איך לשפר את הזיכרון? האיזון של משה רבנו

נאומו השני של משה נפתח בפרשת ואתחנן ונמשך בפרשתנו. ציר מרכזי בחלקו הראשון של הנאום (ממעמד הר סיני ופרשת "שמע ישראל" ועד חטא העגל) הוא השכחה והזיכרון: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח"; "זָכֹר תִּזְכֹּר"; "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ"; "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ"; "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח"; "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח" ועוד.

השכחה איננה צומחת בחלל ריק. היא נובעת, דרך כלל, מרוב טובה: "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ו, י); "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ" (ח, יב); "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח, יז). והמענה לשכחה, בהתאם לכך, הוא הענווה וההכרה במקורה של רוב הטובה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם" (ז, ז); " וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (ח, יח); "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם" (ט, ה).

ואולם מה שנראה על פניו כאוסף טיעונים חזרתי, איננו כזה. עיון בענייני השכחה מגלה שהדברים בנויים ושלובים בצורה מסודרת, הן עניינית והן מבחינת המבנה הספרותי. כיצד?

יחידה סגורה

בתחילת הנאום, לאחר פרשת שמע (בפרשת ואתחנן), נזכרים השפע שישראל זוכים לו בכניסה לארץ: "עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (ו, י–יא), והאזהרה מפני שכחה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח", ומפני עזיבת ה': "לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים". את ההנמקה לאותו שפע אנחנו מוצאים בהמשך, על דרך השלילה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם... כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם" (ז, ז–ח).

הנמקה דומה בסגנונה מופיעה בפרשתנו, לפני תיאור חטא העגל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ... אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ... בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת... לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה... וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (ט, א–ה). דהיינו, הסיבה לרוב הטוב היא לא ריבוי העם ולא צדקתו, אלא רשעת הגויים ושבועת ה' לאבות.

בתווך, בין שתי ההנמקות, מופיעות פרשיות העוסקות בהשגחת ה' ובשכר והעונש על שמירת מצוותיו. הסגנון המשותף בפתיחה ובסיום מלמד שיש כאן יחידה סגורה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה..." (ז, יב), אל מול "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ... עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (ח, יט–כ). בתוך יחידה זו מופיעים שני פנים של השלכות שליליות של הרהורי הלב, אף הם מקבילים זה לזה. האחד מפתיע מעט, שכן איננו נובע מגבהות הלב אלא ממורך לב, אך גם כנגדו יוצאת התורה: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם" (ז, יז), והשני – הפך הדברים: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (ח, יז).

מתקבלת אפוא תמונה שלמה, הן עניינית והן ספרותית: ה"מסגרת" היא שלילת הסיבה האפשרית של ישראל להצלחתם – לא מספרם הרב ("לֹא מֵרֻבְּכֶם") וגם לא צדקתם ("לֹא בְצִדְקָתְךָ"), אלא אהבת ה' והשבועה לאבות. בתווך, בתוך מסגרת של "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" ו"עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן", משה שולל את מורך הלבב מכאן (""כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ") ואת גבהות הלבב מכאן ("וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ"), כשהמכנה המשותף להם הוא הזיכרון בכך שה' הוא מקור הכוח, הן כנגד מורך הלב ("זָכֹר תִּזְכֹּר") והן כנגד גבהות הלב ("וְזָכַרְתָּ").

תמונת מראה

יכולים היינו לעצור בנקודה זו, כמעין נקודת איזון בין השפע והטוב ובין האזהרה והעונש. אולם דומה שמשה בנאומו כבר יודע לאן הכף נוטה: "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם" (ט, כד). עמדה זו תלך ותתעצם בנאומיו האחרונים של משה, לקראת סוף הספר. האם אכן לשם אנחנו צועדים, מגבהות הלב אל השכחה, וממנה אל "אָבֹד תֹּאבֵדוּן" חלילה? והלוא בדומה לדבריו של משה בפרשתנו, לאחר חטא העגל: "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה"!

הפתרון מתגלה בהפטרה, בהופעתה של צלע שלישית: "צִיּוֹן". הפטרת פרשת השבוע, השנייה ב"שבע דנחמתא", קשורה לפרשתנו לא רק מצד הקישור הכללי של שבתות הנחמה, אלא שלובה ישירות, בסגנון ובתוכן, עם הדברים האמורים למעלה:

וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה', וה' שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ... וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם (ישעיהו מט).

השכחה כמילה מנחה, והלב, ובפרט השימוש הלשוני הדומה "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ", מחברים את ההפטרה לפרשתנו. אולם בהפטרה לא העם הוא השוכח, והלב איננו גבהות הלב של ישראל. השכחה כאן היא טענתה של ציון מול הקב"ה, והלב הוא ליבה הדואב על בניה: "הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם"? כאבה ויגונה של ציון מוליכים לדברי הנחמה, המשיבים את ישראל לגדולתם ורוממותם:

כֹּה אָמַר ה'... הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה... וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי.

פרופ' אבישלום וסטרייך הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג