המשל היווני, הנמשל הישראלי

שבוע קשה עבר על שוקי העולם, שרשמו את הירידה החדה ביותר מאז אוקטובר 2008. העולם נמלא חשש מפני שידור חוזר של ההתרסקות הגדולה. הסיבה הפעם: משבר החוב היווני והתפשטותו למדינות אחרות באירופה. (כתב: רותם סלע)

הלקח הראשון והחשוב ביותר מהסיפור היווני הוא שאף אחד לא יכול לחיות לאורך זמן מעל ליכולת הכספית שלו. גם לא מדינות. החוב הממשלתי, כאשר הוא תופח לאורך זמן לממדים מוגזמים, הוא איום מהותי על היציבות החברתית והכלכלית של כל מדינה. 

אי אפשר להוציא את הכסף שאין, לחיות על אשראי ולהאמין שהכל יהיה בסדר. אחריות תקציבית היא כלל ברזל של מדיניות כלכלית, במיוחד בישראל. הציבור חייב להבין שאחריות כזו היא עניינו של כל אחד מאיתנו, גם אם היא תובעת לעתים הידוק חגורה. 

הבעייתיות של החוב הממשלתי אינה רק בתשלום הריבית או הקרן על חובות. לא צריך לזלזל בהם, כמובן. בשנה זו תדרש ממשלת ישראל לשלם חובות בהיקף של כ-115 מיליארד שקל, שמהם 38 מיליארד הם תשלומי ריבית. אבל הבעיה המשמעותית ביותר בצבירת החוב - הבעיה הסמויה מעין - היא שהחוב הממשלתי 'שואב' לתוכו את משאביהם של האזרחים, להשקעה בטוחה, לכאורה, אך לא יצרנית ולא תומכת-צמיחה. בדיוק כמו שמיסים גבוהים מדכאים את הצמיחה, כך גם ההשקעה בחוב הממשלתי אינה מועילה לצמיחה ולגדילה. 

הסיבה העיקרית לכך היא שפעילות הממשלה, בהגדרה, איננה רווחית. כלומר, היא אינה משתלמת לאף אחד, לבד מלפקידים בשירות הממשלתי, שלהם יש כמובן עניין בקיום מערכות ממשלתיות גדולות ומסורבלות ככל האפשר, כדי להצדיק את מקום עבודתם ואת משכורתם. 

חברות עסקיות, לעומת זאת, יוצרות ומקדמות צמיחה ותנופה, וכתוצאה מכך בוראות מקומות עבודה אמיתיים שיש להם ערך מוסף. זה היה המשל המפורסם, והנכון, של "האיש הרזה והאיש השמן" של מי שהיה אז שר האוצר בנימין נתניהו.

כדי ליצור ולצמוח, חברות עסקיות זקוקות לנגישות פשוטה וזולה לאשראי. אשראי עסקי הוא אחד המנועים המרכזיים העומדים מאחורי יכולתם של בעלי עסקים לקחת סיכון, ליזום, להצליח, להכשל ולהתפתח. 

אלא שכמות האשראי במשק אינה בלתי מוגבלת. המקור העיקרי לכספים עבור יוזמות ייצור טמון בחסכונות הציבור. הציבור משקיע את כספו במערכת הפיננסית והבנקאית, וזו מנווטת את הכסף לחברות הזקוקות לאשראי באמצעות מתן הלוואות או דרך הנפקת אגרות חוב של חברות. הבנקים והמוסדות הפיננסיים האחרים הם, בשורה התחתונה, רק מתווכים בין המלווה (הציבור) ללווה (החברות). 

אין דרך לקיים כלכלה איתנה בלי אשראי. כבר בתקופת כתיבת הגמרא הכירו חכמי ישראל בצורך זה, והלל קבע את תקנת ה"פרוזבול" המאפשרת, בפועל, הלוואה בריבית באמצעות הפיכת ההלוואה לשיתוף פעולה עסקי. הלל הבין כי בלי אשראי אין חיי מסחר אמיתיים. תובנה זו מסבירה גם את המקום המרכזי של המערכת הפיננסית בכלכלה העולמית ואת העובדה שבכל מקום בו מערכת זו לא חזקה ולא מפותחת, הצמיחה רדודה וההתפתחות האנושית, העסקית והטכנולוגית מדשדשת.

כאשר החוב הממשלתי גדול, הכספים מושקעים במימון הפעילות הממשלתית. במקום שכספים יושקעו באשראי לחברות (אג"ח קונצרני) התומך בצמיחה ובגדילה, הם משמשים למימון הפעילות הממשלתית - פעילות שאינה רווחית ואינה מקדמת את העסקים. כתוצאה מכך, היצע האשראי קטן ומחירו עולה. חוקי ההיצע והביקוש פועלים כאן: כאשר האשראי יקר יותר, הוא נגיש לפחות חברות, פחות צמיחה נוצרת ופחות מקומות עבודה חדשים נבראים. 

כדי לאייר את המצב: ברבעון האחרון של שנת 2007 גייסה מדינת ישראל 14.3 מיליארד שקל. ברבעון הראשון של שנת 2010 היא גייסה 24.6 מיליארד שקל. החוב הממשלתי תפח ב-13 אחוז בתוך שנתיים, כאשר כל הגידול נזקף לזכות קפיצה נחשונית של כמעט 80 מיליארד באגרות החוב הסחירות שמנפיקה המדינה. במלים אחרות, הממשלה לוותה סכומים עצומים של כסף, שלא הגיעו למגזר היצרני. 

דברים שאפשר לעשות

במדינות שונות וברמות שונות של הממשל - לדוגמה, בממשל המקומי בצרפת - החוק אוסר ניהול תקציב גרעוני. ברוח זו, כדאי מאוד להעביר חוק גם בישראל, אם כי מורחב יותר, האוסר על השלטון המקומי ועל הממשלה ליצור חובות. חוק כזה יוכל, לכל הפחות, למנוע הגדלה פראית של הגרעונות העתידיים. 

כדי להתמודד עם החוב הקיים, אותו הותירו לנו ממשלות קודמות, אפשר להעביר חוק אחר אשר יחייב את הממשלה להחזיר לגמרי את החוב הלאומי של מדינת ישראל - העומד היום על כ-80 אחוז מהתוצר וכמעט פי שניים מהתקציב הממשלתי - תוך פרק זמן סביר כמו, לדוגמה, 30 שנה. פרק זמן כזה לא ייצור לחץ מיותר, אך יסלק בסופו של דבר את המשקולת המכבידה על התפתחות המשק. עיגון הקיצוץ בחוקים יחשק את הדחפים הפופולריים מימין ומשמאל, ויעביר מסר ברור וחשוב לקהילה הבינלאומית: מדינת ישראל מתנהגת בצורה אחראית ושקולה. כדאי להשקיע כאן. ההשקעה תתמוך בצמיחה ותאפשר ליצור מקומות עבודה. 

המציאות אינה אופציונלית

הטרגדיה היוונית המודרנית מלמדת אותנו לקח נוסף. כפי שמנסח זאת הכלכלן האמריקני תומס סואל: "המציאות אינה אופציונלית." אחד האסונות הגדולים של העידן המודרני הוא הפיכת מדעי הכלכלה ל'אידאולוגיה' - כל מה שנלמד בפקולטות לכלכלה ברחבי העולם, כך נטען, הוא אידאולוגיה שאין לה קשר למציאות או לחקר מדעי. 

בכל רחבי העולם אנחנו שומעים פוליטיקאים - בעיקר 'חברתיים' - הנלחמים עבור "זכויות" שונות ומשונות של קבוצות אינטרסים שונות באוכלוסיה. הקבוצות האלו, בתורן, הן בדרך כלל כיסוי לאינטרסים של בעלי עסקים כושלים, המבקשים מזור, הגנה או סובסידיה בצל המחוקק. 

התמונה אינה שונה בישראל - גם כאן סדר היום של חברי-כנסת רבים גדוש בסעיפי חקיקה "חברתית-כלכלית." החקיקה הזו מתעלמת בדרך כלל מהמציאות, ומתמקדת ב'תיקון' של כשלי-שוק דמיוניים. הכוונה האמיתית מאחורי רוב הצעות החוק, מכל מקום, היא לקדם באופן אישי ופוליטי את המחוקק או, לחילופין, לקדם את האידאולוגיה התלושה מהמציאות שלו. 

במקרים רבים, למרבה הצער, החוקים החברתיים עוברים וגורמים נזקים עצומים לכלכלה ולחברה. עניין אחד עליו לא תשמעו אף פעם מאותם נבחרי ציבור הוא טור העלות: כמה החקיקה תעלה לנו? מי ישלם על זה? בשאלות כאלו אין צורך, כמובן, שכן ידוע שהכסף גדל על העצים. 

דוגמאות לחקיקה פופוליסטית ומופקרת לא חסר. באחרונה הועלו הצעות חוק להגבלת מחירי הספרים והפופקורן. אמנם התאוריה הכלכלית ו-4,000 שנות ניסיון בהגבלת מחירים - מתקופת המלך חמורבי ועד הנשיא צ'אבז בוונצואלה של ימינו - הראו שכל ניסיון כזה גורם נזק - אבל למחוקקים לא ממש אכפת. 

באופן דומה, הועלו הצעות ל"הענקת זכויות" ליולדות או מענק פטירה חובה, בלי שמישהו נתן את הדעת, אפילו באופן כללי וקלוש, על העלויות. למותר לציין שאף אחד גם לא שואל מי יצטרך לשלם על כל ההטבות האלו. 

הדוגמאות האלו אינן יחידות. עיון בהצעות החוק החדשות מציג דוגמאות רבות אחרות לנזקים שהמחוקקים גורמים בחקיקה פופוליסטית. 

אך הלקח מהמקרה היווני מראה כי לכל חגיגה פופוליסטית יש סוף. היוונים שילמו, העניקו, נתנו ופיזרו כסף בלי לחשוב כמה זה עולה, מי ישלם על כל זה והאם הדבר טוב לחברה בכללה ולא רק לקבוצות האינטרסים שחגגו עם הגירעונות. 

התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה פשיטת רגל כואבת מאוד, העלולה להתגלגל ולהתפשט גם מעבר לגבולות יוון. כפי שאמר סואל: המציאות אינה אופציונלית. זו אינה אפשרות שמדינה או ציבור יכולים להתעלם ממנה לנוחותם. החשבון יגיע בסוף הארוחה, וככל שנזלול יותר במהלכה, וככל שנזמין יותר אורחים לשולחננו, כך תהיה המהלומה בסופו של הסיפור כואבת וקשה יותר.