לצ'לו, מעצם היותו, יש נוכחות בימתית, וכשמי שמנגנת בו היא מאיה בלזיצמן, הנוכחות הזאת הופכת למהפנטת. ״אני מנגנת מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא מספרת, ״זה התחיל בגיל שש, כיתה א'. ההורים עוד לא ממש רצו שאתחיל בגיל כזה צעיר, אבל אחותי ניגנה בפסנתר והחלטתי שגם אני רוצה. אז בחרתי בצ'לו ומאז הוא פשוט הולך איתי. בהתחלה היה לי צ'לו קטן, ואז צ'לו קצת יותר גדול. הוא כלי כבד, תרתי משמע. גדלתי בתל־אביב, לא בבית רוסי טיפוסי של משמעת ברזל מוזיקלית, אבל כנראה היה לי אליו חיבור חזק. מאוד אהבתי לנגן, לא תמיד אהבתי להתאמן, אבל לנגן אהבתי, ופשוט ניגנתי המון שנים. נגנית בגיל כזה צעיר חייבת הורים שייקחו, יסיעו וגם ישבו להתאמן. וההורים שלי ממש השקיעו. הם לא 'ישבו עליי' בטירוף, אבל עטפו עם המון תמיכה".
לצד האימונים הקלאסיים, נפשה של בלזיצמן נמשכה תמיד גם למוזיקה ישראלית. המפנה הגדול שהעביר אותה מהעולם הקלאסי אל לב המוזיקה הפופולרית התרחש כמעט במקרה, רגע לאחר סיום התיכון. "ניגנתי בהופעה כלשהי, ומיד בסיומה ניגש אליי בחור צעיר. הוא הציג את עצמו כמפיק שעובד על אלבום לזמרת חדשה ושאל אם ארצה להקליט איתם. הבחור הזה היה יוני בלוך, והזמרת הייתה אפרת גוש, ממש בתחילת הדרך שלה".
בתקופה שבין התיכון לשירות הצבאי היא מצאה את עצמה נשאבת לעולם של הופעות, חזרות והקלטות. את שירותה הצבאי עשתה במעמד של מוזיקאית מצטיינת, ומשם הדרך כבר הייתה סלולה. הבסיס הקלאסי האיתן שרכשה הפך ליתרון עצום בעבודה עם שורה ארוכה של אמנים, בהקלטות באולפנים ובהופעות על הבמות הגדולות. היא שיתפה פעולה בנגינה עם נינט טייב, אפרת גוש, חוה אלברשטיין, כנסיית השכל, מירי מסיקה ועוד, ובספטמבר תחזור לשתף פעולה עם אהוד בנאי במופע סליחות מיוחד וחד־פעמי שמחבר בין שניהם ובין אנסמבל הפיוט ירושלים.
מאיה בלזיצמן | צילום: טלי רז
בלזיצמן, בת 40, היא תל־אביבית מלידה. חלק מרכזי בחייה המקצועיים והאישיים מנוהל לצד בן זוגה מתן אפרת, אף הוא מוזיקאי, ומנגן על תופים וכלי הקשה. השניים עובדים יחד עוד מ־2010, לאחר שהכירו דרך הפקות מוזיקליות שונות. סדר היום שלה נע בין הקצב האינטנסיבי של עולם הבמה לאימהות לשני ילדים קטנים (בני שבע ושנתיים וחצי).
"הלו"ז סובב קודם כול סביב הילדים", היא מספרת, "יש ימים שמתחילים בהקלטת בוקר באולפן, נמשכים אחר הצהריים בבית עם הילדים, ובערב אנחנו יוצאים לחזרה או להופעה בצפון וחוזרים באמצע הלילה. למחרת, לעומת זאת, זה יכול להיות בוקר שקט בבית שבו אני יושבת שעות על כתיבת עיבוד מורכב. אבל בגדול, השגרה מורכבת בעיקר מהופעות בערבים, חזרות ועבודה עצמית בבקרים".
ואיך זה לעבוד צמוד עם בן הזוג?
״זה מורכב, אבל מדהים. לנו זה עובד מעולה. יש בינינו הבנה עמוקה שלא דורשת מילים. אנחנו מופיעים המון יחד, יוצרים יחד, וגם יודעים לעשות דברים בנפרד. כשעולים יחד לבמה, מרגישים את הגב והתמיכה ההדדית. מעבר לזה, הנסיעה להופעה היא גם 'זמן האיכות' שלנו: שמים את הילדים אצל הבייביסיטר או ההורים, שותים קפה בדרך ומדברים. כשההופעה מסתיימת, אפילו לא חייבים לדבר עליה, שנינו היינו שם ושנינו מבינים בדיוק מה היה. יש בינינו עוגן הדדי".
בפברואר האחרון הוציאו בני הזוג אלבום חדש, "גרגר של חול". ״זה אלבום שנולד כולו מתוך השנים האחרונות ומתוך המלחמה. את רוב הטקסטים כתב עבורנו במיוחד המשורר אבישי חורי והוא נוגע בגלוי בפצעי התקופה. ״ב־7 באוקטובר, כמו כולם, נכנסנו להלם ולעצב גדול. הייתי אז בהיריון בחודש מתקדם עם הילד השני שלנו. למרות המצב, הלכנו לנגן איפה שרק שרצו, בלוויות, בשבעות ובאזכרות. לא רצתי ממקום למקום כי הייתי צריכה לשמור על עצמי בהיריון, אבל כל מקום שהגענו אליו היה משמעותי בצורה בלתי־רגילה. היינו במקומות שבהם אף אחד לא ידע איך להתמודד עם הסיטואציה, כולם היו שבורים".
״ילדתי בדצמבר 23', וממש חודש לאחר מכן הרגשתי שאני חייבת לתעל את כל מה שעברנו לאיזו יצירה, להוציא קצת מהמערכת. אז פגשנו את אבישי, שהוא גם חבר טוב, ואמרנו לו: 'בוא נעשה משהו יחד'. הוא שמח מאוד על הרעיון, וסיפר שזה בדיוק מה שהחזיר אותו לכתוב אחרי תקופה ארוכה של שתיקה. פשוט דיברנו, והוא כתב את עצמו וגם כתב אותנו. נוצר בינינו דיאלוג עמוק, והוא שלח לנו גם טקסטים של אחרים שהוא אוהב. כך נולד אלבום שכל כולו מעבד את החוויה הזו, ברמה האישית וברמה הלאומית הרחבה. העיסוק ביצירה בזמן כל כך קשה נתן לנו המון כוח, ובעיקר תקווה".
המציאות המורכבת חדרה גם אל אולמות ההופעות. "הבנתי מאוד את התפקיד של המוזיקה בשנים האחרונות״, אומרת בלזיצמן, ״גם אנשים שבאים להופעות רגילות בשוטף צריכים לפרוק משהו, ולנו, המוזיקאים, נהיה תפקיד חשוב: להיות שם על הבמה, לתת את הנשמה ולייצר את המקום הזה שבו בן אדם יכול פשוט לבוא ולהוציא את כל מה שיש לו, להתחבר לרגע״.
"כל שיר שלו הוא סוג של מסורת". אהוד בנאי, השותף למופע | צילום: גילי יערי - פלאש 90
גם בתקופות משבר קודמות הרוח היצירתית שלה לא נחה. ״בקורונה״, היא מספרת, ״אחרי ההלם הראשוני, לקחנו הזדמנות והתחלנו לעשות הופעות בית. מתן ואני, יחד עם איש סאונד מטעמנו, הסתובבנו עם כל הציוד על הגב והגענו לכל מי שרצה לשמוע אותנו. עשינו המון הופעות כאלה. היו שבועות שבהם הופענו שלושה-ארבעה ימים בשבוע, שתי הופעות כל ערב, בבתים של אנשים שהזמינו אותנו. החל ממרפסת ברמת־גן מול 12 איש, ועד לבתים וסלונים גדולים יותר. בהתחלה היה מותר להופיע מול עשרים איש בלבד, אז עשינו הופעה כפולה בערב מול עשרים איש ועוד עשרים איש כדי להתקיים ולהתפרנס. הייתה לנו אז ילדה אחת קטנה ועשינו כל מה שאפשר״.
הפתרון הכלכלי הפך מהר מאוד למפגש אנושי מרגש. ״זה נתן משהו חזק מאוד באינטימיות מול הקהל. היינו יושבים מול אנשים שהיו סגורים בבית ולא ראו נפש חיה, ופתאום הייתה להם הזדמנות לנשום ולהקשיב. השפעת המוזיקה הייתה ניכרת וזה היה מרגש מאוד להיות ברגעים האלה. איך עושים את זה? ממציאים את עצמנו מחדש. במיוחד במדינת ישראל, שבה אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. מתעסקים ביצירה, משתדלים להתרכז בלעשות טוב, לאחות, לחבר״.
לצד המוזיקה הישראלית, בלזיצמן מרבה לשתף פעולה עם נגני ג'אז מובילים מהסצנה המקומית והבינלאומית.
איך את בוחרת עם מי את רוצה לעבוד?
"אני לא כל כך בוחרת, למזלי. הכול קורה די בטבעיות. עם אפרת, שניגנתי איתה לפני הרבה שנים, זו עדיין אהבה גדולה והיא מדהימה. עם נינט אני מנגנת עוד מ־2005, שזה הרבה מאוד שנים אחורה – החלפתי את הצ'לן הראשון שלה בהפקה הראשונה אחרי 'כוכב נולד', ומאז התגלגלנו. כל פעם שהיא עברה שלב, היא לקחה אותי איתה, אז זו קצת היא שבחרה בי. המשכתי איתה לתקופה עם 'רוקפור', ואחר כך עשינו מופע דואו, שגם חזר קצת לאחרונה. בסוף זה חיבור אנושי. גם עם אהוד בנאי, שניגנתי איתו הרבה שנים, היה לי מזל שאיכשהו האנשים האלה הגיעו אליי והציעו לי לבוא לנגן איתם. עם חלקם זה נמשך זמן קצר, ועם חלקם זו דרך ארוכה שנמשכת עד היום. בשנים האחרונות אני מופיעה גם עם חוה אלברשטיין, וזה מבחינתי דבר עצום. אני מאוד אוהבת את התרבות שהיא מביאה, ולהיות איתה על הבמה זו זכות גדולה שבה אני לומדת כל הזמן. בסוף זה עניין של מזל, אבל גם של השקעה בחיבור. זה ממש כמו דייט, מערכת יחסים שנבנית וממשיכה לקרות. כשאני נמצאת עם מישהו על הבמה, כנגנית או כתומכת, זה לא רק להגיע, לנגן וללכת. בפן האישי, אני יודעת מה אני צריכה כשאני עומדת על הבמה, ולכן כשאני שם עבור אחרים – התמיכה הזו היא חובה. אני שמה את הנשמה שלי בפנים והם שמים את הנשמה שלהם, כך שזה משהו הרבה יותר רחב מצלילים בלבד. כל הרגש נמצא שם, בין אם מדברים עליו ובין אם לא, וזו זכות גדולה להיות עם אנשים ברגעים הכי חשופים שלהם".
ולשאלה הכמעט מתבקשת, עם מי היא הכי אוהבת להופיע, אין מבחינתה תשובה אחת. "זה כמו לשאול איזה ילד את הכי אוהבת. עשיתי המון דברים עם המון אומנים, מנינט וכנסיית השכל, דרך חוה ונורית גלרון, ועד מירי מסיקה ואהוד בנאי. הטווח רחב מאוד וזכיתי בזה. אין מישהו אחד שאני יכולה להצביע עליו ולומר 'אותו אני הכי אוהבת', כי באמת עד היום לא הייתי במקום שלא נהניתי בו".
ב־6.9, כ"ד באלול, תופיע בלזיצמן במופע "סיור סליחות - עקדת יצחק" בתל־אביב, לצד אהוד בנאי ואנסמבל הפיוט הירושלמי. המופע החדש שהיא עומדת להעלות הוא מעין מסע מרתק בן 900 שנה, החל מסיפור העקדה התנ"כי, כפי שהוא משתקף בפיוטים קנוניים שנכתבו במאה ה־12 בספרד ובאשכנז, ועד ליצירתו המודרנית של לאונרד כהן במאה ה־20.
היצירה אורגת יחד קולות שונים מאזורים ומתקופות שונות: את הפיוט "אם אפס רובע הקן" חיבר רבי אפרים מרגנסבורג, ממנהיגי יהדות אשכנז, לאחר שחזה בחורבן קהילתו בזמן מסע הצלב השני. במקביל אליו, במרוקו של אותם ימים, חיבר רבי יהודה אבן־עבאס את הפיוט "עוקד והנעקד והמזבח" בעקבות טרגדיה אישית קשה, כאשר בנו יחידו שמואל התאסלם ואף חיבר חיבור תיאולוגי נגד היהדות. אל שני הקולות העתיקים הללו מצטרף שירו המודרני של לאונרד כהן The Story of Isaac, שנכתב בזמן מלחמת וייטנאם כעדות כואבת מפי יצחק הצעיר ובתור מחאה נגד הקרבת ילדים על מזבח המלחמות. המופע מציג עיבוד מקורי ועכשווי שנכתב במיוחד לערב זה, והוא שוזר יחד את צמד הפיוטים העתיקים לצד שירו של כהן לכדי יצירה בימתית אחת.
מי שמנהל ומניע את הפרויקט הוא מישאל וקנין, איש עסקים ישראלי חובב פיוטים ותפילות שיזם וערך את פרויקט "סיור סליחות", להנגשת עולם הסליחות ולשימורו. ״הפרויקט הזה הוא משהו חדש לגמרי, והוא נולד בערב הכנסת ספר תורה למכינה הקדם־צבאית 'רוח השדה' בקיבוץ בארות־ יצחק״, מספר וקנין. ״אימי נפטרה לפני שש שנים בכ"ה באלול, ושנה לאחר מכן, ביום השנה לזכרה, הכנסנו ספר תורה לבית המדרש של המכינה, המקום שבו למד בני במחזור הראשון ואף חזר להדריך בו, ושבו אני לומד כבר שש שנים בתוכנית 'אנשי מעשה'".
"הפיוטים טלטלו את עולמי". מישאל וקנין, יוזם ועורך "סיור סליחות" | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
בערב הזה מצא את עצמו וקנין בשיעור שהשפיע עליו רבות. "ראש המכינה, הרב אילעאי עופרן, נתן שיעור שעשה השוואה מרתקת וניתוח טקסטואלי בין שני פיוטי עקדה. למרות שאני מכיר את הפיוטים האלה מילדות, הרב אילעאי הציג חיבור שעיצב זווית חדשה לחלוטין. הוא הראה כיצד הפייטן האשכנזי רבי אפרים מרגנסבורג מציג גישה המהללת ומשבחת את הדבקות הבלתי־מתפשרת של אברהם ויצחק, הניגשים למעשה העקדה ללא שאלות. השורה 'בִּי חָפֵץ וְנִכְסֹף, לְבָבִי לוֹ לַחֲשֹׂף, אִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף – רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף' מדגישה את ההתעלות הרוחנית של יצחק, שאומר לאביו: 'ברגע האחרון אל תתחפף, כי רוחי ונשמתי ממילא שייכות לבורא'".
הרב עופרן, מספר וקנין, ביצע השוואה לפיוטים מעדות אחרות. "הפייטן המרוקאי רבי יהודה אבן־עבאס, מציג גישה אנושית ומורכבת בהרבה. יצחק שואל את אביו שאלות קשות על היעדר הקורבן, ואילו אברהם משיב לו בזהירות ובדאגה. כמו כן מופיעה שם דמותה של שרה, שאינה נוכחת בטקסט המקראי: אברהם אומר לה שהוא לוקח את יצחק ללמוד עבודת השם, והיא משיבה לו 'רק אל תרחק' – אמירה הטוענת בחובּה את החשש אם מדובר רק במרחק גיאוגרפי או בהרחקת לכת בעבודת השם שתגבה את חיי בנה. לקראת הסוף, כשיצחק מבין שהוא השה, הוא מבקש שיבשרו לאימו כי בנה הולך למיתה. הפיוט הספרדי נחתם בשורה 'עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ'. מאז המלחמה, הפך המשפט הזה לרלוונטי ומטלטל בצורה יוצאת דופן. אנחנו שומעים משפחות שכולות שאומרות: 'אנחנו חייבים להכיל את המציאות המורכבת הזו – מצד אחד לבכות את האובדן הנורא, ומצד שני להמשיך לתמוך ולחיות'. רחלי פרנקל, שכתבה עבורי מאמר לספר הסליחות האשכנזי, סיפרה לי שנתקלה בפיוט הזה בראש השנה שלאחר מציאת גופת בנה נפתלי ז"ל, והרגישה מכה בבטן מול המורכבות.
צילום: טלי רז
"השיעור הזה טלטל את עולמי", אומר וקנין. "באותה תקופה עבדתי על ספר הסליחות הראשון, וביקשתי מהרב אילעאי להפוך את השיעור למאמר על הדואליות שבין הפיוט האשכנזי לפיוט הספרדי. זה היה הטריגר לצלול לעומק ההיסטורי והאנושי שעומד מאחורי השירים הללו. כיום, הנוכחות של העקדה – של ילדים שנהרגים על קידוש השם – היא בחיים של כולנו. המלחמה הזו מטלטלת אותי אישית כאבא ללוחמים במילואים ולחיילת, וכמי שרואה חברים שלהם וילדים של חברים שנפצעו ונפלו. הרגשתי שזה הזמן ליצור גרסה מוזיקלית ועדכנית שתתייחס לעקדה המודרנית הזו. פניתי ליאיר הראל, שהוא מלך היצירה בעולמות הפיוט ושותף שלי למיזמי הסליחות, והצענו לבנות יצירה אחת המשלבת את שני הפיוטים לצד השיח העכשווי. כשחשבנו מי יכול להתאים לחיבור הזה פנינו לאהוד בנאי – שלפני כמעט עשרים שנה הקליט את 'עוקד והנעקד והמזבח' עם אביו יעקב בנאי ז"ל. אברהם (אבי) כהן, חבר אנסמבל הפיוט וחוקר שיריו של לאונרד כהן, הביא את The Story of Isaac, ויחד עשינו עיבוד טקסטואלי מוקפד המורכב מבתים מכל היצירות".
בלזיצמן, הגם שאינה מגיעה מרקע דתי, מתארת חיבור לפרויקט הזה. "עבדתי עם יאיר הראל לפני הרבה מאוד שנים בבית אבי חי, שזה גם מקום שאני מאוד אוהבת ועושה בו המון פרויקטים, ועשיתי איתו שם איזו קבלת שבת, ומאז נהיה בינינו חיבור ופשוט הוא פנה אליי. אני אוהבת לחקור מקומות שאני לא ממש חלק מהם ופשוט ישבתי גם עם יאיר וגם עם מישאל, למדנו את זה והעמקנו, וגם מבחינה מוזיקלית הבאנו כל מיני רעיונות.
איך זה באמת כמי שגדלה בעולם לא דתי לפגוש פתאום טקסט של קבלת שבת? מה זה בשבילך פתאום להיכנס לעולם הזה?
״בסוף זה חלק מהזהות שלי, חלק מהגוף שלי, מהדי־אן־איי שלי ומהמסורת שלי. אלו שירים שאני מכירה וששמעתי במהלך חיי ומצאתי את המקום שלי להתחבר אליהם. כולנו יהודים, וזה לא זר לי. הסליחות שלי אולי אחרות, אבל מעניין אותי להתחבר למקורות, במיוחד עם אנשים שכן חיים את זה. גם באנסמבל עצמו יש דתיים מכל מיני מגזרים ויש גם חילונים, אז אני חושבת שיש שם דבר יפה שמחבר. הרבה שנים אני מחפשת את המסורת הזאת שאני אוכל להתחבר אליה, ופה אני מוצאת אותה. הטקסטים מדברים אליי כי הם מאוד עתיקים ומאוד עמוקים, ואז כשאני ניגשת לשם עם הצ'לו, עם הדבר הזה שהוא הכלי שלי וצורת הביטוי שלי, זה לא זר לי, אני מרגישה שזה מחקר פנימי עמוק יותר, וכיף לעשות את זה".
"יש בינינו הבנה עמוקה שלא דורשת מילים". עם בן הזוג מתן אפרת | צילום: צילום מסך מתוך הקליפ לשיר "מקלט לעצמי"
ספרי קצת על העבודה עם אהוד בנאי.
"אהוד הוא מדהים. עשינו כבר לפני יותר מ־15 שנה אלבום שנקרא 'באופק אחר', שאלו גרסאות לשירים שלו עם רביעיית מיתרים. הוא איש מאוד מיוחד, מעבר לזה שהוא זמר ויוצר באמת חד־פעמי. לא מזמן הלכתי לראות הופעה שלו אחרי הרבה שנים שלא ניגַנו יחד, ופתאום הבנתי איך כל שיר שלו זה גם סוג של מסורת. יש אנשים שהולכים להופעה של אהוד והטקסטים שלו הם פשוט הטקסטים שלהם״.
בלזיצמן משתפת שהיא ובן זוגה עובדים על פרויקט אישי ומעמיק שיושב אצלם במחשבה כבר זמן רב — פרויקט שורשים מוזיקלי. "אנחנו רוצים לחקור את השורשים העתיקים של המשפחות שלנו", היא מגלה. "שנינו מגיעים במקור ממגורשי ספרד ופורטוגל, וכל משפחה עברה מסע שונה לחלוטין עד שהגיעה לארץ. אנחנו חוקרים את המסלולים האלה ומלחינים את המסע הזה לתוך מוזיקה חדשה. בסופו של דבר, הכול מתכנס למפגש הפשוט עם הקהל. לבוא, לעשות את האמנות שלי מול אנשים שרוצים לשמוע ולהתרגש, אם יש לי את זה - מבחינתי יש לי הכול״.
עוד כתבות בנושא
