מצעד מחאה זה מוגש לכם בחסות סן פלגרינו

פעם זה היה יום חג: תהלוכת המונים ברחובות העיר, כשבראשה מזכ"ל ההסתדרות, החבר ירוחם משל. היום זו רק אסיפה קטנה, שמתחילה בהפקעת מחיר חולצות ונגמרת בבירה גרמנית ובמשחק של הפועל. (כתב: דניאל)

על השלט שהוא החזיק היה כתוב "די לרכוש." אבל האיש שהחזיק אותו לא רצה לתת לי את הרכוש שלו. הוא מלמל משהו על זה שזה "השלט שלו," ושאם אני רוצה שלט כזה, אני צריך להכין אחד לעצמי. די לרכוש. 

הוא גם לא הסכים להתחלק איתי בשלט שווה בשווה. הוא התנגד לפתרון בעיית אי-השוויון בינינו. האנרכיסטית הצעירה שנשאה דגל שחור הבינה את הצורך בקניין וברכוש עוד יותר טוב: "אם היו לי הרבה דגלים, הייתי נותנת לך," היא אמרה. "אבל יש לי רק דגל אחד, ואני משתמשת בו עכשיו." די לרכוש.

נציג הקומוניסטים הסביר לי שהוא לא יכול למכור לי את הצעיף האדום שלו. זאת הייתה מתנה מיוחדת מנציג קומוניסטי פלסטיני, והיא בעלת ערך רב עבורו, הרבה יותר מערכו של צעיף שיוצר במפעל. במשפט אחד, הוא ביטל את כל תאוריית הערך של העבודה של מרקס: ערכו של דבר לא נקבע רק על-פי עלות ייצורו ועל פי שכר העובדים. אפילו נציג הקומוניסטים הבין את זה.

חזרתי על הניסיון עוד כמה פעמים. דגלים. חולצות אדומות. צעיפים. שלטים. "אני רוצה את זה," אמרתי. "כמה אתה משלם לי?" הם ענו. במערכת ההגברה צעק מישהו משהו נגד כלכלת שוק. לא הצלחתי לשמוע אותו: הייתי עסוק בהתמקחות על מחיר הגיליון האחרון של העיתון "מאבק סוציאליסטי." הם רצו שאשלם עשרה שקלים. לא הסכמתי. במחיר הזה אפשר לקנות עיתון של סוף שבוע. חזירים קפיטליסטים. 

ימוגר הדיסוננס

דיסוננס קוגניטיבי הוא מושג המתאר מצב בו מידע חדש סותר את האמונות או ההנחות הקיימות. כאשר נוצר מצב כזה האדם מנסה לאמץ הסברים הדוחים את המידע החדש או מבטלים אותו, כדי לשמר את העקביות בדעותיו. את המושג למדתי בשעורי הספרות בכיתה י"א. אבל רק במצעד האחד במאי בגן מאיר הבנתי אותו באופן מלא. 

האחד במאי נולד כיום מאבק למען חירות. עובדים קנדיים שבתו והתאגדו בדרישה לקצר את יום העבודה לתשע שעות. הם נעצרו ונשלחו למאסר. הפגנת האחד במאי הראשונה תבעה לשחררם מהכלא - צעד נכון וראוי. בשוק חופשי, לא ייתכן שישלחו אדם למעצר כי בחר לשבות. אבל כל קשר בין האחד במאי המקורי לאחד במאי של היום הוא מקרי בהחלט. 

הפסטיבל בגן מאיר היה מעניין במיוחד. ירוקים, אדומים, סוציאליסטים לאומיים, מרקסיסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים, ושאר בלתי-מרוצים התאספו כדי לציין את היום החשוב. כלומר, את היום שלפני היום החשוב. הסוציאליסטים האתאיסטים, אלו המתנגדים לדת ולכפייה דתית, לא רצו לפגוע בקדושת השבת.

כמו בכל הפגנת שמאל, לא היה רעיון ברור מאחורי ההפגנה, לבד מאחוות שנאת עשירים וסיסמאות ריקות מתוכן על "כוח לעובדים." מצד אחד, הונפו סיסמאות על "התנגדות לגלובליזציה" או "נגד גירוש עובדים זרים." מצד שני, היו שדרשו "עבודה עברית" ו"קנו רק כחול לבן." היו שהניפו את דגל הפציפיזם וההתנגדות למלחמות, והיו שהביעו תמיכה במפלגה שהחזיקה בתיק הבטחון במהלך שלוש המלחמות האחרונות. קולקטיביסטים עם חולצות ירוקות קראו "להיות עם חופשי בארצנו" ולהציב את "האדם במרכז." לידם נהם לובש חולצה אדומה באזני חברו: "אתה חלק ממדינה. אתה לא יכול פשוט לעשות מה שאתה רוצה." 

"האמת?" אמרה לי האנרכיסטית הצעירה מתחילת הפוסט, "רוב האנשים כאן הם חלק מהבעיה." היא צדקה.

ליד אחד מדוכני חד"ש המלצתי לאחד הנציגים על מדינה כלבבו, בה הכל בחינם: בריאות, אוכל, תרופות, חינוך, מים, חשמל ומקומות עבודה לכל. הממשלה דואגת לכל הצרכים. "איפה?" הוא שאל. "בצפון קוריאה," עניתי. "אה," הוא אמר באכזבה. "אוכל חינם? אין שם כל כך אוכל לפי מה שאני יודע." והוא יודע. ההנדסה החברתית הסוציאליסטית בקוריאה דואגת לרעב לכל: הסוציאליסטים הביאו למגפות ולרעב שהרג מליונים.

ולא רק בצפון קוריאה. גם ברוסיה, ובסין, ובקמבודיה ובקובה. עשרות מליונים קיפחו את חייהם למען האידאל הנאצל. הם נרצחו כי היו מתנגדי משטר, או נשלחו למחנות עבודה בכפייה, ומיליונים מהם סתם מתו מרעב וממחסור שגרמו תכנון כלכלי מרכזי ודיכוי כלכלת השוק בכוח הזרוע. 

מחאה גלובלית

"ואם אני לא מוכן לתת למדינה את הרכוש שלי," שאלתי את הפצפיסט. "ואם העובד שלי מתעקש לעבוד 10 שעות ביום, ולא 9?"  בהפגנה הקודמת פגשתי בו מניף שלט "די לאלימות." עכשיו הוא דווקא תמך בה. למען התוצאות הטובות, כמובן. ואם אתה לא מעוניין בתוצאות הטובות? ואם אתה דווקא כן מעוניין בלחם ובחמאה? ה"מלחמה" בשוק השחור במדינות הקומוניסטיות הייתה מלחמה בכל הלשון של המילה. מלחמה אלימה, עקובה מדם ומקרבנות. בהפגנה נשאו רבים על חולצתם את דמותו של ארנסטו גווארה. עבורם הוא מסמל מהפכה. עבור הקובנים האומללים הוא היה זרוע ימינו של רודן אכזר, שהוציא להורג מתנגדי משטר, ונישל בכוח אזרחים מרכושם.

אין כאן כוונות רעות. כמה מאות הצעירים שבאו להפגין רוצים דברים טובים: הם רוצים עתיד טוב יותר למדינה שלהם, חינוך טוב לילדיהם, בריאות, ודיור. לרוע המזל, הדרך שבה הם מבקשים להגשים זאת תוליד עוני, רעב ומוות. 

המפגינים המשיכו. הם רשמו הודעות קצרות בטוויטר עם הטלפון החכם הדרום קוריאני. צילמו תמונות במצלמה יפנית ודרך הלפטופ הסיני העלו תמונות לפייסבוק האמריקני. מחאה זו מוגשת לכם בחסות "סוני." אחר-כך הם הלכו לשבת בבית קפה של נצלן קפיטליסטי ושתו קפה אורגני מקולומביה, מומתק בקנה סוכר מברזיל, עם מעט קינמון מסרי-לנקה. זאת שמולם הייתה צמאה ושתתה "סן פלגרינו" מאיטליה, עם קרואסון חמאה לפי מתכון צרפתי. בבית הקפה הם התחברו לראוטר שהונדס בקליפורניה, והעלו פוסט חדש לבלוג האינטרנט שלהם: תדעו לכם, הם כתבו, הגלובליזציה היא קללה! הקפיטליזם הוא אסון!

כשהעקרונות שלך אומרים דבר אחד, אבל אתה מתנהג באופן סותר, יש שיכנו זאת "צביעות." אני קורא לזה דיסוננס קוגניטיבי. כך או כך, הוא מסייע לנו למצוא את האמת, להתרחק מצביעות ולפתור סתירות בין התנהגותנו בפועל לבין עקרונותינו לכאורה. 

באחד מבתי הקפה נתקלתי בבחור שאני מכיר מהתיכון. היה לו ציור של פטיש ומגל על הפנים. ניסיתי להסביר לו כמה אנשים איבדו את חייהם בגלל הסמל הזה, אבל הוא נופף בידו בעצבנות: "בחייאת אחי, עזובתי באמאש'ך. באתי בשביל ההופעות ולפגוש בנות." טוב. קבענו לשבת על בירה גרמנית ולראות את המשחק של הפועל בטלוויזיה הטיוואנית החדשה שקנה. אם רק כל הסוציאליסטים היו כמוהו.