לפני כחודשיים נפתחה בספריית אוניברסיטת תל־אביב התערוכה "מעוף של צבעים". 12 אמנים, רובם תושבי יהודה ושומרון, הציגו בה עבודות בציור, פיסול, אמנות חזותית ווידאו ארט. נוכח ביקורת שנשמעה – נגד עצם קיום התערוכה, וגם נגד העובדה שראש המועצה האזורית הר חברון אלירם אזולאי נשא דברים בפתיחתה – חש נשיא האוניברסיטה פרופ' אריאל פורת את הצורך להסביר את עמדתו. בניסיון להעיד על עצמו – על תפיסתו המכילה, הפתוחה, המאפשרת חופש ביטוי לכולם - שלח פורת לחברי הסגל האקדמי מאמר שפרסם בהארץ, ובו הסביר כיצד, במקביל לאישור התערוכה של המתנחלים, הוא מאפשר לציין במוסד את יום הנכבה, לא מבטל הרצאה של תומך BDS, ולא מונע כינוס שבמרכזו הטענה שצה"ל מבצע ג'נוסייד.
כדי שלא ייחשד חלילה בתמיכה באמנים המתגוררים ביהודה ושומרון, הבהיר פורת: "האם אני אישית הייתי יוזם את קיום התערוכה הזו? יש להניח שלא. האם הייתי מזמין את ראש מועצת הר חברון להשתתף בפתיחתה? לא". צריך להתעכב רגע על הטקסט הקיצוני הזה. האם מישהו מהאמנים עשה משהו רע? האם ראש רשות מקומית בישראל פסול, אליבא דנשיא האוניברסיטה, משום מקום מגוריו?
עוד כתבות בנושא
ופורת מסביר: "אני ער לכך שקיום התערוכה בספרייה עלול להיתפס בטעות כהקלת ראש במתרחש בימים אלו ביהודה ושומרון, שם משתולל טרור יהודי... בעיניי זה שיקול נגד קיום התערוכה באוניברסיטה (בלי להאשים, חלילה, איש ממשתתפיה בפוגרומים ביהודה ושומרון) – אך זו דעתי שלי". קודם כול, יפה מצידו של כבוד הנשיא שהוא לא מאשים את הציירת מסוסיא בפוגרומים. אבל מה בעצם אומרת עמדתו של פורת? שאם בשטחי יו"ש, שמתגוררים בהם כחצי מיליון איש, יש 150 או 300 אנשים אלימים, ראש מועצה מכהן באזור הזה לא ראוי לדרוך על אדמת האוניברסיטה, ואמנית שהקדישה את חייה לפיסול לא תוכל להציג בה את עבודותיה? מאיפה מתחילים לדון בתפיסה חשוכה כזאת?
הכי מעניין
אגב, ביישובים שהאמנים הללו מגיעים מהם נפלו במלחמה הנוכחית 13 לוחמים, שיצאו לקרב כדי לשמור על פרופ' פורת ועל חברי הסגל האקדמי שלו. אחת האמניות המציגות בתערוכה גרה בעתניאל. שני שכניה, אלחנן קלמנזון הי"ד ואחיו מנחם יבדל"א, קפצו אל התופת של קיבוץ בארי כדי להציל יהודים שתפיסתם הפוליטית קרובה יותר לזו של פרופ' פורת מלזו שלהם. גם אותם היה מעדיף נשיא אוניברסיטת תל־אביב להותיר מחוץ לגדר?
אינפוזיה פוליטית
קראתי לטובת כתיבת הטור הזה טקסטים רבים של פרופ' פורת. עברתי על עשרות מיילים ששלח לחברי הסגל האקדמי, תוך ניצול מעמדו, בניסיון לגייס אותם לאג'נדות שהוא תומך בהן. עיינתי בשורה ארוכה של הודעות ששיגר לחברי "קהילת האוניברסיטה" בנושאים פוליטיים שלאקדמיה אין שום קשר אליהם. באמצע השבוע גם ניהלתי איתו שיחה ארוכה ונעימה. פורת משוכנע בלב שלם שהוא דמוקרט ופלורליסט המכבד את חופש המחשבה. בעיניי, נשיא אוניברסיטה שמנצל את כוחו לטובת אינדוקטרינציה פוליטית ומטפטף באופן עקבי את עמדותיו, כמו מתוך שקית אינפוזיה, באמצעות הדואר האלקטרוני הרשמי של לשכתו, אל אנשי הסגל שלו, כשזו הדעה היחידה שמוזרמת אליהם, לא יכול להתייחס אל עצמו כאל מי שתומך במחשבה חופשית.
פורת ממלא את תיבות הדוא"ל של חברי הסגל האקדמי בעמדותיו על "הטרור היהודי ביהודה ושומרון", על "קולות קיצוניים" בכנסת, ועל יוזמות חקיקה שהוא מתנגד להן. הוא משגר אליהם קטעי ראיונות פוליטיים שלו בטלוויזיה ומאמרי דעה אופוזיציוניים שלו בהארץ. הוא מסביר להם למה צריך להתנגד לרפורמה המשפטית, וקורא להם לצאת להפגין, אגב אמירות בוטות כלפי שרים ונבחרי ציבור. עוד דוגמאות בהמשך. השאלה איננה אם פרופ' פורת צודק או לא. לגיטימי לחשוב כך, לגיטימי לחשוב אחרת. השאלה היא מדוע ראש מוסד ציבורי חשוב כל כך מרשה לעצמו, במציאות שבה החברה הישראלית חלוקה בשורה ארוכה של סוגיות, להתייחס אל המוסד שהוא מנהיג כאל מפלגה.
"חברות וחברי סגל האוניברסיטה, תלמידות ותלמידים", כתב למחרת ההפגנות נגד פיטורי שר הביטחון יואב גלנט באמצע 2023. "יום זה ייזכר כיום היסטורי בתולדותיה של מדינת ישראל, יום בו הוכח כי יש מגבלות על כוחה של ממשלה... אני והרקטור מתכוונים לבלות חלק מן הימים הבאים בהפגנות בירושלים. נשמח לראותכם שם".
הפגנה נגד ההחלטה לפטר את שר הביטחון דאז יואב גלנט, סמוך למעון ראש הממשלה בירושלים, 6 בנובמבר 2024 | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
כשרוב גדול בכנסת הצביע בעד הדחתו של ח"כ איימן עודה, הסביר הנשיא לחברי הסגל שהיוזמה מבטאת "רדיפת ערבים", ושלח להם מאמר שפרסם ובו קריאה לחברי הכנסת: "אל תתנו לזה לקרות". בהזדמנות אחרת שיגר לחברי הסגל הבכיר הזמנה להפגנה, בהנחייתה של שקמה ברסלר, תחת הכותרת "העַם עִם היועמ"שית". במכתב נוסף הזכיר לחברי הסגל ש"אנו חווים בימים אלו שורה של אירועים קשים", ומנה כאחד האירועים הקשים הללו את "ההסתה הבלתי פוסקת כנגד הפצ"רית והריקוד על דמה", כשהוא מבהיר שאלה "חמורים לאין שיעור ממעשיה, שאיני מקל בהם ראש".
עוד כתבות בנושא
בקיץ שעבר שיתף את "קהילת האוניברסיטה" בהחלטתו להצטרף למחאה שעניינה, בין השאר, "התנגדות לתוכנית הממשלה לכיבושה של עזה", וצירף ניתוחים מלומדים שלו בסוגיה. "דעתי היא, שלא ניתן על ידי מנהיגינו משקל ראוי לציווי המוסרי לשחרורם של החטופים". סליחה, למה דעתו של נשיא האוניברסיטה בנושא שאין לו מושג ירוק בו, ואין לו קשר קלוש לאקדמיה, היא עניינה של כל "קהילת האוניברסיטה"? "האוניברסיטה תאפשר לעובדים המעוניינים להשתתף ביום המחאה", בישר, "להיעדר מן העבודה".
כשראש הממשלה החליט להחליף את ראש השב"כ רונן בר, התגייס נשיא האוניברסיטה בניסיון לשכנע את הסגל שלו להצטרף למאבק. "ראש השב"כ הוא בין אלה שלקחו אחריות על מחדלי 7 באוקטובר, ולכאורה הדחתו מוצדקת. אלא שמי שמדיח אותו הוא האחראי העיקרי לאסון, אשר ממשיך לכהן בתפקידו כאילו לא אירע דבר", כתב. פורת גם הסביר שצריך לשמור על רונן בר, למרות המחדל, משום שלא מופרך לחשוב שמי שיחליף אותו בתפקיד יעצור אנשים כמותו בעוון כתיבת מכתבים כאלה למרצים.
כשראש הממשלה החליף את גלנט בשר הביטחון ישראל כ"ץ בסוף 2024, שיגר הנשיא פורת לסגל האקדמי את הטקסט הבא: "התלבטתי אם לכתוב לכם בנושא שנראה בעיקרו פוליטי", שיתף. "נכון, השר גלנט יוחלף בשר אחר, אך אין זה סוד ששר זה נטול ניסיון בתחום הביטחוני, והכנסתו לתפקיד מהיום למחר, בעת שמלחמה אזורית בפתח, מעלה את החשש שהוא לא יהווה גורם בקרה ממשי על ראש הממשלה כפי שהיווה השר גלנט... יש הסבורים שעל הנהלת האוניברסיטה להשבית את המחקר וההוראה עד שראש הממשלה יחזור בו מהחלטתו". באיזה עולם נשיא האוניברסיטה גורר אותה לשאלה אם לשר החדש יש יותר או פחות ניסיון מהקודם, ועוד מתלבט אם להשבית בשל כך את המחקר וההוראה? מה הוא מבין בזה יותר מיו"ר ההתאחדות לכדורגל?
גבולות האקדמיה
זמן קצר אחרי הטבח בעוטף עזה נזף פורת בחבר הסגל האקדמי שכתב מאמר שכותרתו "היעד האסטרטגי: החרבת עזה", מאמר הקורא להעברה נרחבת של אוכלוסיית עזה דרומה ולהחרבה מוחלטת של העיר, ושיתף את המרצים: "אני רואה את הדברים בחומרה רבה", כתב להם, "שוחחתי איתו והבעתי בפניו את ביקורתי, צערי ואכזבתי".
עברו עוד כמה חודשים ופורת החליט – למרות המלחמה הקשה, ההרוגים הרבים והחטופים שהוחזקו במנהרות - שנכון שהאוניברסיטה תידרש לשאלת "המשבר ההומניטרי המתפתח" ברצועת עזה. בינואר 2025 הוא שיתף את חברי הסגל האקדמי והמנהלי ואת התלמידים בצורך לדבר על "הפגיעה רחבת הממדים בתושבים הלא מעורבים בעזה, ובכללם הילדים הרבים שנהרגים, נפצעים, וחיים בתנאים בלתי נסבלים". כעבור חצי שנה, כשבעולם נולד "קמפיין ההרעבה", מיהרו ראשי כמה מהאוניברסיטאות, ובהם פורת, להצטרף אליו. הם שלחו מכתב פומבי לראש הממשלה ותבעו "להנחות את צה"ל... ללא קשר לאחריות הכבדה של חמאס וגורמים אחרים, לפתור את בעיית הרעב הנורא השורר בעזה, והפוגע אנושות בבלתי מעורבים, ובכללם ילדים ותינוקות... אנחנו צופים בזעזוע במראות המגיעים מרצועת עזה, ובכללם של תינוקות, הגוועים מדי יום ברעב ובחולי".
עוד כתבות בנושא
לפני כשבועיים יזם פורת פרסום מודעה גדולה בשער הארץ, שכותרתה "הצהרת הסנאט של אוניברסיטת תל־אביב" נגד "גילויי אלימות של תושבים יהודים ביהודה ושומרון כלפי תושבים פלסטינים". ארבעה פרופסורים חברי הסנאט, שלא התחברו למודעה הזו בפרט ולקו שמוביל הנשיא פורת בכלל, שוחחו איתי השבוע בנושא. "יום לפני שפורסמה בשמנו ההצהרה בשער הארץ נרצח בשומרון נער יהודי בפיגוע, ולמחרת האוניברסיטה פרסמה מודעה על אלימות מתנחלים. איך אנחנו נראים בנסיבות כאלה?", תוהה חבר סנאט אחד שביקש לא להיחשף.
חבר אחר, פרופ' מיכאל קריבלביץ', מלמד באוניברסיטה 27 שנה, ובעבר כיהן כדקאן הפקולטה למדעים מדויקים. "בשלוש השנים האחרונות יש מגמה מאוד ברורה, שמובלת על ידי הנשיא, של פוליטיזציה", הוא אומר. "הנשיא מפיץ ללא הרף הודעות בעלות גוון פוליטי, בנושאים שלא קשורים כלל לאקדמיה. הוא מפרסם את הדעות הללו בעיתונים, הוא שולח אותן בדואר הפנימי של האוניברסיטה, וגם הסנאט נדרש לעסוק בעניינים שלא קשורים לעבודה שלנו. זה הרסני. זה פוגע באוניברסיטה. וכשמנהיג האוניברסיטה מתבטא בנושאים האלה, רבים שואלים את עצמם איך לתפקד, ודאי אם הם חושבים אחרת.
"למודעה שפורסמה בשמנו אין קשר לאקדמיה, מה גם שהיא התקבלה באופן מוזר, בלי דיון ובלי ישיבה, עם טיוטת החלטה ששלחו לכולם, ומשהו כמו 60 אחוזים חתמו עליה. אישית, הניסוחים של ההצהרה הזו נראים לי מאוד פוגעניים. מאשימים את כלל התושבים היהודים ביו"ש בטרור אלים, האשמה מפליגה ומכלילה. דעת הרוב בנושאים שהם כלל לא אקדמיים נכפית על המיעוט פעם אחר פעם. פניתי לנשיא האוניברסיטה וביקשתי שהמודעה תתפרסם עם החתימות של התומכים בה, ולא בשם האוניברסיטה כולה ובשמי. נדחיתי".
סטודנטים מציינים את יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב | צילום: תומר נויברג - פלאש90
"אם היה מתנהל דיון, הייתי מבקש נתונים. עובדות. היינו מתווכחים על התוכן. על הניסוח", מסביר פרופסור נוסף שמבקש שלא לחשוף את שמו. "לא כתוב שם שמדובר ב'קומץ', אלא ב'מתיישבים'. בעיניי זה מכליל. זו משימה של מערכת אכיפת החוק לטפל בקומץ הזה. אין לנו, חברי הסגל, שום נתונים על אופן הטיפול, אבל גם אם יש טענה שאפשר לעשות יותר, מה לנו ולעניין הזה?". למה אתה לא מוכן להיחשף בשמך, אני שואל את הפרופסור. "אני בארון. לא רוצה שבאוניברסיטה ידעו מה הדעות שלי. גם ככה כשמקיימים הצבעה בין הפרופסורים, יכולים לראות מי לא תמך. אני לא רוצה שבכל פעם שאני פונה למישהו באוניברסיטה באיזשהו עניין, ידעו מי אני מבחינה פוליטית".
"אני לא מכיר אף בנאדם בסביבתי שהוא בעד אלימות", אומר פרופ' לאוניד פולטרוביץ', פרופ' מן המניין באוניברסיטה מאז 1997. "העניין הוא סדר העדיפויות. בישראל של הימים האלה יש הרבה מאוד בעיות, וכשאנחנו מפרסמים את דעתנו דווקא בעניין הזה, זו בחירה שמשקפת את העמדה הפוליטית של מחנה פוליטי מסוים. כך שאני לא קונה שזה א־פוליטי. העמדה שלי ברורה, אני לא חושב שאוניברסיטה צריכה לנקוט עמדה בסוגיות פוליטיות. כשפרופ' פורת אמר פעם שממשלת נתניהו לגאלית אבל לא לגיטימית, כתבתי שיש סטודנטים ואנשי סגל שהצביעו לממשלה הזו והם מרגישים לא נוח שהנשיא שלהם מתבטא כך. הפוליטיזציה של הקמפוס היא תופעה המאפיינת את השנים האחרונות".
התנוונות מוסרית
"אצלנו מקדשים את חופש הביטוי והמחשבה", כתב פעם פרופ' פורת לסגל. "האתוס של אוניברסיטת תל־אביב הוא פלורליזם", חידד במכתב אחר. "בלעדי מגוון דעות, והדעות הלא פופולריות שביניהן במיוחד, חברה נידונה להתנוונות מוסרית, תרבותית ומדעית", הוסיף במכתב שלישי. אלא שקולות "אחרים" אינם נשמעים כמעט באוניברסיטת תל־אביב. תחשבו לבד מה זה אומר על אקדמיה שכמעט בכל הקונפליקטים שעל סדר היום יוצא ממנה קול אחד. אגב, לא אני אומר את זה, אריאל פורת עצמו אמר את זה בשיחה שקיים בעבר על הרפורמה המשפטית: "בסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת תל־אביב, העמדה נגד הרפורמה המשפטית הייתה קרובה למאה אחוז. לעומת זאת, אם היית מסתכל על ציבור הסטודנטים היית מוצא מספרים אחרים. הקהל שלנו הוא לא קהל אחיד, אולי הסגל האקדמי כן".
תגובת פרופ' פורת: "בענין הצהרת הסנאט: הנושא של ההצהרה אינו אקדמי, אך להשקפתי סנאט אוניברסיטה וראשי מוסדות אקדמיים רשאים, ולעיתים חייבים, להביע דעה גם בנושאים לא אקדמיים שיש להם חשיבות רבה, מוסרית וציבורית. כך היה גם בעבר באוניברסיטת תל־אביב, וכמעט בכל האוניברסיטאות האחרות בישראל. הפרוצדורה שננקטה בעניין הצהרת הסנאט האחרונה אינה הפרוצדורה הרגילה, אך הודענו לחברי וחברות הסנאט שהפנייה בכתב והבקשה ממי שמסכים להצטרף להצהרה, בלי דיון, היא סטייה מהתקנון. איש לא מחה על כך, אלא ימים ספורים לאחר מכן. אילו הייתה מחאה של מישהו קודם לכן, היינו מקפידים על קיום התקנון כלשונו. ההצהרה שלנו אומצה על ידי המועצה המדעית של מכון ויצמן ברוב סוחף, ועל עצומה בנוסח כמעט זהה חתמו 507 חברי סגל אקדמי של האוניברסיטה העברית.
אוניברסיטת תל אביב. | צילום: שאטרסטוק
"הסנאט כנראה סבר שחשוב להתריע על תופעת הטרור היהודי, כי יש חשש שהממשלה וכוחות הביטחון אינם עושים די. תפיסתי היא, ולדעתי גם זו של הסנאט כעולה מן ההצהרה, שהטרור היהודי, מעבר להיותו נורא מבחינה הומנית, גורם נזק עצום לדמותנו המוסרית לשנים, ונזק עצום למוניטין שלנו בעולם. כללית, הצהרות ראשי מוסדות אקדמיים וסנאטים צריכים לבוא בנושאים חשובים מוסרית וציבורית, בעיקר כתביעה ממי שכוחו לפעול ויש חשש שאינו עושה די.
"בכל הנושאים שבהם התבטאתי בעבר היה מדובר בפגיעה בשלטון החוק או בזכויות אדם ואזרח, וכמובן בפגיעה באקדמיה. לגבי ההתבטאות שלי בעניין פיטוריו השניים של גלנט, זה המכתב הכי 'פוליטי' שלי, אך הוא נבע מן החשש שלאחר פיטוריו מדינת ישראל תהיה במצב של שלטון דה־פקטו של אדם אחד. בלי קשר לדעתי על ראש הממשלה, זהו מצב בעייתי מנקודת מבט של מי שחרד לאופי הדמוקרטי של המדינה.
"להשקפתי טוב שמוסדות אקדמיים יעסקו בנושאים שעל סדר יומנו הציבורי, ולא רק בכיתות הלימוד. אוניברסיטה היא מוסד תוסס שמעודד חשיבה וביקורת, ואוי לנו אם זה היה אחרת. באוניברסיטה אין השתקה של דעות שאינן דעת רוב חברי הסנאט, או אינן דעת ראשי האוניברסיטה".
עוד כתבות בנושא
