שלוש נקודות קטנות, המתחילות במתחרים, ממשיכות במי שעיניו הפקוחות, השנים והבינה לימדו אותו מה אותם מתחרים רוצים באמת, וכלה ביובל המבולבל, המחזיר אותנו ישר אל ההתחלה. (כתב: אורי רדלר)
המתחריםיש לנו קונקורנציה. אי־שם במעלה (או במורד) רשימת הבלוגים תוכלו למצוא את "
הון להמון" - בלוגם של רותי סיני ורן רביב. הבלוג ינסה להסביר, כך כותביו, "כיצד ישראל הפכה למעצמת עוני." לעצלנים מביניכם, התשובה ניתנת כבר בטור הפותח: זאת הממשלה שרוצה שיהיו המון עניים.
מדוע הממשלה רוצה שיהיו המון עניים? כי האוצר הרשע מחבל בכל צעד שהיה מצמצם את מספר העניים. מדוע האוצר נוקט צעדים כאלו? האם אין שר האוצר פוליטיקאי שהיה שמח אם מפלגתו הייתה מיטיבה עם העניים וגורפת את קולותיהם? על-כך עדיין לא ניתנה תשובה, אבל אני מנחש שהיא תכלול את השילוב "הון ושלטון" ונמצא למדים כי כדי למנוע את הקשר המסוכן בו פוליטיקאים משרתים את ענייניהם של העשירים עלינו להעצים את כוחם של הפוליטיקאים.
איזהו חכם המבין את שהיהואם אנחנו כבר בענייני פוליטיקאים, יהודה הראל, קיבוצניק ממרום גולן ובעבר גם חבר-כנסת, כתב את "
להפריט" - אחד הספרים המעניינים (והחשובים) שיצאו בישראל בשנים האחרונות. אם עוד לא קניתם אותו, צאו וקנו. לא תתאכזבו.
הראל עשה דרך ארוכה ומתפתלת - הוא יצא מבית סוציאליסטי אדוק והיה סוציאליסט אדוק בעצמו (וגם מחסידיו הנלהבים של משה דיין, עליו כתב ביוגרפיה מעריצה). בשנות השמונים דגל הראל בהפרדת הניהול העסקי בקיבוצים מחיי הקהילה. היום, ארבעים שנה אחרי שנמנה עם מקימיו נוצצי העיניים של מרום גולן, חושף הראל בספרו את התובנה כי הקיבוץ נכשל משום שאין דרך בה החזון הקולקטיביסטי יכול להצליח.
הראל עוסק, בלשון בהירה ורהוטה, בהיבטים שונים של החשיבה הקולקטיביסטית. בהקשר של בלוגם החדש של סיני ורביב הוא כותב כמה דברים מאלפים:
"השאיפה לצדק חברתי היא השאיפה למדינה חזקה וצודקת... המדינה והתכנון נראים ככלי מתאים להגשמת צדק ואידאולוגיות סוציאליסטיות, לאומניות, דתיות ואחרות... התכנון הכלכלי הוא כלי חיוני... לביטולם של אי הצדק החברתי, לחלוקה מחדש של העושר, לחיסול העוני והאומללות ולהגשמת ערכי השוויון...
"לאינטלקטואלים קשה להשלים עם המציאות שבה הכלכלה "מנוהלת" על-ידי כוחות השוק ואילו להם, עם כל השכלתם, חכמתם וחזונם, אין כל תפקיד מעבר לתפקידו של כל אחד מההמון. בוגרי האוניברסיטאות, מדענים, פרופסורים, מורים, אנשי ממשל, אנשי תקשורת, סופרים, אמנים וכו'... הם ברובם אידיאליסטים שאינם מעוניינים בכסף, אבל מאוד מעוניינים בכוח ובשלטון. הם רוצים לעצב את החברה ולקחת את הכוח מהשוק החופשי ולתת אותו לפוליטיקה, שבה הם ישחקו תפקיד מרכזי....
"אצל הממשלות [תמיד מתעורר] הרצון ("הצורך") להתערב בשוק. המעורבות הממשלתית יוצרת עיוותים שצריך לתקן בעזרת מעורבות ממשלתית נוספת וכך הלאה..."
הראל (אני מקווה שלא הפרזתי באורך הציטוט ואם כן, אנסה
לפצות בהמלצה נוספת לקנות את ספרו) לא מדבר על סיני ורביב. אבל הוא דווקא כן, ולא רק עליהם.
יובל המבולבלואם כבר מדברים על תכנון כלכלי ריכוזי - חלומם המתוק של סיני ורביב - כדאי להציץ לרגע אל ממלכתו הקסומה של יובל המבולבל. ולא, אין הכוונה למצחיקן עם החולצה הצהובה, הקסקט, הקרחת ו
הפרצוף שמפחיד ציפורים, אלא דווקא ליובל המבולבל האחר - זה שמכהן כשר האוצר.
המסים יעלו, מספר לנו יובל המבולבל ב', זה ששם משפחתו שטייניץ. התקציב יקוצץ, הדלק, הסיגריות והאלכוהול יתייקרו, הפחתת המע"מ תדחה, יוטל מע"מ מלא באילת ומע"מ חלקי על ירקות ופירות, יורחב המיסוי על הימורים, ועוד. רוב הגזירות האלו הן עיזים שהוכנסו פנימה, בפיקוח רבני, ויוצאו החוצה בהמשך, לרגל התנגדות השותפות הקואליציוניות, אך הדילול הצפוי אינו מחליש את הרושם זעוף הגבינים וחמור הסבר של התוכנית בכללה.
"אנו חייבים להמשיך ולשמור על הכללים הפיסקליים שהצבנו לעצמנו כמצופה מהנהגה אחראית!" אמר שטייניץ. לא הייתי במקום כאשר אמר השר את דברו, אבל לא קשה לנחש כי כאשר אמר את המילה "אחראית!" הלם שטייניץ בכף ידו החסונה על השולחן וגרם לרוגלאך ולבורקס לנתר בבהלה בצלחותיהם ולהסתדר בשלשות.
בכל זאת, למרות המצב הקשה, נעים להרגיש שיש לנו שר אוצר עם לב רחום, האוהב אותנו לפחות כאילו היינו ילדיו הבלתי חוקיים מרוזנת פולניה, אם לא יותר: המיסים יוטלו כדי להימנע מחריגה מ"יעד הגרעון," אך פניו של אותו יעד שונו באופן כה קיצוני, עד שאפילו אמא שלו לא הייתה מזהה אותו: במקום גרעון של 1.7 אחוז היעד הרשמי הוא עתה 2.66 אחוז. כלומר, יש הרבה יותר כסף לבזבוזים. כלומר, יש ריסון תקציבי אבל הוא בכאילו. התקציב צומח באופן פראי, הרבה מעבר להכנסות, אבל עכשיו החלטנו שאם שאר מדינות המערב מתאבדות בקצב מאוד מהיר, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתאבד יותר לאט והכל יהיה בסדר. להפך, הדירוג של ישראל עוד ישתפר.
וחוץ מזה, אנחנו ממשיכים ב
צעדים מעודדי צמיחה כמו הורדה של מס החברות באחוז אחד שלם, אם נוריד אותו, בכפוף לתנאי המבצע, ואולי לא, ואנחנו גם הולכים בגדול על הורדת המע"מ, שאותו העלינו קודם, ואולי בכל זאת לא נוריד אותו, אלא דווקא נעלה אותו, או שנוריד אותו ונעלה אותו בו זמנית: נוריד אותו במסגרת המשך המתווה להורדת המסים ולעידוד הצמיחה, ההיי-טק, צריכת הלבנה השוטפת וצחוקם הזך והטהור של ילדים; אך מצד שני נעלה אותו לרגל המצב החמור, התובע מאיתנו זהירות תקציבית יתרה.
אבל אל נלגלג על שר האוצר. שטייניץ עושה כמיטב יכולתו. בהסתכלות לאחור, בהשוואה להתבטאויותיו ולמעשיו בעבר, דומה כי הוא התקדם במעלה סולם ההבנה הכלכלית. בראשית דרכו, הוא דיקלם בלי להבין את דברי פקידיו. היום, הוא הגיע לשלב מתקדם יותר, בו הוא משוכנע שכלכלה היא סוג של השבעת נחשים בו בו למילים יש חשיבות מיוחדת: אפשר להצהיר על הורדת מסים בניגוד להמלצות (השגויות והמזיקות) של בנק ישראל, קרן המטבע וOECD-, ובמקביל אפשר להעלות מסים. אפשר להקצות עודפי גביה לצורכי הפחתת מיסים במקום אחד, ואז להעלות את המיסים במקום אחר. אפשר לומר שהמצב חמור ולכן נדרשים צמצום וחומרה תקציביים, ובמקביל להרחיב את התקציב באופן מופקר ומסוכן. אפשר להכריז שאנו נמצאים על מסלול הפחתת גובה החוב הממשלתי ביחס לתמ"ג, ובמקביל להגדיל אותו בשיעורים מפחידים.
אבל אל נלגלג על שר האוצר. שטייניץ עושה כמיטב יכולתו. אם בוחנים את מעשיו מבעד לעדשת יכולת התכנון והביצוע שלו כשלעצמה הוא אולי נראה כמו יובל המבולבל - אך הוא עדיין נמצא בליגה אחרת בהשוואה לשרים ולפקידים אחרים. הבעיה אינה בשרים ובמתכננים או באיכותם. הקושי הוא עקרוני וטמון ברעיון שכדי להשיג מטרות צריך פשוט לרצות בכך - די שהממשלה הכל-יכולה תרצה להשיג אותן ותקצה לכך תקציבים, והבעיה באה על פתרונה.
סיני ורביב מצהירים כי בכוונתם להקדיש את בלוגם לפיקוח על רשויות הממשל - כך שהם אכן יבצעו את המטרות שהן מכריזים כי בכוונתן לבצע. הם מתעלמים לחלוטין מכך שברוב המקרים אין שום דרך בה הממשלה יכולה לעשות משהו כדי להשיג את המטרות האלו. אין בידי הממשלה כלים לצמצם את העוני או להגביר את השגשוג. סיכוייה לעשות זאת, עם או בלי הפיקוח של סיני ורביב, הם כסיכוייה לעצור את הרוח או לשנות את כיוון סיבובו של כדור הארץ. השוק אינו כלי מושלם. רחוק מזה. אבל הוא הכלי היחיד העומד לרשותנו שגם עובד. בעייתו העיקרית היא שכאשר "הכלכלה 'מנוהלת' על־ידי כוחות השוק," כפי שמנסח זאת יהודה הראל, לאנשים כמו סיני ורביב "אין כל תפקיד מעבר לתפקידו של כל אחד מההמון." הפעולה היחידה שהממשלה מבצעת היא וויתור על כוחה. אבל במצב כזה - על מה יפקחו סיני ורביב?
אקו"ם