמעט ושקע במצולות. מי שחולם על שוודיה בישראל מרמה את עצמו. כשהוא מצליח לשכנע אחרים להתנהג "כמו בשוודיה," הוא פוגע בכולנו.


נוף טיפוסי ברוסנגורד