באוגוסט 1801 נאספו בקיין רידג' שבקנטקי עשרות כמרים לשבוע של תפילות עם קהילותיהם. המונים החלו לנהור למחנה כדי להשתתף בתפילות, בשירה ובהתרגשות. בכל רגע נתון אלפי אנשים שרו, התפללו, בכו וצעקו. "הרעש היה כמו במפלי ניאגרה", תיאר מבקר המום. מעריכים שבאותו שבוע השתתפו במחנה התפילה בין עשרת אלפים ל־20 אלף איש ואישה – כעשרה אחוזים מתושבי קנטקי אז. האירוע הזה נחשב לציון דרך בגל המכוּנה "ההתעוררות הגדולה" – עשרות שנים של התעצמות דתית שסחפה את ארצות הברית. היסטוריונים מונים שלוש־ארבע "התעוררויות גדולות" כאלו, שהשפיעו באופן עמוק על אמריקה עד ימינו.

היה זמן שחשבתי להשתמש בכינוי הזה כדי לתאר מה שקורה היום בישראל, עד שתפסתי שהישראלים עצמם כבר מצאו שם אחר לתהליך הזה. "נשארתי לבד, והתחזקתי עוד יותר באמונה", אמרה פדוית השבי אגם ברגר. "התחזקתי קצת בשבי", סיפר פדוי השבי אוהד בן־עמי, והוסיף: "הרגשתי שיש מישהו למעלה ששומר עליי". "מוקי מתחזק", "עומר אדם מתחזק", "מאור בוזגלו מתחזק", מכריזות כותרות באתרי האינטרנט. "להתחזק זה דבר נפלא", אמר השחקן אביב אלוש, "כמו שאתה מתחזק בחדר כושר... אני גרסה יותר טובה של עצמי".

התיאורים הללו כבר מזמן אינם סיפור פרטי; הם הפכו לאירוע לאומי. לפי סקר שפורסם בערוץ 12, 53 אחוזים מהישראלים הצעירים בני 18-29 מדווחים שהם שומרי שבת כהלכתה. גם אם לא כולם באמת שומרים, עצם השאיפה וההצהרה מלמדות הרבה. "לכמה שעות לא הייתה מדינה", אמרה צעירה לסוקרי הערוץ על טבח שמיני עצרת, "אז מה שומר אותי יהודייה כשאין מדינה? זה הדבר העיקרי שגרם לי להתחיל להתקרב ליהדות. הסיבה השנייה היא שבחברה שאני גדלתי בה, בהיעדר כוח עליון, הדברים הם מאוד עלינו. ואני הרגשתי שהכול נורא קפוץ לי, שאני מחזיקה הרבה מהעולם על הכתפיים. הרגשתי שאני צריכה משהו גדול ממני".

איש אינו יודע מה יהיה בעוד חמש שנים, אבל נכון לעכשיו אנחנו בעיצומה של ההתחזקות הגדולה של החברה הישראלית. אין זה מקרה שנוצרים פרוטסטנטים "מתעוררים" בעוד יהודים ישראלים "מתחזקים". המורשת הפרוטסטנטית מלאה בסיפורים על אנשים שעברו איזו הפיכת־לב פתאומית, "נולדו מחדש", חוו התרגשות רוחנית מוקצנת שטלטלה את עולמם. אנחנו היהודים, לעומת זאת, הרבה יותר פרוזאיים. אנחנו מבינים שיש הרבה דברים טובים בחיינו גם היום, ושא־לוהים מצפה שנחזק אותם לאט לאט, כמידת יכולתנו. המילה "התחזקות" כל כך מדויקת עד שקשה להאמין שניסחו אותה מיליוני ישראלים פשוטים ולא איזה פרופסור מלומד לתיאולוגיה. במחשבה שנייה, דווקא קל להאמין בזה.

לאחדים יש נטייה להיטפל לתופעת הלוואי השוליות של התהליך הזה. כיוון שציציות הפכו מקובלות הרבה יותר, לפעמים גם עבריינים לובשים אותן. בסרטון הרצח המחריד של בנימין ימנו זלקה ז"ל רואים שאחד המעורבים ברציחתו לבש ציצית. שורף את העיניים לראות תשמיש מצווה במקום הטומאה והחטא. אבל אין להסיק מכאן שכל הכיפות והציציות הרבות שאפשר למצוא היום אצל נערים שאינם דתיים הן רק מסכה שטחית, נזם זהב באף חזיר. השורש הוא כמיהה רוחנית אמיתית; בשוליים יהיו תמיד רשעים שייקחו את הקליפה ויזרקו את התוך. החלוצים הנשימו מחדש את העברית והחזירו אותה לשימוש יומיומי בארץ ישראל; אחת התוצאות הייתה קללות בעברית שלא שערון אבותינו. האם בגלל הקללות נדון את תחיית העברית לכף חובה?

במשך מאות שנים מכרו לנו את הסיפור של "תהליך החילון". פילוסופים וסוציולוגים ניסחו תאוריות מתוחכמות על התנועה הבלתי נמנעת של האנושות מהאמונה אל הכפירה. יש אכן חברות כאלו בעולם, בעיקר במערב אירופה. אך מבט מקיף יותר על העולם יראה שעתידה של הדת עוד לפניה, ומבט ממוקד יותר בארץ ישראל ילמד אותנו שהיהודים הם חלוצים בתהליך הזה.

מלומדים רבים מודים היום ש"תאוריית החילון" הייתה שגויה ומשובשת, ולא הבינה את הפסיכולוגיה האנושית הבסיסית. לפעמים נדמה לי שהיחידים שעדיין מאמינים בתאוריה הזו הם כמה מחנכים חרד"לים, שמתוך ביקורתם התוקפנית על מערכת החינוך הדתית מתארים אותה כבית חרושת לדתל"שים. תהליך המאקרו שקורה היום בישראל הוא הפוך לחלוטין: היהודים מתקרבים יותר ויותר לא־לוהי אבותיהם ולתורתו. לא ציפינו לתהליך הזה, ולא אנחנו הולדנו אותו; אני מתבונן בו בהשתאות, ובעיקר משתדל לא להפריע.

motzash.navon@gmail.com