הפסיכולוג פרופ' פול בלום ציין פעם שכל העצות והטכניקות לשיפור הזיכרון מועילות רק במידה מוגבלת. הוא סיפר שפעם הזמין לקורס שלו באוניברסיטת ייל את ג'ושוע פֶר, אלוף ארה"ב בזיכרון, כדי שהסטודנטים ילמדו את הטכניקות שלו. ההרצאה הייתה מצוינת, אבל כמה שעות אחריה הוא קיבל דוא"ל מאלוף הזיכרון פר: "שכחתי בכיתה את הטלפון שלי".
עוד כתבות בנושא
ובכל זאת, יש שיטות שעוזרות לזכור. אנחנו היהודים אלופי העולם בזיכרון היסטורי, ולא אכפת לי לגלות לעולם כולו את הטכניקה שלנו: אנחנו זוכרים בעזרת לוח השנה. בזכות סוכות ופסח אנחנו זוכרים את יציאת מצרים, בעזרת שבועות אנחנו זוכרים את מתן תורה, בחנוכה אנחנו זוכרים את החשמונאים, ובפורים – את המן הצורר וכנגדו את מרדכי ואסתר. ביום הכיפורים אנחנו זוכרים לא רק את המחילה והכפרה ואת לוחות הברית, אלא גם מלחמה מרה. המלחמה מהדהדת אפילו בניגון מפורסם לפיוט "ונתנה תוקף". איזה מזל שאיש לא העלה על דעתו לקרוא לה "מלחמת השישה באוקטובר", כי אז אין סיכוי שהדורות העתידיים היו משלבים אותה בתפילותיהם ובזיכרונם.
"קינות שבעה באוקטובר"?
ומה לגבי המלחמה העכשווית? איש לא יכתוב קינות על "שבעה באוקטובר"; אבל טבח שמיני עצרת יכול להיכנס למחזור הדם של העם היהודי. כיוון שיהודים זוכרים עם לוח השנה, קשה לי להבין למה הישראלים מתעקשים להדחיק את התאריך העברי של טבח שמיני עצרת תשפ"ד. הטבח הרי התחולל בתאריך כל כך סמלי: ביום השמיני של סוכות, יום שמחת תורה ושמיני עצרת – והפך את שמחתנו ליגון. למה התאריך העברי הזה נשכח ומודחק?
הכי מעניין
השאלה מחריפה עוד יותר לנוכח העובדה שהישראלים מתקרבים מאוד בשנים האחרונות לדת ולמסורת. לפני שלוש שנים הוצאתי ספר בשם "מתקרבים ורבים" בעיתוי אומלל – כמה שבועות לפני הטבח. אחד הפרקים בספר נשא את הכותרת "הנס המפתיע של המסורתיות".
עוד כתבות בנושא
מדובר בתהליך שנרקם ותוסס כבר שנים רבות מתחת לפני הקרקע, אך בשנות המלחמה הפך לתופעה חברתית דומיננטית: "ההתחזקות הגדולה", שמשנה באופן דרמטי את החברה הישראלית. הישראלים החדשים הולכים לסליחות בכותל, אומרים תהילים, שרים "מזמור לתודה" – למה דווקא מהתאריך העברי הם כל כך נרתעים?
אין לי באמת תשובה מלאה לשאלה הזו, אבל במקום תשובה אני רוצה להציע הרהור. בזמן האחרון אני נוטה לחשוב שההתחזקות הגדולה של הישראלים מתרכזת בשני קצוות של התודעה – והתאריך העברי נופל בפער שביניהם. קצה אחד הוא "יהדות ילידית": אידיאולוגיה דתית-לאומית, שבה נשמר לאלוהים הכתר של מגן המדינה והארץ.
עוד כתבות בנושא
ביטוי מזוקק לתפישה הזו אפשר למצוא במילות שיר "עם ישראל חי", שכתבו אבי אוחיון ואופר כהן לאייל גולן מיד לאחר הטבח: "הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אז מי יכול עלינו; כי אין לנו עוד מדינה". הסוציולוג ד"ר שלומי דורון הסביר: "באוקטובר התהפכה הקערה – והמעגל המדיני הפך להיות המרכזי. אנשים לוקחים על עצמם כל מיני טקסים מהליבה של הדת בשביל הקהילה והמדינה, בשביל החיזוק של עם ישראל".
הגישה הזו הייתה נוכחת ומשפיעה עוד לפני המלחמה, והיא מסבירה את הדומיננטיות הגדֵלה של הציונות הדתית במדינת ישראל. האידיאולוגיה הדתית-לאומית הפכה למיינסטרים ישראלי, והסרוגים נתפשים כמייצגים הנאמנים ביותר שלה. זה מן הסתם אחד ההסברים לעובדה שרבע מחברי הכנסת היום שייכים לציונות הדתית, ושלפי הרשימות אפשר לשער שמספרם בכנסת הבאה יהיה דומה.
חברי מפלגת הציונות הדתית. ארכיון | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
הטבח והמלחמה העניקו תנופה חדשה ליהדות הילידית הזו, המדגישה את הקולקטיב, אך לצד זאת הוסיפו עוצמה רבה גם לקוטב השני של ההתחזקות הישראלית: למסורתיות אישית-פרטית בהשראה חרדית. לפני כמה חודשים הייתי בבית קפה בתל אביב, כאשר לשולחן הסמוך הגיעו שלוש נערות בגופיות. בעודן מתיישבות אמרה אחת מהן לחברותיה: "שאני לא אשכח: אני עושה היום הפרשת חלה, אז תעבירו לי שמות לתפילה".
הפופולריות החדשה של הציציות והתפילין, הסליחות והתהילים, מתבטאת לפעמים באופן מופגן ברחוב ובאינסטגרם, אבל במהותה היא מבטאת דתיוּת אישית סלקטיבית ולא אידיאולוגית. הטקסט הדתי הכי פופולרי בישראל היום אינו "תפילה לשלום המדינה" ואפילו לא "מי שבירך לחיילי צה"ל", אלא "מזמור לתודה".
עוד כתבות בנושא
משהו נופל בין הכיסאות, בין האידיאולוגיה הדתית-לאומית למפגנֵי דתיוּת בסגנון חרדי. בין שני הקטבים של "ההתחזקות הגדולה" חסרה יהדות כמרקם שלם של חיי חולין מרוממים, כזה שיכול לגשר בין הפרט לכלל, ולתרגם את ערכיו של העם לאורח חייו של היחיד. במקום אורח חיים שיטתי כזה, המסורתיות החדשה מעדיפה להתבטא במחוות מרגשות, חד-פעמיות במהותן. אפילו מצוות מתמשכות ומעצבות-חיים מתורגמות לעתים קרובות למפגן הצהרתי כזה: "אני שומר שבת פעם בחודש"; "קיבלתי עליי להתלבש צנוע פעם בשבוע".
ייתכן שזהו שלב ביניים, שהישראלים ילמדו לגשר עליו. אין זה אומר שבסוף התהליך הם בהכרח יאמצו את כל תרי"ג מצוות על כל דקדוקיהן, כפי שהייתי רוצה. אפשר בהחלט להעלות על הדעת שהישראלים יְפתחו איזו גרסה ישראלית מקורית לשבת המלכה, כשם שפיתחו גרסה כזו ליום הכיפורים – בלי לנסוע במכונית, אבל עם אייפון. שבת ישראלית כזו תביא לחייו של כל יהודי-ישראלי גרסה מסוימת של ערכֵּי המנוחה והקדושה.
אם תתפתח שבת ישראלית כזו, מרתק יהיה להתבונן בה, לחוות אותה, לשבח את מעלותיה וגם לבקר את חסרונותיה; אך נכון לעכשיו אנחנו לא שם. בינתיים אין בנמצא שמירת שבת ישראלית שגרתית ומחייבת, בכל סגנון שלא יהיה; בינתיים יש רק בופה-שבת, שמירת שבת כאנקדוטה אקראית, כריגוש נקודתי. לפעמים נדמה לי שבאופן מוזר יש במחוזות מסוימים אפילו התרחקות מכל גוון של מחויבות יהודית: שכדי להדגיש את האופי הנקודתי של מחוות האמונה הפופולריות, ישראלים מסוימים דווקא מתרחקים יותר מאורח חיים יהודי שיטתי ושלם.
הקפות שניות בכיכר החטופים, בתל־אביב | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
אל תטעו בי – אני לא רק מרותק להתחזקות הגדולה של החברה הישראלית, אלא גם מתפעם ממנה; ואף על פי כן, אני רואה גם מה נעדר ממנה, לפחות לעת עתה. למשל, התאריך העברי. השימוש בתאריך עברי אינו מחווה נקודתית זוטרה. לו זה היה העניין, נדמה לי שהישראלים היו דווקא מתלהבים ממנו, כקוריוז מגניב. אך מדובר בהרבה יותר מזה: בהתמסרות ללוח העברי כקובע את קצב הקיום ואת מרקם החיים השלם. מי שמודע לתאריך העברי מודד את קצב החיים שלו לפי הזמן שעבר מתחילת השנה היהודית והזמן שנשאר עד לחג הבא. והוא גם שוזר באופן טבעי את אירועי השעה הגדולים במקצב החיים הזה, שמחייב ומרומם גם יחד.
מי שחי לפי התאריך העברי יודע שמתקרב שמיני עצרת, שלפני שלוש שנים עוד קראנו לו "שמחת תורה". הוא נזכר שצריך לתרום צדקה לאזכרת נשמות למען אבא, ונזכר גם במראות המייסרים של שמיני עצרת ההוא, כאשר נקטעה התפילה בבית הכנסת וכל הצעירים בשכונה רצו הביתה, לעלות על מדים.
כשימי חול המועד מתקדמים הוא קורא שוב את "קינת בארי" של יגל הרוש, ותוהה האם יום אחד ישלבו אותה יהודים בתפילותיהם. וצר לו, למי שחש את הדופק הפועם של לוח השנה היהודי, כאשר חלק מהאנשים שמקיפים אותו לא מבינים מה עובר עליו, ותוהים למה פתאום צף הטבח בזיכרונו: "מה פתאום נזכרת עכשיו בשביעי?".
עוד כתבות בנושא
