הבחירה ברב אברהם זרביב להעלות משואה בטקס יום העצמאות עוררה אצל חלקים בציבור סערת רגשות שגובלת בחרדה קיומית. הטור הזה לא נכתב בשבילם, שכן הפער היסודי בינינו עמוק מכדי לגשר עליו בדיון על דבר מה ראוי כזה או אחר. הטור מופנה למי שמאמין בערכי היסוד של עם ישראל, תורתו וארצו, ומבין שהוויכוח כאן גדול הרבה יותר מהאדם הפרטי.
ההתנגדות לרב זרביב נובעת מכך שהוא סמל. בשביל מתנגדיו הוא מייצג את השינוי העמוק שחל בצה"ל - שינוי שמוכיח באופן מובהק שרוח צה"ל האמיתית איננה עוד מסמך גנרי על "ערכים דמוקרטיים" אמורפיים, אלא חתירה לניצחון כערך עליון, מתוך מחויבות עמוקה למשולש המקודש: עם ישראל, תורתו וארצו. מה שמפריע למבקרים יותר מכול הוא העובדה שהרב זרביב משמיע את הקריאות העוצמתיות הללו בגילו ובמעמדו, ומתוך עולם ערכים זה מבקש לבנות את מדינת ישראל.
עוד כתבות בנושא
המלחמה גילתה גיבורים רבים, וביניהם אולי כאלה גדולים יותר מהרב זרביב. ההתנגדות כמובן איננה לגבורתו של הרב זרביב, אלא למה שהוא מסמל ולדברים שהוא משמיע – והם גם בדיוק הסיבה לבחור בו כמשיא המשואה.
הכי מעניין
לנפץ את הקונספציה
לפני שבועות אחדים השתתפתי בדיון בוועדת החוץ והביטחון שעסק בבחינה מחודשת של רוח צה"ל. סביב השולחן ישבו חברי כנסת, אנשי צבא ורוח, וכולם הסכימו על נקודה אחת: רוח צה"ל איננה טקסט טכני, אלא הכוח המעצב את נפש הלוחם. כשניתנה לי הזכות לדבר, ביקשתי להפנות את תשומת ליבם של הנוכחים לנקודה אחת משמעותית: בימים שאחרי הטבח ב־7 באוקטובר, רבים דיברו במונחים קיצוניים ותמכו במחיקת עזה.
אבקש לצטט לכם כמה מהם: "מיום שבת 7 באוקטובר השתניתי, אני לא אותו אדם. אני לא רואה איך אנחנו חיים כשהם שם. חשבנו שרק חמאס רעים, אבל הם חיות... הם משהו זוועתי... אני דורש ממדינת ישראל ומצה"ל לגמור את המשימה הזאת. לא נוכל לחיות שם, לא נוכל לחיות במדינה עם הגבול הזה קרוב לירושלים ותל־אביב". הנה עוד ציטוט: "אם המדינה חפצה שנחזור, זה או עזה או אנחנו". וגם: "משפחות נמחקו, הוציאו אותן להורג. את הדבר הזה צריך לגדוע בלי רחמים".
הדברים הללו לא מיוחסים לחברי כנסת מעוצמה יהודית. אמרו אותם בערוץ 12 ובתאגיד השידור הציבורי גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול לשעבר, וח"כ חיים ילין (יש עתיד).
על גבי עיתון זה פורסמו בתחילת המלחמה דברים של הרב עידו פכטר תחת הכותרת "כתישת עזה אינה אומרת שאיננו מוסריים עוד. להפך". הרב פכטר כתב שם כי "המראות מיישובי העוטף אינם מותירים כל ספק: אנו מתמודדים לא עם חיילים ולא עם לוחמי חופש דורשי זכויות. הם לא בני אדם, ואפילו גרועים מחיות. מראות החטופים, ובכללם נשים וילדים, תינוקות וזקנים, שנלקחים כפותים על ידי תושבי עזה לתוך הרצועה, שמחת התושבים שם לנוכח מה שאירע – כל אלה מלמדים שלחמאס יש בסיס אזרחי מוצק... לחברה כזו גם יש אחריות על מה שמתרחש שם... צה"ל צריך לפעול בכל העוצמה ובכל הכוח בעזה. לא מתוך חוסר רחמים על אויבינו, אלא מתוך רחמים גדולים על צלם האדם ועל צלם האנושות. לא מתוך איבוד שיקול הדעת, אלא מתוך הכרה ברורה בדמותה של החברה האנושית שבקרבה ברצוננו לחיות. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו כעת להרוג. איננו משרתים בכך רק את עצמנו. אנו שליחי האנושות כולה".
עוד כתבות בנושא
את הדברים הללו מצאתי בשיטוט מהיר ברשת. לא מדובר באמירות יוצאות דופן, אלא בקולות שנשמעו שוב ושוב מפי כלל ישראל, על כל הרצף הפוליטי והערכי. לצערנו, הזמן הקהה את התחושות, ואיתו את הבהירות. כמה חודשים לאחר פרסום דברים אלה באותם כלי התקשורת כבר הדהדו דברים ביחס ל"רעב בעזה" ותהיות "אם לא הגזמנו". זה קרה כי קונספציה לא משתנה ב־180 מעלות ביום אחד: שינוי קונספציה הוא תהליך ערכי. אם הוא לא מבוסס על ערכי נצח, הוא יהיה זמני, רגעי ושטחי.
הרב זרביב עשה לקונספציה, כמו גם לחלק מהערכים שהובילו את צה"ל בשנים האחרונות, את מה שמפעילי ה־D9 עשו למבני הטרור בעזה: בית אחר בית, לבנה אחר לבנה, הוא פירק את המעוות ויצר קומה רוחנית וערכית שלא הסתיימה רק בהתלהטות היצרים של הימים הראשונים. כמו קאטו הזקן בשעתו, פעילות אחרי פעילות, תיעוד אחר תיעוד, הוא החדיר את הערך הבסיסי - מיגור האויב וחיסולו. אנו מחסלים את הרוע לשם הצמחת הטוב.
ערכים שמצילים חיים
גיסי, רס"ן יהודה נתן כהן, מפקד פלוגה בסיירת גבעתי, לחם בנחל־עוז בטבח שמחת תורה, ובהמשך בעזה. הוא נפל כשהסתער על מחבלים שזיהה שהסתתרו במבנה סמוך לחייליו, ואשר היו איום מיידי עליהם. הרב אברהם זרביב הצטרף עם כוח הציוד המכני ההנדסי (צמ"ה) לחטיבת גבעתי, והחל בשיטת הריסת המבנים המאיימים לאחר נפילתו של גיסי.
התוצאות מדברות בעד עצמן: מאז כניסת כוח הצמ"ה של גבעתי יחד עם הרב זרביב ללחימה חל שינוי דרמטי. הרב זרביב לא רק הפיח רוח, אלא הציל חיים בפועל. הערכים שהוא מביא מהשטח, וגם אלה שעולים משיח הלוחמים, ימנעו טבח דומה מאויבינו, והם אלה שינצחו את המלחמה.
מבט פנורמי על רצועת עזה מאזור שג'אעיה | צילום: ישראל שמאי
הבחירה ברב זרביב היא קריאת כיוון. היא מסמנת את המעבר מצבא שנשען על אתיקה אוניברסלית מטושטשת לצבא ששואב את תעצומותיו ממוסר לחימה תורני, שורשי וצלול. עלינו להמשיך לפתח את הקומה הזו שבה התורה אינה רק ספר לימוד בבית המדרש, אלא המצפן המוסרי שמנחה את הצבא בדרך להכרעת האויב.
נכון, זה עדיין לא עובר חלק. אנשים מסוימים ישאלו "מה הפכנו להיות?". ההתבטאויות והתיעודים מהשטח לא תמיד "נעימים לצפייה", אבל מדובר במלחמה על עצם קיומנו. אני בטוח כי כולנו נסכים שטבח 7 באוקטובר או נפילת חיילים בשל היסוס ערכי כואבים הרבה יותר.
ברוך השם, זכינו שבדורנו קמים תלמידי חכמים שיוצאים מבית המדרש לשדה הקרב, מפרקים תשתיות אויב ומרימים את רוח העם. באתר הכנסת נכתב כי "על משיאי המשואות לייצג תפיסת עולם ממלכתית, ועליהם להיות אנשים ונשים שתרמו באופן יוצא דופן לחברה ולמדינה". הרב זרביב הוא התגלמות הממלכתיות הזו. הוא מביא שינוי מרענן, המסמל את גדלות הרוח של דור הלוחמים הנוכחי. הוא מייצג את השאיפה של עם שלם לתרומה אמיתית, ללא מורא וללא התנצלות.
תעלה המשואה.
עוד כתבות בנושא
