בשנה שעברה, מתחילת אלול, הפורומים הקהילתיים והרבניים רחשו ותססו. גם הרשתות החברתיות וכלי התקשורת המגזריים (ובכללם בימה נכבדה זו) עסקו במרץ, ועם לא מעט אמוציות, בשאלה איך נחגוג את חג שמחת תורה. הדעות נעו על פני סקאלה רחבה: החל ממי שקראו לבטל את הריקודים כליל, עד למי שביקשו לא לפגוע בשמחת החג בשום אזכור של צער. אך רוב הקהילות וארגוני הרבנים התכנסו סביב נוסחי פשרה שנתנו מקום לאבל ולזיכרון יחד עם שמירה על חלק הארי של ביטויי השמחה וההודאה שבתפילה.

ובשנה הזאת, לפחות בשעה שמילים אלו נכתבות – דממה. איכשהו, אומנם אף גורם לא חתם רשמית על ההחלטה, אך נראה שהדיון הוכרע. וגם אם במקומות מסוימים יורחב ה"יזכור", והניסוחים הכואבים שבתפילת הגשם ייאמרו ביתר כוונה, מסורת הריקוד בהקפות תשוב ללא פקפוק על מכונה. וזאת אף על פי שאנו רחוקים מלהשלים עם הכאב, וגם בעיצומם של הימים הללו אנחנו עוד נתונים במלחמה.

אחד משירי הקאנטרי הפופולריים בתחילת שנות ה־60 היה "The End of The World" של סקיטר דייויס. השיר נכתב מנקודת מבט של אישה שאהובה נפרד ממנה, ולאורך בתיו היא מתרעמת על השמש הממשיכה לזרוח ועל גלי הים המוסיפים לסעור: "Don't they know it's the end of the world / Cause you don't love me anymore?!". זהו פער קשוח, בין החוויה האישית או הלאומית המטלטלת, שזועקת להפסיק הכול ולעצור, לבין הקצב האחיד הבלתי משתנה של היקום סביב. פער עמוק ומהותי, בין האנושי לטבעי, בין המשתנה לקבוע, בין ציר הזמן המתנדנד של ההיסטוריה למעגליות האדישה שבלוח השנה.

מגילת קהלת נקראת לרוב כטקסט "מוריד" ומדכא. היא מגיעה אל האדם השמח בחלקו אשר הגיע לו בתום האסיף, מכל עמלו אשר עמל תחת השמש, והיא מטיחה בפניו את הקריאה: הבל הבלים הכול הבל. כל מה שעשית ויצרת, כל מה שנטעת ובנית, הכול רק אבני חצץ הנסחפות בזרם החיים בלי להסיטם ממסלולם. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. כמה שלא תתאמץ לא תשפיע על סיבוב תנועת השמש, אז בשביל מה בעצם לנסות.

אבל יש שנים שבהן קהלת נקרא כדברי ניחומים. כתזכורת לכך שלא משנה מה עברנו השנה, הארץ לעולם עומדת. גם אם נדמה היה לרגע שמישהו הצליח להסיט ממסלולו את אחד המועדים, בסוף הניצחון תמיד יהיה עם לוח השנה. עם מחזור התפילות המסורתי ששמרת מבית אבא, שלא נוספה או נתחסרה בו ולו מילה אחת מאז נדפס בוורשה לפני מלחמת העולם הראשונה.

בבתים הבאים בשיר של דייויס, היא מתרעמת גם על ציפורים שמתמידות בשירתן ועל כוכבים שנשארים לזהור במסילותיהם. אבל בבית האחרון בשיר, היא מתבוננת בפעם הראשונה פנימה, ומזהה שאותו הדפוס מתקיים גם בתוכה. Why does my heart go on beating? / Why do these eyes of mine cry? / Don't they know it's the end of the world / It ended when you said goodbye". איכשהו, למרות השבר, הלב ממשיך לפעום 70 פעימות בדקה. העיניים ממשיכות להוריד דמעות של עצב וגם של שמחה. גם כשהשינה שלי נודדת במחשבות על אח וגיסים ואינספור חברים שנמצאים בעזה, בבוקר אצטרך להכין סנדוויצ'ים לילדות ובצהריים אאסוף אותן מן המעון ומהגן. הדדליין לעיתון יגיע בכל יום רביעי, והשיעורים בכולל לא יכינו את עצמם.

גם קהלת, שהתחיל את המגילה מתוך פליאה על השמש והרוח והמים, מבין בסוף שהמעגליות מתקיימת גם במחזור החיים האנושי. בלי קשר לטוב ולרע שעשינו ושעשו לנו, בסוף ישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל הא־לוהים אשר נתנה. וזה הרגע שבו קריאת "הכול הבל" הופכת אצלו מקריאה מתוסכלת של חוסר משמעות, להכרזה אופטימית. הכול באמת קצת הבל. להג הרבה ויגיעת בשר. גם אחרי הכאבים הכי גדולים, והרגעים הכי מטלטלים, החיים יוסיפו להסתובב במסלולם, ואין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו, כי זה כל האדם. ועל כל השאר – תפילה.