משקפי הבלוף של התמ"ג

אחת מקללות הכלכלה המודרנית היא הנטייה לבחון את הכל מבעד למשקפי הצמיחה והתוצר המקומי הגולמי. נטייה זו גורמת לנו להתמקד בנתונים שגויים, להתעלם מהנתונים החשובים באמת וגרוע מכל: היא מעודדת אותנו לאמץ מדיניות שגויה ומזיקה (כתב: אורי רדלר)

תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא מונח המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו במדינה או בשטח טריטוריאלי. התמ"ג כולל את הצריכה הפרטית, את הצריכה הממשלתית, את כלל ההשקעות ואת הייצוא נטו. במלים פשוטות: חישוב התמ"ג הוא מדידה של מחזור הפעילות במשק. כאשר מדברים על "צמיחה," לפיכך, המונח מתייחס לגידול במחזור הפעילות הכלכלית במשק: אם בשנה מסוימת קנו יותר סחורות ושירותים במשק הישראלי, יאמרו מדורי הכלכלה כי הייתה במשק צמיחה. 

רבים המקטרגים על התמ"ג כמדד, וקל להבין את הביקורת: התמ"ג אינו מודד את מידת שביעות הרצון של התושבים מהגידול בהיקף הפעילות, את השינוי בהתפלגות ההכנסות, או את איכות המוצרים והשירותים. הוא מודד רק את היקף הפעילות. בביקורת זו יש מידה רבה של צדק, אך היא אינה נוגעת בלב הבעיה של התמ"ג, כלומר, בכך שהוא לא מודד את הדבר החשוב באמת. 

כל בעל עסק יודע כי מחזור פעילות עסקית הוא נתון מרשים, המספק מידע חשוב על היקף הפעילות בעסקו, אך אינו מלמד דבר וחצי דבר על השורה התחתונה והקובעת: מידת הרווחיות של עסקו. בעל העסק יכול להעסיק מאות עובדים, למכור ולקנות מוצרים רבים, ועדיין להיות שקוע בהפסדים. מחזור הוא סמן בעל חשיבות משנית כשבוחנים את מידת איתנותו של עסק לאורך זמן. 

משק כלכלי של מדינה אינו שונה במובן זה מעסק: מדידת המחזור (התמ"ג) מספקת לנו מידע חשוב על היקף הפעילות, אבל היא אינה מלמדת אותנו אם הפעילות הזו היא רווחית. יתר על-כן, מדידת הפעילות בלבד מטעה אותנו לחשוב שכל צעד הגורם להגדלת המחזור הוא גם צעד התורם לצמיחה. בפועל, רק הגדלת מחזור בפעילות רווחית מעידה על צמיחה אמיתית. מדידת המחזור לבדו אינה אלא דרך להונות את עצמנו.

חוק האצת הקוקוריקו

דמיינו לעצמכם, לדוגמה, כי ממשלת ישראל הייתה מכריזה מחר כי כל אזרח מגיל 18 ומעלה יכול לצאת אל מחוץ לביתו, לגעת בקודקודו עם שלוש אצבעות, לרקוע שלוש פעמים ולקרוא "אני תרנגול!" ולמלא את טופס 1065ב' בהתאם ל"חוק האצת הקוקוריקו, התשס"א." עם הגשת הטופס, יקבע החוק, תעניק הממשלה לכל אזרח כזה 10,000 שקל. 

מענק הקוקוריקו יתרום לגידול בתמ"ג: אנשים ישתמשו בכסף שקיבלו כדי לקנות מוצרים ושירותים, כסף יזרום מכיסם לכיסם של נותני שירותים ויצרנים, ובסוף השנה תהלל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את הגברת הפעילות המשקית שהחוק תרם לה. נייר עבודה של בנק ישראל יציין אף הוא בשביעות רצון את "אפקט הקוקוריקו" והשפעתו החיובית על המשק. 

אבל גידול סטטיסטי זה בתמ"ג אינו צמיחה אמיתית. את הכסף שהזרימה הממשלה לכיסם של האזרחים יהיה צורך לקחת מהם בחזרה ובתוספת ריבית - אם באמצעות מיסוי ואם באמצעות מס אינפלציה, שישחוק את ערך הכסף שבידי האזרחים. בחשבון סופי, שכרו של "אפקט הקוקוריקו" יצא בהפסדו. 

גרוע מזה, לתמרוץ כלכלי מסוג זה יש גם השפעות שליליות. בעלי חנות המכולת, שהכנסתם גדלה בשנת הקוקוריקו, למשל, עשויים להתפתות להנחה שהכנסתם תגדל באופן קבוע ולקנות מקרר חדש או לשפץ את הכניסה לחנות; יצרן הנעליים עשוי לחשוב שהביקוש לנעליו גדל ולקנות מכונה חדשה לייצור נעליים; ובעל חנות הקעקועים עשוי לקנות אוסף מרשים של דרקונים, בזכות הגידול המפתיע במספר המלצריות הפוקדות את מוסדו ומבקשות לקעקע על גבן דרקון הטורף באכזריות אחמ"שית חסרת התחשבות. 

אבל עם התפוגג "אפקט הקוקוריקו" - כשהממשלה תגבה מהאזרחים בחזרה את הכסף שהזרימה קודם לכיסם - ימצאו עצמם בעל חנות המכולת, יצרן הנעליים ובעל חנות הקעקועים מול שוקת שבורה: בידי האזרחים תהיה הכנסה קטנה יותר, וגם הוצאותיהם על קניית נעליים, כתובות קעקע ומוצרי מכולת תקטנה. הציוד היקר והמיותר, לעומת זאת, יישאר בידם. 

דוגמת "חוק האצת הקוקוריקו, התשס"א" נשמעת מופרכת לחלוטין, אך מנקודת מבט הבוחנת מערכת כלכלית רק מבעד לחריר התמ"ג זוהי מדיניות הגיונית. למעשה, זוהי בדיוק המלצתם של כלכלנים רבים, הסבורים כי התמ"ג הוא חזות הכל. על הנייר, "אפקט הקוקוריקו" אכן ממשי. ההוצאות בעקבות החוק התבטאו בגידול בתמ"ג ובעל חנות המכולת, יצרן הנעליים ובעל חנות הקעקועים קנו ציוד חדש, שגם הוא התבטא בו. העובדה שהציוד היה מיותר ויעמוד בטל ממלאכה סמויה מעין התמ"ג ולא מתבטאת בו. 

אפקט השוקולד

ההתייחסות לגידול בתמ"ג כמדד רלוונטי מעוותת את ראיית המציאות של קובעי המדיניות הכלכלית. לדוגמה, אם בשעת משבר תחליט הממשלה להעסיק חמישים אלף פקידים במילוי טפסים אותם יאשרו בחתימה סופית חמישים אלף פקידים אחרים שגם אותם תעסיק הממשלה, תתבטא העסקת העובדים בגידול בתמ"ג, אף שברור כי העסקת אותם פקידים אינה מפיקה רווח או ערך מוסף ואינה תורמת לצמיחה אמיתית. כדי שתיווצר צמיחה אמיתית, יש צורך בגידול בהשקעה בדברים שהציבור יכול להפיק מהם תועלת והיצרן יכול להפיק מהם רווח.

ההסבר האמיתי להתלהבותן של ממשלות מצעדים לעידוד צמיחה (בתמ"ג) או להגדלת מחזור הפעילות הכלכלי הוא שצעדים כאלו הם בתחום שליטתה. הממשלה יכולה להורות על העסקת פקידים (או על מתן מענקי קוקוריקו), ולקצור את התהילה קצרת-הטווח שמאפשרת קוביית שוקולד תמ"גית כזו: המשק המיוגע זוכה לזריקת מרץ קצרת-טווח, היוצרת רושם של התאוששות. עד מהרה שבה העייפות ומשתלטת על אברי המשק, מלווה בדכדוך הכספי של התמרוץ שפג תוקפו, ואז מתעצם הפיתוי לבלוע עוד קוביית שוקולד של "המרצת המשק." 

המרצה וצמיחה אמיתית, לעומת זאת, אינם דברים שהממשלה יכולה לשלוט בהם. לממשלות אין מושג היכן כדאי להשקיע, כמה להשקיע ובאמצעות מי. הידע הזה מצוי בראשם של המשקיעים הפרטיים, ויש לו קשר הדוק לאיתותים הרבים הבאים מלמטה, מן השוק. לרשות הממשלה עומד רק סרגל המידה הגס, המטעה והכוללני של התמ"ג, וסרגל מידה כזה הוא מתכון להשקעה מיותרת. 

השקעה ארוכת טווח

חסידי מדידת התמ"ג - כלומר, כלכלנים מן השורה שהתחנכו על ברכי התפישה ש"מקרו-כלכלה" הוא הדבר החשוב - מעלים טענה נוספת. חוקים  להאצת הקוקוריקו הם מיותרים, הם מודים, אך יש אמצעי "המרצה" שתועלתם בצידם. לדוגמה, אם נשקיע את הכסף לתמרוץ התמ"ג בפרויקטים של תשתית, חינוך או בתמיכה ביצרנים, נמצא בעתיד שאלו יניבו פרי הילולים - אזרחים בעלי השכלה רחבה שייסעו בכבישים מודרניים אל מקום העבודה החדש שיפתחו היצרנים המסובסדים.

הנחה זו עשויה להיות נכונה, אבל ניסיון רב שנים בפרויקטים ציבוריים, בכסף לחינוך ובתמיכה ביצרנים מורה כי הסיכוי לכך קטן מאוד. פתרונות טובים דורשים שיקול דעת, זמן והשקעת מחשבה על-ידי אנשים שיש להם עניין אישי מובהק בהשקעה מוצלחת וסלידה מובנת מאליה מהשקעה כושלת. 

אף שהרשות המבצעת נתפשת פעמים רבות כמי שמוכשרת, ראויה ויכולה לפעול בהסתכלות על הטווח הארוך, ולהשקיע בעתיד בלי להיות מוטרדת מדי מהתרחשויות בטווח הקצר, בפועל המצב הפוך. המדינה אינה פועלת בדרך כלל כגוף שמטרתו לשפר את מצבם של האזרחים תוך הסתכלות על הטווח הארוך אלא להפך, כאסופה של אנשים שיש להם אינטרסים שונים, שרק לעתים רחוקות משיקים לטובת הכלל. 

אדם סמית', אבי תורת הכלכלה, דיבר במאה ה-18 על-כך שכל האנשים פועלים באופן אנוכי, כדי לקדם את ענייניהם האישיים. התועלת שמניב השוק החופשי, אמר סמית', היא תוצר לוואי לא מכוון של הפעולה האנוכית: כל אדם פועל כדי לקדם את טובת עצמו, אך כדי לעשות זאת בשוק חופשי הוא חייב לבצע פעולות שיראו מועילות גם בעיני אנשים אחרים. הסנדלר, לדוגמה, היה שמח לייצר נעליים מהחומרים הזולים ביותר, עשויות במהירות וברישול, ולמכור אותן במחיר גבוה. אבל נעליים כאלו לא יראו מועילות לאנשים אחרים והם לא יקנו אותן. כדי למכור את הנעליים (ולקדם את טובת עצמו) על הסנדלר לייצר נעליים שיש בהן תועלת בעיני הציבור. כך כופה השוק על הסנדלר (ועל-כל אדם) לבצע פעולה המועילה לציבור, אם ברצונו לקדם את האינטרסים שלו. 

גם הממשלה פועלת בתנאי שוק: כדי להמשיך לשלוט, היא צריכה לענות על רצון לקוחותיה (הציבור). אם הציבור יסבור שהממשלה אינה מקדמת את ענייניו, הוא לא יבחר בנציגיה ביום הבחירות. לכן, מבטם של השרים וראשי-הממשלות ממוקד כמעט תמיד ב"יום השוק" שלהם: הבחירות. טווח הראייה שלהם מוגבל והם יודעים כי כדי לשכנע את הבוחרים לשוב ולתת בהם אמון, עליהם להיראות כמי שהועילו לענייניו של הציבור בהתקרב יום הבחירות. 

האינטרס של עובדי המדינה

כדי לסבך את המצב, הגוף הנתון לפקודתה של הממשלה - ציבור עובדי המדינה. אינו שותף לנקודת מבט זו ולמערכת אינטרסים זו. את עובדי המדינה לא מעניינות הבחירות: הם חותרים לקדם את ענייניהם ואלו הם, בעיקר, שימור משרות, כוח והשפעה. 

השילוב בין טווח הראייה הממשלתי לאינטרסים של עובדי המדינה יוצר מצב בו פעולה המכוונת לקידום עניינו של הציבור בטווח הארוך היא כמעט בלתי אפשרית. ראשי-הממשלה, השרים והמנכ"לים מעוניינים בפעולה שתוצאותיה יהיו גלויות לעין ומהירות. עובדי המדינה מעוניינים לשמר את כוחם ואת משרותיהם, ולכן ייטו לשתף פעולה רק עם תוכניות המרחיבות את סמכויותיהם ומשמרות את כוחם. התוצאה היא תוכניות ראוותניות, עם השפעה קצרת טווח, שהשליטה בהם נתונה בידי הממשלה ופקידי הממשלה. 

תוכניות המתבטאות בגידול בתמ"ג, שאין עמו צמיחה אמיתית, מתאימות לצורכי הממשלה ופקידיה ככפפה ליד. במקום תוכנית מעמיקה וארוכת-טווח לשיפור הישגי התלמידים, קל הרבה יותר לפתח ולהציג תוכניות לימודים ראוותניות, להעסיק מורים ומפקחים, להוריד את הרף להישגים ולחולל רפורמות המוסיפות שעות שהות. התמ"ג עולה, הציבור מתרשם מ"העשייה" בדמות רפורמות ותוכניות, אנשי משרד החינוך מאושרים מכך שיש עוד מורים ומפקחים, בלי שתילקח מהם סמכות כלשהי. רק מצב ההשכלה אינו משתפר.

באופן דומה, תוכניות של סלילת כבישים, מחלפים, בניית סכרים, תוכניות מזומן תמורת גריטת מכוניות ישנות או שתילת יערות מרשימים את הציבור, מפיקים טובה מלפני תעשיינים וקבלנים בעלי קשרים עם פקידי ממשלה ונראים היטב ברישומי התמ"ג. רק מצבה האמיתי של המדינה אינו משתפר, אבל את זה לא רואים ב"טווח השוקולד" של הבחירות. 

איור טוב לכך יכולה לשמש נטיעת העצים על-ידי קק"ל. בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר נטיעת עצים שימשה כתעסוקת דחק, כאשר הממשלה רצתה להפגין את נחת זרועה בייעור מהיר, והקרן הקיימת ביקשה להפגין את נחיצותה, ניטעו בישראל בעיקר עצי אורן ואקליפטוס - עצים מהירי גדילה, שאינם אופייניים לחורש הארצישראלי. האורן והאקליפטוס היו 80 אחוז מכלל שטח היערות הנטועים בישראל. מצב עגום זה נותר עד סוף שנות השמונים, בהם החלה להפציע הכרת הטעות. הרחק מעין הציבור, שמזמן חדל לראות בייעור מהיר מטרה, החלה קק"ל להחליף בהדרגה את יערות האורן והאקליפטוס ביערות טיפוסיים יותר לארץ ישראל. היום מהווים האורן והאקליפטוס רק 50 אחוז מכלל היערות הנטועים ושיעורם הולך וצונח בהדרגה. 

השפעת נטיעת יערות על התמ"ג הייתה תמיד צנועה למדי, אך הכשל שהיה נטוע בשורש מדיניות הייעור הוא תוצר טיפוסי של האופן בו ממשל בעל ראייה תמ"גית מנסה ליישם יעד ארוך טווח. המדיניות השגויה והמזיקה לא הייתה טעות, חבלה או שחיתות: היא הייתה התוצר המתבקש מפעולה ממשלתית מודרכת תמ"ג. 

ומה אפשר לעשות?

בנקודה זו, רוב הקוראים ששרדו עד הנה ישאלו את עצמם: ואם לא תמ"ג, מה? אם מדידת מחזור הפעילות אינה אינדיקטור טוב לצמיחה או שינוי, מה כן יוכל לשמש אינדיקטור טוב? איך זה יוצא תמיד שאתם, קפיטליסטים יומיים שכמותכם, מצביעים ברוב רושם על מה שלא עובד, אבל לא מציעים דרך אחרת לבדוק ולמדוד?

יש טעם לאי-הנחת שמסבים מדדים הצבריים וכוללים. בכל זאת, אם לדעת רבים יש צורך במדדים כאלו, הרי שהם צריכים להתמקד ברווחיות וביצרניות. "חוק סיי," אחד מכללי היסוד של הכלכלה, קובע כי הביקוש והצריכה נוצרים תמיד בעקבות וכתוצר של ייצור. שגיאות רבות מזומנות לנו אם נחשוב שאפשר גם להפך: שניתן ליצור ייצור באמצעות העלאת הצריכה. 

שגיאות דומות מזומנות לנו אם נניח כי די לנו במדידת הצריכה ובאומדן מחזור הקניות השנתי. עלינו להתבונן בעיון, במקום, בייצור, בייצוא, ברווחיות הייצור, בייבוא חומרי הגלם לייצור, במידת המינוף של עסקים ומפעלים וחשוב מכל - עלינו לנכות מכל אלו את התרומה הממשלתית. פעולת הממשלה, במקרה הטוב, אינה הרבה יותר מהעברת כסף מכיס לכיס. ככלל, הגברתה לעולם אינה מייצגת צמיחה אמיתית. אין שום סיבה לשלב אותה במדד צמיחה אמיתי כלשהו.