סוציאליסטים מפולינזיה: כסף וריקוד פולחני

הוויכוח שהתלהט שוב סביב סוגיית העלאת שכר המינימום, מדגים שוב את נטייתם של אנשים בעלי השקפה כלכלית סוציאליסטית לחשוב ולדבר על שכר במונחים של "זכות." שכרו של אדם, כך הם אומרים, אמור לשקף את "זכותו לקיום בכבוד." מהו אותו 'קיום בכבוד'? לא לגמרי ברור. פעם הוא התייחס למזון, מגורים ולימוד בבית־הספר. היום הוא כולל גם שליחת ילדים לחוגים ונסיעה לחופשות. כאשר העליתי פעם בפני חבר סוציאליסטי את הרעיון ששכר אמור לבטא את ערכו של המוצר שהעובד מייצר, הוא הטיח בפני, שוצף וקוצף, שגישתי היא של "סחר עבדים" ושהוא מתנגד לתפישה ש"מודדת אנשים לפי רווחיות." 

תפישת השכר כ'זכות' סותרת את עצם המשמעות של המושג שכר. לאיש אין 'זכות' לשכר, שכן השכר הוא תמורה לעבודה המפיקה ערך. לדוגמה, האיכר או הציד הבודד החי בג'ונגל אינו נהנה משכר כלשהו מלבד זה שהוא מייצר בשתי ידיו. הוא יכול לצעוק עד מחר שיש לו "זכות לקיום בכבוד," אבל הוא יוכל לצרוך רק את המוצרים שהוא עצמו ייצר. 

דברים דומים ניתן לומר על-כל בני האדם בכל המצבים. אין ארוחות חינם. אמנם איננו ציידים בודדים בג'ונגל (וטוב שכך), והרוב המוחלט של המוצרים שאנו צורכים לא יוצר על-ידינו, אך העיקרון הבסיסי עדיין תופס: בין אם אני פועל ניקיון (שמייצר ניקיון), מתכנת (שמייצר תוכנה) או היסטוריון (שמייצר מאמרים וספרים) - אני מייצר מוצרים בעלי ערך מסוים. את הערך הזה, הניתן לי בדמות כסף, אני מחליף לאחר מכן במוצרים אחרים, שערכם הוא כערך המוצר שייצרתי. לכן, כשאני כותב תוכנה אני מייצר את העוף שאותו אוכל בארוחת הצהריים ואת הדלק שאזרים למיכל הדלק של מכוניתי. המשכורת שאני מקבל היא (או לפחות אמורה להיות בשוק חופשי) סיכום הערך של התרומה שלי.

לחברה אנושית יש מחויבות (ועניין) בדאגה לסיפוק צרכי הקיום הבסיסיים של אנשים שמסיבות שונות, באופן זמני או קבוע, אינם יכולים לייצר את הערך של המוצרים הנחוצים להם לצורך קיומם. לשם כך קיימים מנגנונים רבים של סיוע ממשלתי – דמי אבטלה, מס הכנסה שלילי ושלל המצאות אחרות. אבל במישור הרעיוני, הצמדת השכר ל'זכות' ול'זכאות' במקום לערך ממשי, שוות ערך לרצון לחלק לכלל האנשים יותר מוצרים מכפי שהם ייצרו. כלומר, לחלק לאנשים יותר מוצרים ממה שבכלל קיים. 

המקרה הפולינזי

התייחסות זו לשכר מזכירה את סיפורם המרתק של 'פולחני המטען' וכתות המטען באיי האוקיאנוס השקט. פולחני מטען הוא שם קיבוצי לקבוצה שלמה של כתות שהתפתחה, כביכול יש מאין, בעשרות איים בפולינזיה, בגיניאה החדשה ובמקומות אחרים בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. 

ילידי פולינזיה ואיי האוקיאנוס השקט הביטו בפליאה בלבני העור המוזרים שהגיעו אל חופי אייהם והבחינו בכמה תופעות מדהימות. ראשית, הלבנים עשו שימוש במכשירים רבים, על טבעיים בעליל, כמו מכשירי רדיו, מכוניות, וכדומה. מדהים אף יותר: הלבנים מעולם לא ייצרו את המכשירים בהם השתמשו - הם קיבלו אותם במטענים גדולים שהגיעו מבחוץ בספינות או במטוסים. ואחרון, הילידים שמו לב לכך שחלק גדול מהמתיישבים עסקו חלק גדול מאוד מזמנם בפעילות לא יצרנית וחסרת תכלית בעליל כמו ישיבה ליד שולחן והזזת ניירות מצד לצד, דיבור אל תוך מכשירים, או צעידה הלוך ושוב עם כלי נשק. 

 

הפולינזי אינו אידיוט, וכך הגיעו בני עשרות איים שונים לאותה מסקנה בדיוק: הפעולות חסרות התכלית שעושים הלבנים הן בעצם פעולות פולחניות, שנועדו לרצות את האלים ולשכנעם לשלוח אליהם את המטעמים הפלאיים. חוסר צדק מובהק, סברו הפולינזים, ומתוכם קמו כוהנים, מתקנים חברתיים מובהקים, שניסו לחקות את הפעולות הפולחניות שביצעו הלבנים, כדי לזכות אף הם במטענים. בכל מקום לבש החיקוי הפולחני אדרת שונה, משעשעת ומרתקת כאחת. במקום אחד, לדוגמה, היה כהן שהחזיק ב'רדיו', שלא היה אלא זקנה מלופפת בחוטים, שהחזיקה בידה 'אנטנה' (ענף עץ גדול) ומלמלה מלים חסרות פשר. 

 

אופן החשיבה הסוציאליסטי אינו שונה בהרבה מזה של בני האיים בפולינזיה. מנקודת מבטם, כל המשאבים הדרושים לבני האדם כבר קיימים אי שם בידיה של 'הממשלה' או בידיהם של 'בעלי-ההון', שהם החלופה המודרנית לאלילי המטען של פולינזיה. 

 

העבודה המבוצעת על-ידי עובד בחברה המודרנית אינה קשורה, לפי החשיבה הסוציאליסטית, לייצור, לתוצר או לעמל. מבחינתם, מדובר בסוג של ריקוד פולחני, שנועד להעניק לאדם את הזכות למשאבים הרצויים לו מידי האלילים הגדולים. שכרו של עובד, מבחינתו, הוא 'זכות'. הוא אינו מבטא את התוצר של העובד, שהרי העובד אינו באמת מייצר משהו. 

 

במישור הבסיסי, העולם שהסוציאליסט רואה לנגד עיניו אינו עולם ריק, שבו יש צורך מתמיד ביצירה ובייצור, אלא עולם מלא שבו הכל כבר קיים, ורק צריך לחלקו בצורה הצודקת ביותר. אין זה פלא, לפיכך, שבכל מדד של יצרניות חברות קפיטליסטיות משיגות את החברות הסוציאליסטיות. את הסוציאליסטים הייצור בכלל לא מעניין.