את הרב אברהם זרביב פגשתי לראשונה בדיוק לפני שנה בבית מלון בצפון הארץ, בשבת שהוזמנו אליה שנינו. הסיפור שלו - דיין בבית הדין הרבני, אב לעשרה ילדים, שעבר את גיל 50, שב־7 באוקטובר הנורא ההוא החליט שלא יוכל להמשיך בחיי השגרה שלו כשעם ישראל צריך אותו, ומאז עבר דירה מהבית לתא הנהג של הדחפור הצבאי – המיס לי את הלב.
עוד כתבות בנושא
800 ימי מילואים סגר הרב זרביב מאז תחילת המלחמה. בחאן־יונס, ברפיח, בבית־חנון, בעזה, עם החבר'ה הצעירים של גבעתי, בכל מקום שצריך. "הוא עושה את התפקיד שלו בהצטיינות, כאיש מילואים בחטיבה, ואנחנו גאים בו על כך", אמר עליו מח"ט גבעתי, אל"מ נתנאל שמכה. בשבוע שעבר, כשהסתמסתי עם הרב זרביב, הוא ענה לי מבינת־ג'ביל, לבנון. כמו את הקהל שהריע לו בהתלהבות, גם אותי ריגש עד דמעות הרגע שבו הקדיש את המשואה "לכבוד מפעילי הדחפורים והבאגרים – פורצי הדרך, מכריעי האויב ומפרקי תשתיות הטרור ששומרים על חיי חיילינו". אם זרביב היה בוחר להישאר בבית, במקום לסכן את חייו, יום אחר יום אחר יום, איש לא היה בא אליו בטענות. יש לו פטור מפאת גילו, יש לו פטור מפאת מספר ילדיו, יש לו פטור מפאת כל סעיף אפשרי בפרוטוקול. אבל זרביב לא בחר בפטור. הוא בחר להתנדב, להילחם, להציל חיים. איכשהו, רק במציאות המוזרה שלנו, המעשים של האיש הזה, בימים שבהם שורות הלוחמים שלנו זועקות מן המחסור - יכולים להיות, כפי שהגדיר מגיש הטלוויזיה, "שנויים במחלוקת".
אל שני כיוונים שמהם הגיעה הביקורת אני מבקש להתייחס כאן. האחד, משורות השמאל, בטענה שהרב זרביב הוא איש פוליטי, קיצוני, לאומני, שמייצג אגף אחד בחברה הישראלית, שהריסת הבתים ברצועת עזה משמחת אותו. השני, מקרב אגפים מסוימים בציונות הדתית, בטענה שדרכו אינה דרכנו, ש"זרבוב" עזה הוא עניין בעייתי ערכית, ושגם אם יש צורך להרוס בתים, אין מקום לחדווה שמתלווה להריסה הזו בסרטונים שהוא מפיץ.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לפני כמה ימים נזכרתי במחאה שאני עצמי השתתפתי בה בצעירותי, כשהכבוד להשיא משואה נפל בחלקה של הזמרת חוה אלברשטיין. אלברשטיין, בגילי המתקדם, היא עבורי קולה של הנוסטלגיה. שיריה נמצאים אצלי במקום גבוה מאוד בפלייליסט. אלא שמעבר להיותה זמרת מופלאה, אלברשטיין, גם בימים ההם כשזכתה בכבוד הרם, בשנת 1989, לא הייתה נעלבת אם מישהו היה מגדיר אותה כפעילת שמאל קיצוני. במלחמת לבנון הראשונה היא השתתפה בפעולות של תנועת הסרבנות "יש גבול". שנה לפני שהשיאה משואה, חתמה על עצומת תמיכה ב"אוניית השיבה" של הארגון לשחרור פלסטין, זו שביקשה להגיע לחופי ישראל כדי לממש בהליך סמלי את "זכות השיבה". כמה חודשים אחר כך, כשהאינתיפאדה בעיצומה, פרסמה את שירה "חד גדיא", כשהיא הופכת את הפלסטינים לגדי האומלל ואותנו למלאך המוות שלהם. "הייתי פעם כבש וגדי שליו", שרה, "היום אני נמר וזאב טורף". ואז קיבלה את הכבוד הגדול בדמותה של המשואה.
אני בכלל לא נכנס לשאלה אם כל אנשי השמאל שזכו בעבר בכבוד להשיא משואה – דוגמת לוסי אהריש ורינו צרור, דוגמת פרופ' מרדכי קרמניצר, סמי מיכאל ואלברשטיין – ראויים היו לכבוד הזה. אני רק מנסה להבין, נוכח מעקמי האף למיניהם, באיזה עולם הרב זרביב לגיטימי פחות מחוה אלברשטיין? באיזו מציאות הוא, שעושה את מה שהוא עושה בהתנדבות, למען עם ישראל, במדי צה"ל, על כלי הנדסי של צה"ל, כדי לשמור על חייהם של חיילי צה"ל - יכול להיחשב יותר פוליטי או מגזרי ממנה? ובעיקר, האם כל אלה שטוענים היום שהבחירה ברב זרביב היא חצייה של הקו האדום, משהו שעוד לא ראינו, חושבים ששכחנו מה היה פה בעבר?
עוד כתבות בנושא
בשם הנכונות לשיח
אבל הביקורת הכואבת יותר היא זו שבאה מתוך המגזר. וכדי לנסות לנתח אותה, נחזור למאמר שפרסמו לאחרונה במקור ראשון שני רבני צהר, הרב דוד סתיו והרב יובל שרלו, מאמר שביקש להסביר מדוע ביישובים שרוב תושביהם חילוניים נבחרו רבנים חרדים. לאחר שהטילו אחריות גם על "מפלגות דוגמת יש עתיד" וגם על "הפוליטיקה הדתית־לאומית", מצאו הרבנים סתיו ושרלו נימוק עמוק שיסביר למה באמת החילונים לא רוצים רב ציוני. "רבים בחברה הישראלית חשים שדמותו של הרב הדתי־לאומי מאיימת עליהם ועל אורחות חייהם הרבה יותר מדמותו של הרב החרדי", ניתחו, כשהם תולים את הדבר בהיותה של הרבנות הדתית־לאומית אידאולוגית וכלל־ישראלית. ככזו, אכפת לה ממה שקורה במדינה, לא רק במגזר שלה, ו"זו נקודה חיובית מאוד", אלא שזה הופך אותה למאיימת ודורסנית מנקודת מבטה של החברה החילונית.
לרבנים היו גם דוגמאות. "בתקופת המאבק הציבורי על הרפורמה המשפטית... הרבנות הדתית־לאומית ברובה נקטה עמדה ברורה שהרחיקה מעליה באופן טבעי את מרבית הציבור החילוני, שראה את עצמו מאוים על ידה, בצדק או שלא בצדק. אין מדובר בצורך לוותר או להסתיר דעות, מתבקשת כאן הקשבה. דרושה נכונות לשיח המבין את הכאב של הצד השני, והשיח הזה היה חסר.
עוד כתבות בנושא
"הדוגמה השנייה היא סוגיית החטופים שהטרידה את החברה הישראלית בשנתיים האחרונות. נשים בצד את שאלת העמדה עצמה, אם לתמוך בעסקה לשחרורם ובאילו תנאים - שאלה חשובה ולגיטימית. נשים יד על הלב ונשאל היכן מצאו המשפחות אוזן קשבת יותר, אצל רבנינו או בעולם החרדי? הלא מרבית רבנינו פחדו להגיע לכיכר החטופים והיו שאסרו על תלמידיהם לבוא לשם. רבים מאיתנו פחדו לגלות אמפתיה למאבק מחשש שתנוצל לצרכים פוליטיים. במקום שבו העולם הרבני הדתי־לאומי נתפס (גם אם לא בצדק) כזועף ומאיים ולא קשוב ורגיש, קשה לבוא בטענות אם הציבור הרחב אינו מתפעל מהשאלה מי יהיה רב היישוב".
לרבני צהר הייתה גם המלצה. "עלינו לבחון את עצמנו ולחשוב כיצד התורה הדתית־לאומית תיתפס כרגישה, אנושית ומוסרית לצד היותה ממלכתית ומשרתת. אין זו טעות לשאת בקול גדול את האידיאולוגיה שאנו מאמינים בה. אבל אידיאולוגיה מתנשאת, שאינה קשובה לצד האחר, גורמת לריחוק וניכור, שמתבטאים גם בבחירות".
עוד כתבות בנושא
הרב סתיו והרב שרלו יכולים לחזור אלף פעמים על כך שאין הם מתכוונים לדרוש שהרבנים הדתיים־לאומיים יחביאו את תפיסת עולמם כדי שיאהבו אותם, אבל זו המשמעות המעשית של מה שהם אומרים. רוב רבני הציונות הדתית חשבו שהרפורמה המשפטית נחוצה. מה הם היו אמורים לעשות במקרה כזה, כדי שבתל־אביב יראו בהם מועמדים ראויים לתפקיד רב העיר? להצטרף להצתות באיילון? להכריז שהם מבינים לליבם של המציתים? להתייחס ברגישות למארגני הסרבנות ההמונית מ"אחים לנשק"?
וכמו בסוגיית הרפורמה, כך גם בסוגיית החטופים. הרב סתיו והרב שרלו יודעים היטב שבציונות הדתית לא היו חתונה, בר מצווה או ברית מילה שלא נפתחו בתפילה למען החטופים. שלא היה בית כנסת שעבר עליו יום בלי תחינה לבורא עולם לשחרורם. למה זה לא הספיק כדי שיאהבו אותם? כי מארגני ההפגנות לא הסתפקו בתפילות. הם רצו שנדרוש מהממשלה להודיע לחמאס שהיא נכונה להפסיק להילחם בו, ושהיא מסכימה להעניק לו כל מה שיבקש, והרוב המוחלט של רבני המגזר לא היו מוכנים ליישר קו עם הדרישה הזו. הדרישה הזו נראתה להם מופקרת ומסוכנת והם חשבו שהם צריכים לצאת נגדה.
על ראש הדוס
המאמר המשותף הזה של שני הרבנים - שיש לי הערכה, כבוד וחיבה אליהם - מבטא משהו עמוק. נכון, התגייסנו באחוזים גבוהים יותר מכל קבוצה אחרת. נכון, נהרגנו באחוזים גבוהים יותר מכל קבוצה אחרת. אבל אם כל אלה לא הספיקו כדי שיאהבו אותנו, כנראה משהו בנו לא בסדר. ובכן, ההיסטוריה מלמדת שמעבר לציפייה התמוהה מציבור אידיאולוגי לוותר על תפיסת העולם שלו – כן, גם אם הם כתבו אחרת, זו המשמעות של מה שהם ביקשו - המחשבה שאם נהיה קצת יותר קשובים לצד השני היחס אלינו ישתנה אינה אלא אשליה שמתנפצת על סלעי המציאות דבר יום ביומו.
הנה כמה דוגמאות, להמחשה: כששר הביטחון ביקש למנות את תא"ל במיל' יאיר וולנסקי, מבקר מערכת הביטחון, כדי שיבחן את דו"ח הצוות בראשות האלוף סמי תורג'מן בעניין אירועי 7 באוקטובר, צייץ בטוויטר (ובהמשך מחק) אלוף־משנה במיל', טייס קרב, פרקליט פיקוד המרכז לשעבר: "הסתקרנתי לדעת מיהו מבקר משרד הביטחון... כן, מדובר ביאיר וולנסקי, בנם של חוה והרב עודד וולנסקי מרבני ישיבת הר המור". שקמה ברסלר הוסיפה, כאילו וולנסקי הוא חלק ממגפה: "זה לא ייעצר מעצמו". לא עם המועמד הייתה להם בעיה, שהרי אין להם שום היכרות איתו, וספק אם ידעו שהוא מונה לתפקיד המבקר בידי בני גנץ בממשלה הקודמת. הספיקה העובדה שאבא שלו מראשי ישיבת הר המור, כדי שאחת ממנהיגות המחאה הבולטות נגד הממשלה תסביר ש"זה לא ייעצר מעצמו".
עוד כתבות בנושא
לפני כמה חודשים, כשעלה שמו של תא"ל יהודה ואך, כמועמד לתפקיד מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ראיתי בין התגובות נגדו אחת של מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים. "כמה פרטים ביוגרפיים מתוך ויקיפדיה", כתבה. "גדל בקריית־ארבע, למד במכינה הקדם צבאית בעלי שיש בה רבנים שונאי להט"ב, נגד שילוב נשים בצבא, בעלי עמדות משיחיות, ששואפים למדינת הלכה". הזכרנו את המכינה בעלי? 31 בוגרים שנפלו בשנתיים וחצי האחרונות לא הספיקו כדי למנוע מפוליטיקאי בכיר בשמאל לדרוש לסגור אותה, בעיצומה של מלחמה.
תראו, אפשר לטעון בקלות שמדובר בכמה אנשים פה וכמה אנשים שם, אבל זו תהיה עצימת עין. התופעה מבצבצת עם כל מינוי או קידום או עיסוק באיש דתי־לאומי שלא מחזיק בדעות הנכונות. פעם אלה פעילי מחאה, פעם פוליטיקאים, פעם עיתונאים מהשמאל. אין עוד ציבור שהיחס בין מה שהוא נותן למדינה מזה, ובין הטינופת שהוא חוטף על הראש מזה, מטורף כל כך.
מצחיק להיזכר בשורת חובשי כיפה, שבטרם הבהירו הבהר היטב שהם נמצאים בקבוצה הנכונה, ושיש להם ביקורת קשה על בנימין נתניהו, היו מושאי התקפות קשות שהציגו אותם כבלתי לגיטימיים. כמה מהם הזכרתי פה בעבר יותר מפעם אחת. "חמור מכול המצב בשב"כ, שהפך בשנים האחרונות ל'שירות בעלי כיפות'", כתב הפרשן הביטחוני של הארץ, כשהוא מדבר על רוני אלשיך ועל יורם כהן. כשאלשיך מונה למפכ"ל המשטרה, הזהירו בהארץ שיש חשש שהוא לא יוכל להשתחרר מ"דעות רבניות, תיאולוגיות, שמהן הושפע". פרשן ביטחוני במעריב התריע ש"כאשר ראש שב"כ חובש כיפה וסגנו גם מתנחל וגם חובש כיפה וגם ידוע בלהטו האידיאולוגי - יש לנו בעיה". ובאחד מערוצי הטלוויזיה הראו במהדורת החדשות תמונה של אלשיך רוקד עם ספר תורה בחגיגות שמחת בית השואבה, לצד אזהרה חמורה: "קצינים בכירים מעלים חשש גדול בנוגע לאופן הטיפול של רוני אלשיך בנושאים רגישים הקשורים למגזר החרדי". גם אלוף יעקב עמידרור עבר את קבלת הפנים הזו ממש, כשמונה לראש המטה לביטחון לאומי והיו מי שחששו מריבוי הכיפות בסביבת נתניהו.
עוד כתבות בנושא
אלה סיפורי העבר, לאחרונה הצטרף אליהם גם האלוף דוד זיני. במשך שנים היה קצין מצטיין ולוחם אמיץ. ברגע שביקש להתקדם לתפקיד ראש השב"כ, הפך למשיחי, לאנטי־ממלכתי, לאויב הדמוקרטיה, ולמי שהעובדה שיש לו 11 ילדים מציבה סימן שאלה על התאמתו לתפקיד. במעריב תיאר אותו פרשן מוביל כסוג של נער גבעות. במפלגת הדמוקרטים עשו ממנו "ראש שב"כ לממלכת יהודה". בהארץ הוא היה ל"ראש השב"מ הראשון: ראש שירות המשפחה". בידיעות אחרונות הסביר פרשן צבאי ותיק שהוא "צבוע פוליטית". ובערוץ 13 סיכמו: "שם עלינו זיני". זיני לא התבטא קודם לכן בסוגיות פוליטיות, אבל זה לא עזר לו. על ראש הדוס בוערת הכיפה.
לכו לארכיון ותראו מה עשו לנפתלי בנט בגלגולו הראשון, כשעוד ראה בעצמו את מי שמייצג את הציונות הדתית. הפכו אותו לקיצוני, ללאומני, ולמי שרוצה להחזיר את החילונים בתשובה בכפייה ובמיסיון.
מכונת הרעל הזו היא סיפור חיינו, אנשי הציונות הדתית. מי שיש לו נכונות לשנות את עמדותיו או לצאת נגד המגזר - יקבל חיבוק, אולי אפילו שער בהארץ. מי שלא, שיחבוש קסדה ויצפה לפגיעה.
בניגוד מוחלט לפרשנויות המלומדות של מי שמציגים עצמם כאנשי מוסר, הקריאה "לזרבב את עזה" - שהרב זרביב לא המציא אותה, הגם שהפכה להיות מזוהה איתו - איננה קריאה של אכזריות. זו קריאה שמבינה את המציאות, שזוכרת את אשר עשה לנו עמלק, שמפנימה שמה שהיה לפני 7 באוקטובר חייב להשתנות.
עוד כתבות בנושא
זוכרים את הוראות הפתיחה באש שנידונו בבג"ץ ב־2018, ועסקו בשאלה מה מותר ומה אסור לצה"ל לעשות כשחמאס שולח אל גדר הגבול המונים, שמהם כבר יצאו פיגועים נגד אנשינו? ההוראות ההן, סיכם אז בג"ץ את מה שמסר לו צה"ל, "מאפשרות שימוש ב'אש חיה' רק לשם התמודדות עם הפרות סדר אלימות, אשר מהן ובמסגרתן נשקפת סכנה ממשית, מיידית וקרובה לכוחות צה"ל או לאזרחים ישראלים... ההתמודדות עם הסכנה תיעשה בראש ובראשונה באמצעות אזהרות מילוליות ובאמצעים בלתי קטלניים. מקום שבו השימוש באמצעים אלו איננו מביא להסרת הסכנה הממשית והמיידית הנשקפת מהפרת הסדר האלימה – ורק אז – ההוראות מתירות... ירי מדויק לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי, זאת במטרה לאיין את הסכנה הקרובה והצפויה... ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי או מסית מרכזי אמור להתבצע כמוצא אחרון בלבד, ובכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות".
אלה היו חיינו עד לא מכבר. כך נראתה הקונספציה, והרב זרביב הוא הדוגמן האולטימטיבי של ההחלמה ממנה. תראו כיצד צה"ל משמיד עכשיו עד עפר כפרים בדרום לבנון, שמהם תקפו אותנו בעבר, ותבינו. ומול אניני הטעם המבקשים בשם האסתטיקה להתרחק מהדיין התוקע בשופר בתא הנהג של הדי־9, אני נושא תפילה לריבונו של עולם: שים חלקי עם הזרביבים ועם המזרבבים.