קריסה - מה שהיה ומה שעוד יהיה

לרגל שבוע הספר אנו מתכבדים להציג את בפניכם את ההקדמה (ולמעשה התמצית) של ספרו של אורי רדלר "קריסה" שנחתם בימים אלו ממש, ועוסק במשבר - מקורותיו והשלכותיו. בימים אלו מצוי אורי במשא ומתן עם מספר הוצאות לצורך הוצאת ספרו, בתקווה כי תוכלו למצוא אותו כבר בחודשים הקרובים על מדפי חנויות הספרים. חג ספרים שמח ומשבר קל.

אני מפחד. גם אתם צריכים להתחיל לפחד. בשנת 2008 צף אל פני השטח בעצמה מרובה משבר כלכלי עמוק, ומאז הוא הולך ומתעצם, הולך ומתעצב כמשבר החמור ביותר שחווה העולם בחמישים השנים האחרונות. אנו צופים, חסרי אונים, במשבר הסובב כפיל שיכור בחנות חרסינה, הולך ומחריב באטיות אך בבטחה כל דבר שהוא נוגע בו. 

וזו רק ההתחלה. המשבר לא הסתיים ואף אינו עומד להסתיים. להפך, הוא עומד להחמיר בהדרגה, אם גם לא באופן עקבי, ולהמשיך ולהחריב את התשתית הכלכלית של השגשוג שחווה המערב בעשרות השנים האחרונות. יש סיבה טובה מאוד לפחד. 

והפחד אינו בקטנות. לא מדובר כאן בוויתור על מכונית פרארי חדשה לטובת ב.מ.וו או בקניית חיקוי גורגונזולה מייצור מקומי במקום הדבר האמיתי. חורבן תשתית עושרו של המערב יתבטא בירידה של עשרות אחוזים ברמת החיים ברוב מדינות המערב. מחלק ממדינות המערב אף תנשור תגית המדינה המפותחת, והן תמשכנה לדשדש את דרכן הנוגה במרחבים העכורים בואכה העולם השלישי, עם אבטלה של עשרות אחוזים, אובדן חלק ניכר מחסכונותיהם של אזרחים, גמלאות מדולדלות, צעדים דרקוניים של החרמת כסף ומתכות יקרות מידי תושבים, אינפלציה של עשרות ומאות אחוזים, שמיטת חובות חד־צדדית, מהומות ברחובות. אם לא נזהר, זה עלול להיגמר במלחמה. 

הסכנה לשגשוגו הכלכלי ולרווחתו של המערב נובעת מאי הבנה של הסיבות הגורמות להחרבתו. בעשרות השנים האחרונות כוננה ברוב מדינות המערב מערכת רווחה המכוונת לספק לתושבי המדינות מגוון שירותים רחב ואיכות חיים גבוהה. ברוב המקומות כללה מערכת הרווחה הבטחה לחינוך חינם או במחיר זול מאוד מהעריסה עד לאוניברסיטה, שירותי בריאות מקיפים בחינם, בטחון תעסוקתי, סיוע נרחב ומקיף למובטלים, חופשות, חופשות מחלה וחופשות לידה נדיבות, יציאה מוקדמת לפנסיה, ותנאי חיים טובים לגימלאים. 

שירותים אלו של מדינת הרווחה היו (ועודם) לרצון לרוב אזרחי המדינות במערב, והענקתם לאורך זמן גרמה לרבים מהם לראות בשירותים אלו זכות מוקנית, המגיעה להם מתוקף היותם אזרחי המדינה. עובדי הרכבת בצרפת ראו פעם באפשרות לפרוש לגמלאות בגיל 50 עם פנסיה נדיבה הטבה גדולה. יורשיהם בתפקיד כבר ראו בכך דבר שבשגרה. יורשי-יורשיהם בתפקיד התרגלו לראות בכך זכות מובנת מאליה, שאין לערער עליה. 

לשירותי הרווחה המקיפים היו גם כמה תוצאות לוואי בולטות: חלק הולך וגדל מכוח העבודה הועסק במשרות שירות ובמשרות ממשלתיות, מערכת של אבטחות ביטנה את מעמדם של העובדים במקומות העבודה הקיימים, ויצרה חומה גבוהה וקשה למעבר בפני הצעירים. במקביל, נוצרה קבוצה נרחבת של אזרחים שאינם עובדים ומעולם לא עבדו לאורך זמן, החיים בעולם שכולו קצבאות, תמיכות וסיוע. במקומות רבים במערב, נוצר מצב בו כמחצית מהצעירים הם מובטלים. במדינה כמו שוודיה כ-15 אחוז מכלל כוח העבודה מוגדרים 'נכים', ובכל זמן נתון 25 אחוז מהעובדים חולים או שוהים בחופשה כזו או אחרת: יש 101 סיבות תקפות להיעדרות מהעבודה בגלל מחלה, חופשת הלידה נמשכת 480 יום, והחופשה השנתית היא בת 7 שבועות. 

הבסיס הכלכלי של מדינת הרווחה היה השוק החופשי. הוגי מדינת הרווחה השוודית - שהייתה דגם למדינות רבות במערב - ראו לנגד עיניהם שילוב של משטר קפיטליסטי בתחום הכלכלי, עם מערכת סיוע ותמיכה בתחום החברתי. לאווזת הקפיטליזם ניתנה יד חופשית, כדי לייצר את ביצי הזהב של השגשוג הכלכלי. אלו, בתורן, יועדו למימון המדיניות החברתית. ההתרחבות הניכרת של מדיניות הרווחה בשנות השישים הגבילה במידה רבה את חירות הפעולה של האווזה הקפיטליסטית, ולוותה בהעלאה ניכרת של המיסים, שגם לה הייתה השפעה מדכאת על הצמיחה. 

ערעור החופש הכלכלי בשנות השישים הוביל לקץ שנות השגשוג הגדול והצמיחה המהירה של אחרי מלחמת-העולם השנייה ולמשבר חריף במדינות המערב בשנות השבעים. הצמיחה החלה מסתרבלת ועד מהרה נעלמה כליל, ואילו האבטלה החלה תופחת. באירופה היא עלתה בהדרגה עד קרוב לעשרה אחוז, כשאחוז גדול נוסף, שאינו רשום בסטטיסטיקה הרשמית, מורכב משפע הנתמכים המקצועיים לסוגיהם.

את מוסדות מדינת הרווחה קשה היה לעקור. הציבור רצה בהם, האקדמיה תמכה בהם, אנשי השירות הציבורי נשבעו כי לא יהיו חיים מבלעדיהם - ולא היה אפילו פוליטיקאי אחד שהיה מוכן לבצע התאבדות פוליטית בניסיון לקצץ בהן. לא מרגרט ת'אצ'ר. לא רונלד רייגן. אף אחד. במקום קיצוצים, פנו מנהיגי המערב למסלול מסוכן בהרבה: חובות. הגרעון התקציבי של שנה אחת מומן בנטילת הלוואות מהציבור במדינה ומגורמי חוץ. 

במשק בית רגיל, קל לנחש איך סיפור של הלוואות ייגמר: הלוואה אחת, ועוד הלוואה, ועוד אחת ובסופו של דבר, הבנק עושה לזה סוף והמשפחה הפזרנית נאלצת לשנות את אורחותיה. כלל דומה חל גם על מדינות. אפשר לקחת הלוואה בשנה מסוימת, ואפשר לקחת עוד הלוואה בשנה הבאה, ואפשר להסתמך על אשראי, ועוד אשראי ועוד אשראי. אבל בנקודה מסוימת, מגיעים לקצה גבול היכולת: מעניקי ההלוואות מפסיקים להאמין שלמדינה תהיה יכולת להחזיר אי פעם את הלוואותיה. בהפשטה ניכרת, זה בדיוק מה שהתרחש לאורך שלושים השנים האחרונות: מדינות המערב צברו הר של חובות לאזרחיהן ולאזרחי מדינות אחרות, כשהחובות מתבססים על אשראי - כלומר, על האשראי שנתן הציבור ונתנו בנקאי העולם לכך שמדינות כמו ארצות-הברית, צרפת או בריטניה תמיד יפרעו את חובותיהן. 

ממשלות המערב ניסו לתדלק בהתמדה את אש האשראי, בהנמיכן את שערי הריבית ובהפנותן את הדפסת הכספים שלהן החוצה באמצעות קניית אגרות-חוב ונכסים של מדינות אחרות, ובמיוחד כאלו של ארצות-הברית. לדוגמה, אם ממשלת שוודיה מדפיסה (כלומר, מנפיקה אגרות-חוב) בהיקף של 50 מיליארד קרונות תיווצר אינפלציה בשוודיה. אבל אם ממשלת שוודיה תקנה במקביל אגרות-חוב של ארצות-הברית או דולרים של ארצות-הברית בהיקף של 50 מיליארד קרונות, לא תיווצר אינפלציה. להפך, ממשלת שוודיה תוכל להדפיס עוד 50 מיליארד קרונות בשנה הבאה, כשיש לה בטוחות בדמות 50 מיליארד קרונות באגרות-חוב של ארצות-הברית. הסיפור יכול גם לעבוד בלהפך: כך יכולה גם ממשלת ארצות-הברית להדפיס כספים. אבל לאמריקנים לא היה צורך בכך: הם נתפשו כמבוגר האחראי בכל הסיפור, כגורם שעדיין ממשיך להרוויח, כמדינה שהמטבע שלה, הדולר, שקול כנגד הזהב. 

כדי לאייר את עומק הצרה, די לבחון את נתוניהן של המדינות המובילות במערב: ממשלות עשרים הכלכלות הגדולות במערב נהנות מהכנסות בגובה של כ-10.7 טריליון דולר, שעה שהחוב הציבורי של אותן ממשלות הוא בגובה של 26 טריליון דולר. כדי לשלם את הריבית על החוב תצטרכנה מדינות אלו לשלם כטריליון דולר מדי שנה, אלא שהשנה יש לאותן מדינות לא עודף תקציבי כי אם גרעון בשיעור של 3.2 טריליון דולר. 

אם ניגש לבנקאי ונתאר לו מצב כזה (ולצורך העניין, נהפוך טריליוני דולרים למיליוני דולרים) הוא יתפלץ. עסק מפסיד, עם מבנה הוצאות קשיח, שהרווחים העתידיים הצפויים לו - גם לפי התחזית האופטימית ביותר - קטנים מתשלום החובות העתידי שלו... ובכן, עסק כזה צריך לסגור. הוא כבר פשט את הרגל. אין שום סיכוי שהוא יחזיר את חובותיו. 

הסכנה האמיתית מאיימת ברגע בו תופנם התובנה כי מדינות המערב אכן אינן יכולות להחזיר את חובותיהן. היום כבר מתחילה לפעפע ההבנה כי מדינות כאיסלנד, יוון, פורטוגל וספרד הן בפועל חדלות פירעון. הן נתבעות לבצע קיצוצים כואבים בתקציב, אבל הן לא באמת מוכנות או מסוגלות לבצעם. הלוואות מהאיחוד האירופי או מממשלת ארצות-הברית יכולות לטשטש את ההכרה הפיננסית לשנה או שנתיים, אך בסופו של דבר משהו חייב לקרות: המערב יהיה חייב לחוות אינפלציה הרסנית, שתמוטט את ערך חסכונות הפנסיה והביטוח של אזרחיו; או שהמערב יהיה חייב לשמוט את חובותיו. כסף אמיתי אין. לא לארצות-הברית. לא לאיחוד האירופי. בוודאי שלא ליפן. 

ציר ההתרחשויות, כרגיל בשנים האחרונות, הוא ארצות-הברית. הבנק המרכזי של ארצות-הברית הזרים יותר מטריליון דולר לבנקים, ובמקביל מנע מהםלהלוות את הכסף לגורמים פרטיים. פעולה זו הצילה את ארצות-הברית, לפי שעה, מאינפלציה: הבסיס המוניטרי גדל בשנתיים האחרונות ביותר מטריליון דולר, אך אלו נותרו כמעט כולם במרתפי הבנקים ואינם מולווים לציבור: עתודות הכסף של הבנקים גדלו בתוך שנה וחצי מכ-2 מיליארד לכ-1,044 מיליארד.

כל עוד הכסף שוכן לבטח במרתפי הבנקים, לא תהיה אינפלציה. אבל כל עוד הכסף שוכן לבטח במרתפי הבנקים, גם לא תהיה התאוששות. למעשה, מעט הפעילות הכלכלית המסווה את המיתון ההולך ומעמיק נובעת מהזרמות ממשלתיות, התורמות בתורן להעמקת בור החובות שבו נתונה ארצות-הברית. יש כאן משחק על זמן שאול, עם מערכת פיננסית המוטלאת בחוטי תפירה ובמסטיק בזוקה. או שתהיה אינפלציה שתמוטט את הדולר ותהרוס את חסכונות העולם, או שתהיה שמיטת חובות שתמוטט את כלכלת העולם ותהרוס את חסכונותיו. 

פתרון שמיטת החובות יצוץ בוודאי בקרוב במוחם של פוליטיקאים פופוליסטיים. שמיטת חובות נשמעת תמיד פתרון נוח וקל יותר מקיצוצים כואבים בתקציב שימוטטו את מדינת הרווחה. שמיטת חובות גם נשמעת הרבה יותר טוב מאינפלציה - אחרי הכל, כשיש אינפלציה, קל מאוד להפנות את האצבע לפוליטיקאים העומדים בראש הפירמידה. כששומטים חובות, האסון הפיננסי נראה כמו סופת טייפון פתאומית ולא מוסברת. 

אפשר לגלגל תסריט דמיוני קצר טווח. סתיו 2011 והמצב הכלכלי עגום מתמיד. המרוץ לבחירות לנשיאות מתקרב ושדרני הרדיו בארצות-הברית זועקים: מדוע שאנחנו נממן את ממשלת סין? האם אנחנו צריכים לשלם להם כסף כשבמקביל הם גונבים את העבודה מעובדים אמריקניים חרוצים? על מושב בבית-הנבחרים מטעם מדינת נוואדה יתמודד איזה ג'רלד סמיתסון שיקרא לבדלנות ולחזרה לשורשים ויטען כי על ארצות-הברית "לשאת ולתת" עם נושיה כדי שאלו יסכימו לקיצוץ בחובות. 

"מדוע שלא נעשה זאת, בעצם?" ישאלו את עצמם יועצי אובמה. הם יפתחו בשיחות עם ממשלת סין, יפעילו לחץ לכאורה על יפן, ויוועדו עם הקנצלרית של גרמניה. מאחורי הקלעים תתחיל להתגבש הסכמה עם בריטניה ואירלנד על סוג של קיצוץ חובות מרצון-חובה מול נושותיהן. בעצם, לא קיצוץ חובות: ארצות-הברית, בריטניה ושות' תחזרנה את החוב במלואו. מדובר במדינות המכבדות את חובותיהן. אלא מה, שהריבית על החוב תופחת או תאופס. 

במדינות אחרות, כמו גרמניה או צרפת, הנדרשות לשלם ברמת-החיים של תושביהן עבור התנהגותן הבזבזנית של יוון, ספרד, פורטוגל ואיטליה יתעורר זעם ציבורי נגד רעיון התמיכה, וזה יצבור הד הולך ומעמיק ככל שתתברר מידת הפגיעה ברמת-חייהם ובזכויות הסוציאליות של תושבי המדינות התומכות. הרעיון יצבור תאוצה, מן הסתם, כשכמה מדינות קטנות אכן יכריזו על שמיטת חובות חיצוניים. לציבור יוצג המצב באופן פשטני אך קל להזדהות: הזרים המרושעים תובעים שנשלם להם כסף, אבל מדוע שנישא בעול החובות של בעלי-ההון, יהדות הממון והמוסדות הפיננסיים הבינלאומיים? שהם ידאגו לעצמם. 

באיסלנד כבר מיישמים את הרעיון הזה. הבנקים של המדינה מעוטת האוכלוסין פשטו את הרגל, והממשלה האיסלנדית הלאימה אותם, בין השאר, כדי להימנע ממצב בו כל כספם וחסכונותיהם של האיסלנדים יעלו בעשן. אלא שהלאמת הבנקים הותירה את איסלנד עמוסה בחובותיהם של הבנקים (במיוחד לגורמים בהולנד ובבריטניה). את החוב הזה האיסלנדים לא רוצים לשלם. נשיא המדינה הטיל וטו על תשלום החוב, והעמיד את הנושא למשאל עם. האיסלנדים, הפלא ופלא, החליטו ברוב גדול כי הם בהחלט לא רוצים לשלם את החובות של הבנקים המולאמים.

על המדינות הקטנות מאיים שוט של ממש. אם מדינה קטנה שומטת את חובותיה, אף אחד לא יהיה מוכן להלוות לה כספים. מדינות גדולות וגורמים מרכזיים בשוק העולמי חושבים אחרת: אם נשמוט את חובותינו או שנעניק להם 'תספורת' (כלומר, קיצוץ חד-צדדי מטעם בעל-החוב, שהנושה נדרש להסכים לו כדי לא לאבד את כל הכסף שהולווה), לנושים לא יהיה לאן ללכת. אם ארצות-הברית, בריטניה, יפן, איטליה וספרד יכריזו במקביל כי אין בכוונתן להחזיר את חובותיהן—לאן ילכו הנושים? האם יש להם חלופה אמיתית? הם ייאלצו להמשיך ולהשקיע באגרות-חוב של המדינות האלו, עם 'תספורת' ועם קיצוץ. לא תהיה להם ברירה. 

אבל תהיה להם ברירה, וזהו הדבר שממנו צריך לחשוש. שמיטת חובות גלובלית—אפשרות מציאותית נוכח המצב הקיים—תביא לאבדן אמון המשקיעים בהשקעה באגרות-חוב ממשלתיות ובהשלכה, בכל צורות החיסכון ומתן ההלוואות מצד הציבור. משקיעים יהססו אם להשקיע במדינתם וירתעו מאפשרות השקעה במדינה אחרת, מפחד שכספם ירד לטמיון. ממשלות יראו מפני השקעה באגרות חוב של מדינה אחרת, שכן ברור יהיה להן שאין למילתן ערך. 

השקעות אינן סוג של לוקסוס שאפשר לוותר עליו, אם צריך, לתקופה מסוימת. בלי השקעות, אין מימון לעסקים, אין עסקים חדשים ואין יוזמות עסקיות. ארבעים אחוז מבתי-העסק מפסיקים לפעול בתוך שלוש שנים מהקמתם. אם אין השקעות, עסקים אלו לא יוחלפו בעסקים חדשים. באופן טבעי, בלי השקעות ומשקיעים אין גם לממשלות דרך לממן את הוצאותיהן. חלק מהן תבחרנה להדפיס שטרות כסף ולהפיצם ישירות, ובכך לערער עוד יותר את מצבה של הכלכלה. אחרות ינסו להגביר את הגביה, באמצעות העלאת מסים ישירים ועקיפים, החרמת נכסים, והלאמה של חברות כדי למצוץ מהן את מעט הלחלוחית שעוד נותרה בהן. המילה דמוקרטיה תהפוך חלולה מתמיד. חלק ממדינות המערב עלולות אפילו לוותר עליה כליל. לא מדובר בעתיד רחוק, במאה הבאה או אפילו בעשור הבא. צריך להתחיל לפחד.