בעקבות המלחמה: הרהורים על המסורתיות הישראלית המתחדשת

אין אתאיסטים בשוחות הקרב

בכ"ד בתשרי תשפ"ד, 9 באוקטובר ההוא, תיעד העיתונאי רועי שרון את לוחמי גדוד 12 של גולני שרים "שירי רעל". ביום הטבח איבדה גולני 73 לוחמים; היה זה היום השחור ביותר בתולדותיה הארוכות של החטיבה המפוארת. מרשים ומעודד היה לראות את הלוחמים מתכנסים במעגל יומיים אחרי האסון, ושואגים כמנהגם: "מי משוגע? אני משוגע!". התפעלתי מהם ועמדתי לעבור הלאה, לסרטון הבא. אך אז ראיתי על המסך איך השיר דועך, ואחד הגולנצ'יקים מתחיל לצעוק מלב המעגל: "עִבדו" – וכולם שואגים אחריו: "עבדו!". "את השם" – "את השם!". "בשמחה" – "בשמחה!". ואז כולם ביחד, פלוגה שַכּולה שלמה רוקדת ושואגת: "עבדו את השם בשמחה, עבדו את השם בשמחה!"

לא ידעתי איך לפענח את המחזה המרטיט הזה. חיילים כאלו לא היו לנו מאז ימי דוד המלך. הסיפורים והסרטונים הוסיפו לזרום בימים הבאים: רבבות חיילים לא דתיים דורשים להצטייד בציצית צבאית לפני שייכנסו לעזה; נערות חילוניות מפרישות חלה ומקבלות על עצמן לשמור שבת; גדוד אחרי גדוד צועדים לעזה בתקיעות שופר ובקבלת עול מלכות שמיים. בחודשים שלאחר מכן התחלנו לשמוע גם על גילויי האמונה של החטופים בעודם בשבי – ובחסד ה', גם בחוזרם ממנו.

הלהיט המצליח ביותר בטיקטוק הישראלי הוא שירו היפה של כפיר צפריר "בעזרת השם", שיר אהבה דתי למדינת ישראל. זה לא היה כך בילדותי, וזה אינו המצב היום בשום מדינה מערבית אחרת

קל מדי היה לסווג את התופעות הללו תחת הפתגם האנגלי "אין אתאיסטים בשוחות הקרב", ולהציג אותן כאופנה זמנית שהקרב גרמה. אבל המסורתיזציה של החברה הישראלית ממשיכה מגמה בולטת שהתחילה הרבה לפני הטבח, והיא אינה דועכת גם בשלהי המלחמה. כפי ששר בן צור, זהו "דור של נשמות צמאות". מעניין שהחזרה למסורת הופיעה כבר בשלביה המוקדמים בעולם המוזיקה הישראלי, וגם עכשיו היא ניכרת בו במיוחד. אי אפשר לפתוח היום רדיו בלי לשמוע שירי אמונה. בימים שבהם נכתבת המסה הזו, הלהיט המצליח ביותר בטיקטוק הישראלי הוא שירו היפה של כפיר צפריר "בעזרת השם", שיר אהבה דתי למדינת ישראל – ועוד נחזור לזיקה הפשוטה שהוא מביע בין א־לוהי ישראל למדינת ישראל. בכל אופן, זה לא היה המצב בתחום המוזיקה בילדותי, וזה אינו המצב היום בשום מדינה מערבית אחרת.

ארצות הברית נחשבת למדינה הדתית ביותר במערב, למעט ישראל, אך במאה ה־21 הדתיות של האמריקאים הולכת ודועכת. לפי מחקר של מכון PEW, ב־2007 רק 16 אחוז מהאמריקאים הגדירו את עצמם כחסרי דת, ואילו ב־2021 שיעורם עלה ל־29 אחוז. לפי מחקר של הוול סטריט ג'ורנל, ב־1998 הצהירו 62 אחוז מתושבי ארה"ב שהדת חשובה להם מאוד, אך ב־2023 רק 39 אחוזים אמרו כך, ואצל הצעירים שיעורם נמוך עוד הרבה יותר. יש חוקרים שמזהים ניצנים של תחייה דתית בקרב דור ה־Z באמריקה בשנה־שנתיים האחרונות, ורצח צ'רלי קירק העצים את הגל הזה, אך מוקדם מאוד להכריז שמדובר בתהליך משמעותי ובר קיימא. לעת עתה, רבות מהכנסיות הענקיות של ארצות הברית עדיין שוממות. בזמן שנערים ישראלים מאתגרים את המנהלים החילונים שלהם בדרישה להניח תפילין בבית הספר, קשה למצוא את המקבילה האמריקאית לתופעה הזו.

לא אבנים מתגלגלות

התהליך הייחודי של המסורתיזציה מצטרף לעוד עובדה יוצאת דופן בנוגע ליהודים בישראל: זו החברה היחידה במערב שיש בה ילדים – למעשה, יותר ויותר ילדים. עד תחילת המאה ה־21 התהליכים הדמוגרפיים בישראל היו דומים, פחות או יותר, לתהליכים במערב כולו. לפני כרבע מאה נפרדה הדמוגרפיה הישראלית מהדמוגרפיה האירופית והאמריקאית, ומאז הן הלכו והתרחקו. כשטיילנו לפני כמה שנים באירופה, אנשים עצרו וביקשו להצטלם איתנו, כי מעולם לא ראו כל כך הרבה ילדים במקום אחד. היינו שתי משפחות שלכל אחת מהן ארבעה ילדים, הרכב שבישראל רחוק מלהרשים מישהו; באירופה היינו סנסציה. דמוגרפים מנבאים בעקביות שהילודה בישראל עומדת לרדת, כי זה מה שהם יודעים לעשות: לצפות ליישור קו עם המגמות העולמיות. בינתיים לא נראה שהם צודקים.

קשה למצוא הסבר רציונלי לשני התהליכים הייחודיים הללו. הוגים שמרנים בעולם הרחב מזכירים את ישראל כדוגמה לכך שבחברה מסורתית יש משפחות בריאות והרבה ילדים, וגם כדוגמה לכך שבחברה משפחתית יש אמונה דתית ואהדה למסורת. שני ההסברים הללו משכנעים למדי, אך הצירוף של שניהם מייצר טיעון מעגלי לחלוטין: ישראל משפחתית כי היא מסורתית, ומסורתית כי היא משפחתית – ולא ברור מהו הניצוץ שהתניע את המעגל הישראלי הזה.

התיאוריה המשכנעת ביותר בנוגע לקריסה הדמוגרפית של המערב מכונה "המפנה הדמוגרפי השני". זו תיאוריה מורכבת שהצליחה לחזות את הירידה המתמשכת שאנו רואים בילודה, וקשרה אותה גם בגורמים אידאולוגיים: מי שסופג השקפה ליברלית־פרוגרסיבית נוטה להיקשר פחות למשפחה ולהביא לעולם פחות ילדים. התיאוריה הזו ספגה ביקורת עזה, משום שהשתמע ממנה שחברה חילונית מאוד וליברלית מאוד אינה בת קיימא: פשוט לא יהיו לה מספיק ילדים להמשיך את קיומה בדורות הבאים. למרות הביקורת, המציאות מחזקת מאוד את המסקנות הללו.

כאמור, הניתוח הזה אינו פותר את חידת הייחודיות הישראלית. מן הסתם נכון לומר שישראל חילונית פחות ממדינות אחרות במערב, ומן הסתם בגלל זה יש בה גם יותר ילדים. אך למה מדינת ישראל נעשית פחות ופחות חילונית? מה גורם לה להיות כל כך יוצאת דופן? יש אומרים: משום שהיא נתונה בעימות לאומי מתמשך. אבל יריבותינו בעימות הזה, החברות המוסלמיות למיניהן, אינן מושפעות ממנו באותה דרך. איראן, למשל, סובלת מירידה תלולה בילודה, וככל הנראה גם באמונה הדתית של הצעירים. למה דווקא בישראל העימות הלאומי מתורגם לעוצמה אמונית ומשפחתית?

אחרי שההסברים הסוציולוגיים קורסים, אני נוטה לחפש הסברים בתחום הרוח. מיסטיקנים וחסידיהם אולי ינסו לנסח בהקשר הזה תיאוריות רוחניות מפורטות יותר, ואולי יצליחו להאיר בהן את עינינו. לעת עתה אני מסתפק בתובנה שכאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל – יש ביניהם קליק. דומני שאנחנו חווים את גלי ההדף הברוכים של קיבוץ הגלויות.

הניתוח החלקי הזה יכול להאיר את הניגוד בין מה שקורה בשאר המערב למה שקורה אצלנו. אם ניקח כנקודת התחלה שרירותית את שנות ה60, הסמל התרבותי הכי חזק שלהן היה "אבן מתגלגלת". הדימוי הזה הפך לשם של להקה מצליחה מאוד, של מגזין מוזיקה אגדי וגם של שיר נפלא ששר בוב דילן. כל אלו התריסו נגד פתגם נפוץ שמקורו בלטינית: "על אבן מתגלגלת לא גדל אזוב". המשמעות המקורית של הביטוי הייתה גינוי לאדם שאין לו שורשים, שאין לו משפחה וקהילה, שמתגלגל ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק. "ילדי הפרחים" הפכו את הדימוי הזה לקריאת קרב: אנחנו אבנים מתגלגלות, לא קשורים לכלום ולא נטועים בשום הקשר – וכך הכי טוב לחיות.

האינדיווידואליזם הקיצוני הזה, המתנכר למסורת, למשפחה ולקהילה, הפך למוסכמת יסוד של התרבות המערבית. העניין הוא שקשה מאוד להחזיק באשליה הזו במדינת ישראל של העשורים האחרונים. מי שרואה את עם ישראל חוזר לארצו, מי שקורא את פסוקי התנ"ך ורואה את התגשמותם – לא יוכל כמעט לדמיין שהוא "אבן מתגלגלת". בפשטות, הסיטואציה ההיסטורית מאלצת את היהודים בישראל להכיר בכך שהם חלק ממשהו גדול מהם. הישראלי שנוכח בהשבעה של בנו לצבא ישראל בכותל המערבי, או שעומד שם בערב יום הכיפורים עם עוד 100 אלף ישראלים ומתפלל סליחות, מתקשה מאוד לראות את עצמו כאבן מתגלגלת, בודדה ואוטונומית. אפשר לשער שזה לפחות חלק ממה שהופך אותנו משפחתיים יותר ומסורתיים יותר.

מצוין בהתחשב באלטרנטיבה

עד כאן שבחי המסורתיות הישראלית המתחדשת, ועד כאן על ההתרגשות המוצדקת שהיא מעוררת בנו. אך בנקודה הזו אני רוצה להוסיף טענה: המסורתיזציה המתחדשת של החברה הישראלית משנה לא רק את החברה, אלא גם את המסורת. ולשינוי הזה יש גם מחיר רוחני מסוים.

מחנכים רבים בחינוך הדתי מתלוננים בשנים האחרונות על נטייה של תלמידיהם ותלמידותיהם לזלזל בשמירת המצוות. מעטים מאוד מבוגרי החינוך הדתי הופכים לאתאיסטים; רבים מאוד מהם מוצאים את עצמם על הרצף המסורתי. העניין הוא שזה הצד השני של המטבע לתהליך התעצמות המסורת בחברה הישראלית – ואולי אפילו אותו צד עצמו.

אם בכלל היה מיינסטרים ישראלי לפני שלושים שנה, הוא היה חילוני מאוד, מנוכר לדת ובמידה רבה גם ללאום, ולכן גם הרבה פחות מפתה עבור חניכינו. בימים ההם, רק מעטים יחסית מבוגרי הישיבות והאולפנות רצו להיות אפיקורסים תל־אביבים המצביעים למרצ או לעבודה. המיינסטרים הישראלי התגבש מאז במקום אחר לגמרי, ורבים מתלמידינו חשים היום שהם יכולים להיות ישראלי מן המניין שמעריץ את בית"ר ירושלים, את ביבי ואת א־לוהים, בלי להתנכר לכל הערכים שספגו בבית אבא, ומצד שני – בלי להיות מזוהה עם מגזר מיעוט דתי חריג ובולט הם לא זורקים את הכיפה, אלא רוקמים עליה את סמל גולני ומעבירים אותה לכיס.

הניתוח הזה נותן פרופורציה אחרת לתהליכים שמטרידים אותנו, המחנכים. אנחנו דורשים ומצפים מהחניכים שלנו להיות מסורים יותר לתורה ולמצוות, וכך צריך, אך ברמת המקרו יש נחמה מסוימת בהכרה הזו: בהבנה שהקשיים החינוכיים שלנו הם תוצר לוואי של תהליך גדול וחיובי שעובר על עם ישראל. ועדיין, הקשיים בעינם עומדים – והם לא מאפיינים רק את הנוער, אלא גם אותנו, הוריו ומוריו המבוגרים.

כשטיילנו לפני כמה שנים באירופה, אנשים ביקשו להצטלם איתנו, כי מעולם לא ראו כל כך הרבה ילדים במקום אחד. היינו שתי משפחות שלכל אחת מהן ארבעה ילדים, הרכב שבישראל רחוק מלהרשים מישהו, אבל באירופה היינו סנסציה

ברמה האישית, אנחנו יכולים וצריכים ללמוד הרבה מהתהליך הרוחני המפעים שמתחולל לנגד עינינו, מההתלהבות הכרוכה בו ומאהבת ה' שהוא מבטא. אך ברמה הרעיונית נחוץ גם להעיר בעדינות על מה שחסר בתלכיד המתחדש הזה. אבהיר שוב, שהשיפוט הכולל שלי את המסורתיות החדשה הוא חיובי מאוד. כשמארק טוויין היה זקן שאלו אותו פעם מה שלומו, והסופר הקשיש השיב: "מצוין, בהתחשב באלטרנטיבה". זו גם תחושתי לגבי פלא המסורתיות החדשה, שעוד מעט אציע לה שם אחר. ואף על פי כן, אחרי האמירה הנחוצה הזו, צריך לפעמים להתעלם מהאלטרנטיבה השדופה ולתהות על מגבלותיו של ה"מצוין" הזה; האם הוא לא יכול להיות מצוין יותר.

כיוון שאני עברי

המושג "מסורתיות מתחדשת" קרוב להיות אוקסימורון, ובכל זאת אשתמש בו לעת עתה, עד שאנסה להציע לו תחליף מושגי. כדרכו של עולם, הגל הזה כולל כמה גוונים שונים מאוד זה מזה. יש בו, קודם כול, תוספת כוח וביטחון עצמי למסורתיים הוותיקים, שמעולם לא נעלמו מהמפה הישראלית, ושתרמו לחברה שלנו לאורך זמן תרומה ייחודית ויוצאת דופן. אך רבים מהמסורתיים החדשים שונים במגוון היבטים מהמסורתי הישן הממוצע. הם בדרך כלל אינם קשורים לבית כנסת מסוים, מנהלים חיים אישיים ליברליים למדי, ומתעלמים ממצוות מסוימות שהמסורתי של פעם היה מוסר את נפשו עליהן.

השינוי הזה נובע בחלקו מזרם אחר שמשפיע על המסורתיות החדשה: הרוחניות האישית, הפרטית. לעיתים היא באה בנוסח ניו־אייג'י, לעיתים בנוסח ברסלב – כמו בשיר הסופר־מצליח "השם יתברך תמיד אוהב אותי" – ולעיתים קרובות בנוסח פרטי לגמרי. כאשר סופר כמו עוזי וייל הקדיש לפני שנתיים פרק שלם בספרו "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה" לחוויית התפילה שלו, היה בזה חידוש מבחינה חברתית ורוחנית גם יחד. מבחינה מהותית קשה לקרוא למגמה הזו "מסורתיות", כי אין בה זיקה הדוקה למוסדות מסורתיים ותיקים. ובכל זאת, בהקשר המסוים של החברה הישראלית היום, המהלך הזה מצטרף לגוונים אחרים, מסורתיים יותר, של ההתעוררות הרוחנית בישראל; לעיתים קרובות אפילו אצל אותו אדם עצמו.

אך במסה זו אני רוצה להתמקד בגוון אחר, שלישי, של המסורתיות החדשה בישראל – גוון שצבר תאוצה רבה בעקבות המלחמה, אך היה קיים בהחלט גם לפניה. מדובר בתופעה רוחנית שמחלחלת לעומק גם בציבור הדתי, ונדמה לי שאפילו בחוגים חרדיים, ולכן לא בטוח שאפשר להמשיך לדבר עליה כעל "מסורתיות". למעשה, מדובר בסגנון חדש של יהדות, שנראה שהוא נפוץ בכל המגזרים. אפשר אולי לכנות אותו "יהדות ילידית": ילידֵי ארץ ישראל מלאי הביטחון מכבדים באופן טבעי ופשוט את א־לוהי הארץ, הניצב לימינם. כפי ששר אייל גולן: "הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אז מי יכול עלינו – כי אין לנו עוד מדינה".

הזהות הדתית הזו מקבילה להצהרתו של יונה הנביא: "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא" (יונה א, ט). הפסוק הזה מתאר זהות אמונית פשוטה וישירה, שנגזרת באופן ישיר מהזהות הלאומית: כיוון שאני עברי אני ירא את ה', כי זה מה שעברים עושים. זהו משפט יפהפה, ויש בו הרבה עוצמה רוחנית ואנושית – אך אם מבינים את מילותיו כפשוטן, הוא אינו משקף כלל את המציאות. יונה אומר את המילים הללו בעודו משפשף את עיניו: רק לפני רגע העירו אותו המלחים בכוח משנתו העמוקה – שינה שאליה שקע בזמן שה' הביא על האונייה שלו סערה נוראה. מי שבאמת ירא מה', לא הולך לישון כאשר ה' מאיים להטביע את אונייתו. הקביעה "את ה' אני ירא" אינה מתארת כאן עמדה רגשית ספציפית, אלא כרטיס חבר במועדון אוהדים. כמו כל העברים, אומר יונה, מובן מאליו שאני בקבוצה של ה' – אותו ה' שבנקודת הזמן הזו יונה סירב לשאת את דברו, וסירב אפילו להישאר ער בזמן שה' מדבר אליו ברוח גדולה ובסער גדול. לאחר מכן חזר יונה בתשובה במעי הדגה, ונשא שם תפילה כנה ועמוקה; אך נקודת המוצא שלו הייתה שונה בתכלית.

היהדות הילידית שניסח יונה בתחילת ספרו צריכה גם היא להיות חלק חשוב מהקיום הרוחני שלנו. אך אם מבודדים את המסר הזה ורואים בו חזות הכול, הוא עלול לקלוע אותנו למבוי סתום רוחני: לסגנון חיים שא־לוהים אומנם משתלב בו באופן טבעי ופשוט, אך רק כל עוד הוא מוכן למלא היטב את התפקיד המיועד לו בשירות החברה הישראלית. אם תמחלו לי על ההפרזה, לעיתים נדמה לי שא־לוהים נדרש לתפקד כאן על הסקאלה בין יועץ לביטחון לאומי לקצין חינוך ראשי – ולא הרבה מעבר לזה. מדובר בתופעה הרבה יותר דתית והרבה פחות אזרחית מזו שמכנים הסוציולוגים "דת אזרחית"; ועדיין, הממד הדתי שלה אינו רחב ועמוק דיו.

היהדות הילידית נוטה להתיך באופן מוחלט את א־לוהי ישראל לתוך הלאומיות היהודית־ישראלית. בתחילת המלחמה רווחה תופעה של שומרי שבת מבטן ומלידה שהצהירו בגאווה שהם גולשים בשבת באתרי החדשות כדי להיות מעודכנים בנעשה בחזית. אינני מדבר על אֵם החרדה לבנה הלוחם, זו שבין חלום ביעותים אחד למשנהו בלילה טרוף שינה, לא התאפקה והציצה בטלפון. אני מדבר על אנשים שהציגו את חילול השבת שלהם לא ככניעה נסלחת ליצר הרע, אלא כבחירה מודעת וראויה לשבח של היצר הטוב.

או דוגמה אחרת: בכמה מניינים החלו לשיר את "התקווה" בסיומה של תפילת נעילה. זהו שיר נפלא וחשוב, וברור שצירופו לתפילות יום הכיפורים נעשה מתוך כוונה טובה; מתוך המחשבה שדבר חשוב ומרגש אחד הולך ביחד עם דבר חשוב ומרגש שני. אלא שהצירוף הזה מבטא טשטוש מסוים של הרגישות הדתית: לא כל הדברים הטובים הולכים ביחד. ברית מילה היא מרגשת ו"כל נדרי" הוא מרגש, ובכל זאת לא נזמין חזן לשיר את "כל נדרי" במעמד הברית. הצירוף של "התקווה" לנעילה הגיוני יותר אם מניחים שהדרך לא־לוהים עוברת רק במדינתו של עם ישראל ובמוסדותיה – אך מה במקורותינו יכול להצדיק את ההנחה הזו?

חלק מהמקילים בנושא הגיור יונקים את עמדתם מתפיסה דומה: שייכות לעם ישראל עוברת דרך המדינה, ולא דרך תורה ומצוות. אם כך, כל חייל שיש לו אב יהודי ואֵם־16 הוא למעשה יהודי כבר מתוקף חיילותו, בין שקיבל עליו עול מצוות ובין שלא – וזאת למרות העובדה הפשוטה שבצה"ל יש גם חיילים דרוזים.

בשנים האחרונות אני נתקל פעמים רבות בטענה שדקדוקי ההלכה הם תופעה גלותית, שנועדה רק לשמור על הייחוד היהודי בין הגויים. תמיד מדהים אותי לשמוע את האמירה הזו מאנשים נבונים, כי היא כרוכה בהעמדת פנים שחמשת חומשי התורה מתמצים בספר בראשית ובחצי מספר שמות, ושמכל 63 מסכתות המשנה הגיעה לידינו רק מסכת אבות. הרי חומש ויקרא קדם בהרבה לגלות, ומסכתות כמו שבת וכלים נוסחו ונערכו בארץ ישראל, על כל דקדוקי ההלכה המפורטים המופיעים בהן. נדמה לי שהטענה הזו נובעת גם היא בשורשה מחוויה של יהדות ילידית, המצמצמת את המפגש שלנו עם הקב"ה אך ורק לזירה הלאומית והממלכתית. מכאן קצרה הדרך לזלזול בדקדוקים ההלכתיים, שהם נשמת אפה של היהדות בכל תולדותיה. אך יהדות ההלכה אינה תחליף גלותי ללאומיות בריאה, אלא קו אופי יסודי בתשתית הרוחנית שלנו.

המשכן מוזכר בהרחבה בשלושה מחומשי התורה. בספר שמות, המשכן הוא מקום השראת השכינה המרוממת; בספר ויקרא, המשכן הוא בית לעבודה הלכתית מדוקדקת; בספר במדבר, המשכן הוא המוקד שסביבו מתכנס מחנה ישראל וצועד למלחמה. אנחנו מנסים היום לדלג מספר שמות לספר במדבר, מדלגים עם תלמידינו מסיור סליחות מרגש למצגת מרגשת על המלחמה, תוך ויתור על המשכן של ויקרא. האופן שבו סידר נותן התורה את חומשיו מלמד אותנו שזה לא יכול לעבוד.

להגדיר את הבלתי ניתן להגדרה

כשאני מצביע על החיסרון הזה של היהדות הילידית, אין בדבריי איזו הסתייגות אנינה מהתפיסה של "כִּי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד). הרי זהו פסוק מפורש בתורה – ואיך אפשר להסתייג ממנו? אפשר להסתייג רק מהגישה שהופכת אותו לפסוק היחיד בתורה. התפיסה של הקב"ה כא־לוהי צבאות ישראל היא ללא ספק אחד השערים להיכל הגדול של עבודת ה' – אך זהו רק שער אחד, ולא ההיכל כולו.

הסרוגים מתחברים באופן טבעי ובצדק לסגנון רוחני המדגיש את ערכה הדתי של מדינת ישראל. אך דווקא מי שמכיר בערך הדתי הזה ולמד עליו כל כך הרבה בבית המדרש, צריך להבהיר לחברה הישראלית כולה שזהו רק קצה הקרחון של הקיום הדתי שלנו; שמתחת לפני המים נחבאים עוד מרבצים עמוקים לאין שיעור

ציינתי שהיהדות הילידית המתחדשת לא תמיד מעריכה מספיק את ההלכה ודקדוקיה. אך זהו לא כל הסיפור כולו – ואפילו לא הציר המרכזי שלו. לצידו אפשר למצוא את דלדול המגוון הרגשי של העולם הדתי. מזמורי התהילים והתפילות מציגים תמונה מורכבת ועדינה של עמידתנו מול בורא העולם: הוא תמיד אוהב, אך גם תמיד תובע. אפילו פיוט פופולרי כמו "אנעים זמירות" מכריז: "ויחזו בך זקנה ובחרות, ושער ראשך בשיבה ושחרות. זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב, כאיש מלחמות ידיו לו רב". לפעמים נדמה שביהדות הילידית החדשה שלנו אין ימי דין; רק ימי קרב.

אני מנסה להגדיר כאן את הבלתי ניתן להגדרה – עמידתנו מול בורא עולם – ולכן נאלץ שוב ושוב להשתמש בדוגמאות. מאנשים רבים שמעתי אחרי טבח שמיני עצרת שהם כועסים על ה'. אינני מדבר על בני משפחה שכּולים בימי אבלם וייאושם, אלא על ישראלים מן המניין, שלקחו ללב – כמו כולנו – את האסון הנורא ואת הכאב הגדול. פעם אפילו צללו אוזניי כששמעתי את המשפט המדהים: "קודם שהוא יבקש סליחה מאיתנו". על כעין זה אמר אליפז התימני: "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק?! אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר?!" (איוב ד, יז). לואי ה־14, "מלך השמש", אמר אחרי תבוסתו בקרב מלפלקה: "האם א־לוהים שכח את כל מה שעשיתי בשבילו?". זו אינה התגובה הרוחנית שאנו שואפים אליה. אינני בא לשפוט את הכועסים, ואני מאמין שה' לא יגלה כלפיהם יחס סימטרי, ולא יכעס עליהם בשל כעסם. אני רק תוהה לאן נעלמה כל הקשת הרחבה של רגשות דתיים שתיארו אבותינו. פגשתי לא מעט אנשים שזינקו מהסתחבקות נינוחה עם ה' לכעס על ה', ודילגו על כל מה שבין שני הקצוות הללו, הלוא הם הרגשות שהסעירו את אבותינו דורות אינספור במצבים דומים: יראה, אשמה, תחינה, תלות, נחמה. לאן נעלמו כל אלו?

מדובר בתהליך רוחני ארוך שנים, שיש לו מקורות רבים ושונים, אך המלחמה האיצה ומיקדה אותו מאוד. רב שאני אוהב ומעריך כתב לפני כמה שנים "וידוי חיובי" לאמירה ביום הכיפורים. בווידוי הזה אדם משבח את מעלותיו והישגיו, במקום לגנות את חטאיו. פסאודו־וידויים כאלו נעשים ויראליים בכל שנה בחודש אלול, וגורמים לי צער רב. אומנם כבר הרב קוק כתב משהו על הממד החיובי שיכול להיות לווידוי, אך הוא כתב זאת בעידן שבו אווירת הימים הנוראים הייתה מועקה מדכאת ללא סייג. בימים שהיה מקובל שאנשים באים בערב יום הכיפורים לבית הכנסת ומבקשים מהגבאי שילקה אותם בשוט, צריך היה הרב קוק להוסיף גם טיפת עידוד לתמהיל הרוחני המיירא. בימינו שלנו, כאשר הנכונות להתכופף בפני ה' כמעט נעלמה, אל תיקחו מאיתנו את היום היחיד שעוד מזכיר לנו שלא הקב"ה עובד בשבילנו, אלא אנחנו עובדים בשבילו.

נדמה לי שהביטחון העצמי שלנו בתחום הרוחני קשור גם לכך שלעיתים קרובות אנו עומדים לפני א־לוהינו לא כגרים וכתושבים בפני אדוניהם, אלא כבני בית, כילידי הארץ החוגגים עם א־לוהי הארץ. וכמו בתחום הביטחוני, גם בעולם הרוח, זחיחות עלולה להוליד קונספציה הרסנית. לא כך הדריכה אותנו התורה: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). לא טוב לקשור באופן הדוק מדי את זיקתנו לבורא העולם עם זהותנו כישראלים גאים.

הפופולריות של היהדות הילידית בישראל מחזקת מאוד את המעמד הציבורי של הציונות הדתית. לא במקרה רבים ממנהיגי ישראל מחפשים כותבים דתיים לנאומיהם, ולא סתם נדמה שכותבי נאומים שאינם דתיים מנסים לעיתים לחקות אותם. הסרוגים מתחברים באופן טבעי ובצדק לסגנון רוחני המדגיש את ערכה הדתי של מדינת ישראל. אך דווקא מי שמכיר בערך הדתי הזה, דווקא מי שלמד עליו כל כך הרבה בבית המדרש, צריך להבהיר לחברה הישראלית כולה שזהו רק קצה הקרחון של הקיום הדתי שלנו; שמתחת לפני המים נחבאים עוד מרבצים עמוקים לאין שיעור של עומק רוחני.

רבים מתלמידינו חשים היום שהם יכולים להיות ישראלי מן המניין שמעריץ את בית"ר ירושלים, את ביבי ואת א־לוהים, בלי להתנכר לכל הערכים שספגו בבית אבא, ומצד שני – בלי להיות מזוהה עם מגזר מיעוט דתי

בניגוד לשקר שקבע בן־גוריון במשפט הראשון של מגילת העצמאות, לא בארץ ישראל קם העם היהודי. התורה מתאמצת מאוד לערער את הביטחון העצמי שלנו, ולהבהיר לנו שאיננו עם ילידי בארץ הזו. שוב ושוב היא מזכירה לנו שלא התחלנו בארץ ישראל: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט" (דברים כו, ה). שוב ושוב היא גם מזכירה לנו שאיננו מובטחים להישאר בה לנצח: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח). תודעה צברית־ילידית משתקפת בעיני התורה כאיום לא פחות מאשר כהזדמנות: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ" (דברים ד, כה).

ממש לא מבקר נזעם

כמה ימים לפני טבח שמיני עצרת קראתי דברים שכתב אחד מחסידי ההתחדשות היהודית, שזלזל בפיוטי הסליחות האשכנזיים העתיקים המקוננים שוב ושוב על טבח, ייסורים וסבל. "מה כל זה רלוונטי לקיום שלנו, בישראל המשגשגת של תשפ"ד?", תהה הכותב. אחרי שנתיים קראתי אצל אותו אדם שהוא תובע "שפה דתית חדשה בעקבות המלחמה", ונזכרתי בסיפור שאבי ז"ל היה אוהב לספר. כמה שנים אחרי שייבשו את אגם החולה, התגלתה ירידה חדה באיכות המים בכינרת. אנשי רשות המים הזמינו לארץ ועדת מומחים מאיטליה, כדי שימליצו איך אפשר לשפר את המצב. אחרי מחקר ממושך, הוועדה הגישה המלצה: צריך להקים מצפון לכינרת אגם קטן, שכל הלכלוך שבמי הירדן יוכל לשקוע בו. הבכירים הישראלים נבוכו: "היה לנו כאן אגם – וייבשנו אותו". זה מה שאני אומר למי שמחפשים היום שפה דתית חדשה, אחרי שרמסו בזלזול את השפה המורכבת והעדינה שניסחו אבותינו: היה לנו כאן אגם – וייבשתם אותו.

כדי למנוע מהדיון לשקוע במוסכמות הנפוצות, חשוב להדגיש שאינני מדבר כלל על הפער בין המסורת האשכנזית לזו הספרדית. הזכרתי דוגמה מתוך בית הכנסת האשכנזי רק משום שזה בית הכנסת שאני מתפלל בו בדרך כלל. רוב מה שנכתב ונאמר על ההבדלים בין המסורת הספרדית לזו האשכנזית אינו מדויק, ובדרך כלל גם לא קרוב לכך. ידיד משפחתי הלך פעם לסליחות בבית כנסת ספרדי, הגבאי כיבד אותו בכוס תה עם נענע, והוא ישב והתענג עם שאר המתפללים על פיוטי הסליחות היפהפיים. ואז ניגש אליו הגבאי בזעם גדול, הצביע על רגליו המשולבות של ידידנו וצעק עליו: "איך אתה יושב? מה זה פה, בית קפה?!". לקלישאה על החמימות הספרדית הנעימה והשמחה יש בסיס מסוים במציאות, אך הקיום הממשי הרבה יותר מורכב. ליראה היה בו תמיד מקום נרחב לצד האהבה. גם הקיום הרוחני המתחדש שאני מנסה לתאר כאן הוא בהכרח מורכב יותר מהנוסחאות שאני מנסה לדחוס אותו אליהן; אך לעת עתה הוא מורכב הרבה פחות מדפוסי הרוח שהכרנו בעבר. לנגד עינינו צומחת יהדות ילידית חדשה, שיש בה הרבה עוצמה ויופי, אך נדמה לי שהטווח הרוחני שלה מוגבל מאוד לעומת כל מסורת יהודית עתיקה המוכּרת לי.

קשה לומר את כל זה בלי להצטייר כמבקר נזעם. מי שעוקב אחרי כתיבתי יודע שלנוכח פרץ האהבה לבורא עולם שמתגלה בימים הללו בחברה הישראלית, אני נפעם הרבה יותר מאשר נזעם. נקודת המבט שהצגתי כאן אינה אלא הערה בשולי מסכת של התלהבות מוצדקת. מכיוון שלא מעטים מזדהים עם ההתלהבות, ולא מצאתי מי שניסח את ההסתייגויות הנחוצות בשוליה, אני מוצא את עצמי נאלץ לעשות זאת. אין לי ספק שאנחנו חוזים כאן באירוע רוחני גדול וחריג; הלוואי שנזכה להגיב אליו באופן הנכון והראוי, שירומם ויקדם עוד את התהליך הזה.

התיאור שהצגתי הוא בהכרח כללי מדי, ולכן בהכרח גם פשטני מדי. יותר מזה: מכיוון שה' א־לוהינו אינו הפשטה תיאורטית אלא א־ל חי וקיים, למפגש איתו תמיד יש השפעות בלתי צפויות. מי שמתחיל להתפלל לא־לוהי צבאות ישראל, ימצא את עצמו לעיתים קרובות באמצע התפילה עומד בפני זקן ביום דין – ואכן ראינו לא מעט תופעות כאלו, דומה שבין השאר אצל פדויי השבי, על סיפוריהם הרוחניים המרטיטים. זה יכול בהחלט לקרות – ובלבד שנהיה פתוחים להתפתחות הרצויה הזו, להתעמקות ולהתרחבות של החיים הדתיים, להבנה שהמפגש שלנו עם ה' דרך חיי הלאום הוא רק נתיב אחד במחלף ענק; שיהדות ילידית היא נקודת מוצא מעולה, אך נקודת סיום מוגבלת.