כמו ילדים רבים שהתחנכו בבתי ספר יהודיים בתפוצות, גם אני גדלתי על ברכי הערך של "קידוש השם". התביעה "שיהא שם שמיים מתאהב על ידך" ליוותה יהודים בכל פסיעה ברחוב, בכל נסיעה בתחבורה הציבורית ובכל משא ומתן. הזהירות מחילול השם הייתה מצפן קיומי: שמא יאמרו הבריות "פלוני שלמד תורה, ראו כמה מכוערים מעשיו", כלשון חכמינו.
כשעליתי ארצה מצאתי את המונח הזה גם במוסדות הציונות הדתית, אלא שהדגש השתנה. הריבון כבר אינו "הגוי", אלא הישראלי החילוני המצוי. ועדיין, החובה לקדש שם שמיים נותרה בעינה. אין מדובר בטקטיקה של יחסי ציבור, בשאיפה לרַצות את הריבון או במערכת יחסים של עבד ואדון. זהו ביטוי לעומק חוויית אהבת ה'. הגמרא במסכת יומא (פו, א) קושרת ישירות בין הציווי "ואהבת את ה' א־לוהיך" ובין החובה שיהא שם שמיים מתאהב על ידך: "שיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות... מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה... ראו כמה נאים דרכיו".
כשאוהבים מישהו, רוצים שגם אחרים יאהבו אותו. אדם שאוהב את אלוקיו – חשוב לו שגם זולתו ירחוש לו כבוד ויעריך אותו. כך גם בזוגיות, על דרך החיוב ואף על דרך השלילה: כשלאחד הצדדים לא אכפת איך בן או בת הזוג נראים בעיני אחרים, – סימן שניתק הקשר. כאשר לאדם "לא אכפת" מה יחשבו על מושא אהבתו, או כשהוא כה בטוח בצדקתו עד שהוא מבטל כליל את מבטו של האחר – זהו פגם שקשה למחול עליו. אפילו ה' לא יכול למחול; הגמרא קובעת כי חילול השם הוא עוון כה חמור, שרק המוות ממרק אותו.
הכי מעניין
כדי להגדיר מהו חילול השם, מביאה הגמרא דוגמאות מפתיעות. האמורא רב אומר: כגון אני, כשאני לוקח בשר מן האטליז ולא משלם מיד. רבי יוחנן אומר: כגון אני, כשאני הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. חילול השם שבמעשים אלו נובע מהיעדר ההתחשבות ב"איך הדבר נראה". רב חושש שהצופים מן הצד יחשבו שהוא גזלן, רבי יוחנן חושש שהם לא יידעו שהוא נחלש בלימודו ויחשבו שהוא מתעצל. שניהם מלמדים אותנו שחוסר היכולת לקחת בחשבון שהאחר רואה אותנו אחרת מכפי שאנו תופסים את עצמנו הוא לב ליבו של חילול השם - גם כאשר האמת ידועה לנו.
הפולמוס הציבורי האחרון סביב דבריו של הרב אברהם זרביב איננו עוסק בעצם הנחיצות של פעולות צבאיות קשות בעת מלחמה. הדיון אינו טקטי או הלכתי גרידא, אלא ערכי: הוא נוגע ביחס שלנו אל המעשים הללו וברגשות הנלווים אליהם.
ניתן לגלות סלחנות כלפי חייל צעיר המפיק הנאה מעוצמת הנקמה או מחדוות הקרב; קשה הרבה יותר לשמוע רב ודיין המתנסח ברהב ובחדווה, ללא שמץ של חמלה או צער. גם אם המעשים הכרחיים, הפיכתם למקור להנאה גלויה מעוררת פלצות, בדומה לשופט המחייך בעת גזירת עונש, או שוטר המתענג על הפעלת כוח. המדרש הידוע על קריעת ים סוף, "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", מורה לנו להנמיך את הטון כאשר אויבינו מתים, לא להגביהו. לשיר פחות.
עוד כתבות בנושא
לו היה מדובר ברגשותיו הפרטיים של אדם, ניחא. אך הפיכת הדברים למקור לגאווה בפרהסיה היא מהות חילול השם. "חכמים, היזהרו בדבריכם". דיבור ללא חרדה מפני האופן שבו הדברים נשמעים באוזני מי שאינו שותף לעולמך, אך מזהה אותך כקולו של ה' וכנציגה של התורה – הוא פגיעה אנושה בכבוד שמיים.
גדל בארץ דור שבטוח בדרכו עד כדי כך שדעת האחר – בין אם הוא גוי, חילוני או איש שמאל – אינה נספרת כלל. מבחינתו, האחר אינו קיים. זהו כשל מוסרי ודתי עמוק. חילול השם הוא בדיוק הנקודה שבה אדם בטוח בדרכו ובצדקותו מבלי לתת מקום למבט של הזולת; שבה אדם מפסיק לדאוג שתורת ישראל תיראה כתורת חסד וצדק בעיני הבריות. זוהי הזחיחות שבביטחון העצמי המוחלט, המבטל את האפשרות של מבט אחר.
חומרת העניין משתקפת בפרשת הגבעונים בימי דוד המלך (יבמות עט, א). כדי לפייסם, נאלץ דוד להסגיר שבעה מבני שאול להריגה. הגמרא שואלת כיצד עברו על איסור "לא יומתו אבות על בנים", וכיצד הניחו את הגופות מוקעות בשמש בניגוד לאיסור "לא תלין נבלתו". תשובתו של רבי יוחנן מהדהדת עד היום: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים". הגמרא מבהירה שהבחירה הזו הייתה נכונה, שכן כתוצאה במעשים אלו "נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים". התוצאה הוכיחה שהבחירה להקריב אנשים חפים מפשע ולתלותם על עץ במשך חודשים רבים הייתה כדאית.
לא היינו רוצים לעמוד בנעליו של דוד המלך, הנדרש להכרעה קשה מנשוא כזו. אך המסקנה המקראית והחז"לית ברורה: מניעת חילול השם והצגת פניה המוסריות של היהדות כלפי חוץ, קודמות לעיתים אף לקיום המצוות כפשוטן, אף לערך חיי יהודי. אם אנו חפצים ב"קידוש השם", עלינו להחזיר לעצמנו את היכולת לראות את עצמנו דרך עיניו של האחר, ולהבטיח ששם שמיים יתאהב – ולא יתחלל – על ידינו.