ב־15 בפברואר 1948 פורסם הגיליון הראשון של "ידיעות מעריב", העיתון החדש שייסד עזריאל קרליבך, שיהפוך בתוך כמה חודשים ל"מעריב". בין הכותרות על הכנופיות הערביות שחידשו את ההתקפות על התחבורה היהודית בחיפה לדיווחים על האש הכבדה שממטירים הערבים על שכונות קריית שמואל ורחביה בירושלים, ניתן מקום של כבוד לטור של ד"ר דוד לאזר, לימים חתן פרס סוקולוב. תחת הכותרת "מכונת יריה ומכונת סידור, מה בין המערכה והמערכת", ניסח לאזר מהו תפקידו של העיתונאי העברי בעת מלחמה.
לאזר סיפר בטור על מפגש שהיה לו עם לוחמים שהוצבו בעמדה "באחת משכונות הספר", והעבירו את זמנם בין שמירות למארבים. הלוחמים התעניינו בתפקידו של העיתונאי לא פחות ממה שהוא התעניין בזה שלהם. הם תהו באזניו עד כמה הוא מרגיש את הקשר בינו ובין החזית, ובאיזו מידה העיתונות שהוא עוסק בה נרתמת למערכה. "הקשר בינינו לביניכם", הסביר להם, "הדוק יותר מאשר אתם חושבים בוודאי... שנינו עוסקים במלאכה אחת – מלאכת העופרת הקדושה. אתם – בכדורי עופרת, אנו – בשורות עופרת, שאנו יוצקים בה את נשקנו העיקרי: המילה הלוחמת. כי יותר משאתם מתארים לעצמכם, יש קרבה בין המערכת והמערכה... בין מכונת הירייה בעמדה הקדמית לבין מכונת הסידור שבבית הדפוס".
איזה טווח יש למכונות שלכם, נשאל העיתונאי אגב התלוצצות, ומשיב: "העם כולו, על כל שכבותיו ומעמדיו. אותו אנו מדריכים בהיאבקות הגורלית שלנו לחיים ולמוות. עוד יירשם בפרשת המלחמה הזו, כיצד קדמו לה דברי חזון – היום קוראים לזה פובלציסטיקה – על מה שצריך להתרחש, על מה שמחובתנו לעשות... העיתונות הלוחמת הראתה את הדרך היחידה העומדת לפנינו, שימשה דגל, נתנה את הסיסמה, אמרה: ניקח את הגורל לידינו, נקום, נעשה, נבנה את העצמאות העברית בכוחות עצמנו. זו הייתה העמדה שלנו. אנו פילסנו את הדרך לעמדה הקדמית שלכם... שורות העופרת שפלטו מכונות הסידור לפי כתבי היד שלנו, הכשירו את הקרקע לכדורי העופרת הנפלטים עתה מלועי ה'סטנים' וה'ברנים' של בחורים כמוכם".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
וכדי להדגיש את דבריו, משתף לאזר את החייל בסיפור מרתק. "המשורר הפארטיזאן אברהם סוצקובר, גיבור גטו וילנה, מספר כי כאשר אזלו הכדורים בימי הקרבות המרים, הוציאו לוחמי הגטו הווילנאים את כל יציקות העופרת שנמצאו במחסני בית הדפוס המפורסם של האלמנה והאחים 'ראם' – דפוסי עופרת של הש"ס הבבלי ושאר ספרי קדושה - ויצקו מהם מחדש כדורים לרוביהם. כך הפכה מילת הקודש לנשק ממש, שפגע באויב במישרין".
"מוטב שלא יהיה צורך בעופרת שלכם", עונה לו הלוחם בעמדה, והעיתונאי מתחייב: "אבל היא עומדת לרשותכם, היא – קודש לכם, כל עת, כל שעה".
אני מסופק כמה עיתונאים ישראלים היו חותמים היום על הטקסט ההוא מהעיתון של קרליבך. רבים מדי מאיתנו משוכנעים שאנחנו צריכים להסתכל על הסיפור מהצד, כאילו איננו בעלי עניין במתרחש סביבנו. חלק גדול מאלה גם מקפידים בדיווחים שלהם על טרמינולוגיה הולמת. לא "אנחנו" ו"הם", אלא "הישראלים" ו"האיראנים". אני כופר בגישה הזו. הרבה לפני שאני עיתונאי, אני יהודי וישראלי. ככזה, המלחמה שאנחנו מנהלים כעת היא גם המלחמה שלי. כשהילדים שלי התגייסו לצה"ל, הם לא שירתו ביחידה נפרדת של בני עיתונאים. ואם האיראנים היו מצליחים חלילה במזימתם, והיו משמידים את הישות הציונית, אנחנו, שמחזיקים בתעודת עיתונאי, לא היינו מקבלים חנינה. אז מאיפה באה הגישה הזו שרואה בנו, העיתונאים, "בלתי מעורבים"? גישה שסבורה שאנחנו צריכים לשמור על סוג של ניטרליות או לסקר את המתרחש סביבנו כאילו מדובר במלחמת רוסיה־אוקראינה? מאיפה הציפייה שכאשר אויב אכזר קם ומבקש להשמיד את העם שלנו, אנחנו נתייחס אל האירוע כאילו היינו נציגי האו"ם?
עזריאל קרליבך | צילום: זולטן קלוגר, לע''מ
כן, אני עיתונאי מגויס. כמו הטייס, כמו איש פיקוד העורף, בהבדלים המתבקשים. מגויס למען עמי, מגויס למען ארצי, מגויס למען מדינתי. והיכן שהעיסוק שלי יתנגש בזהות שלי, לא תהיה לי ולו התלבטות קלה. אנחנו לא עוסקים כאן בדיון פנים־ישראלי בין אנשים שרוצים טוב למדינה ומתווכחים מהי הדרך הנכונה להגיע אל הטוב הזה. אנחנו במערכה מול אויב שמבקש לחסל את כולנו.
מהדורות של חולשה
הסברתי פה יותר מפעם אחת מדוע אני חוזר וכותב שוב ושוב על העיתונות הישראלית. ראשית, משום שעיתונות קרובה לליבי. שנית, משום המקום הקריטי שיש לה בסדר היום הישראלי, במצב הרוח הלאומי, בהשפעה על מקבלי ההחלטות, ולפני כל אלה באופן שבו האזרח הממוצע מבין את המציאות שסביבו. לרובנו, צריך לזכור, אין מקורות משלנו כדי לנתח את הנעשה בשדה הקרב. אנחנו מגבשים את עמדתנו ואת תפיסתנו על מה שמתרחש כאן באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונים ואתרי החדשות. ומה שאנחנו מקבלים בשבועות האחרונים, כמעט מכל אלה, היא שטיפת מוח מזוקקת, עמוסת נהי וקיטורים, שמורידה את המורל ופוגעת בחוסן הלאומי.
הנה מקבץ ציטוטים מפתיחי מהדורת חדשות טלוויזיונית אחת: "איראן ממשיכה לשבש את מערך החיים בישראל", "תחושה הולכת וגוברת שהמלחמה הזו מתרחבת יותר מאשר מנוהלת", "ירי הטילים לעבר ישראל נמשך על בסיס שעתי", "קשה לראות איך ילדי ישראל חוזרים ללימודים", "שבוע רביעי למלחמה תחת איום טילים בכל רחבי הארץ בכל יום", "שבוע רביעי בלי מסגרות לימוד למיליוני ילדי ישראל שעוברים עוד שנה של מלחמה, ועוד שנה של פער עצום בהשכלה, בלי תוכנית להמשך, בלי מחשבה לפצות גם אותם". רגע, תשאלו בצדק, מה לא נכון? יש ירי, יש שיבוש של מערך החיים ויש תלמידים שלא לומדים, אז מה הטענה אל מגישת החדשות? אנחנו רוצים שהיא תשקר? שתצייר מציאות שאינה קיימת? שלא תדווח על בתים שנפגעו בעורף?
אולפן החדשות בכאן 11, אילוסטרציה | צילום: צילום מסך חדשות כאן 11
לפני שאשיב על כך, אני רוצה לקחת אתכם אל סיפור קטן: ב־9 באוקטובר 2023, יומיים אחרי הטבח הנורא, כשאני בעיצומו של שידור רדיו, שלח לי חגי סגל את ההודעה הבאה: "קלמן ידידי, אני כל כך אוהב את התוכנית שלכם, אבל מאז אתמול היא - סלח לי - פיגוע מורלי, כולל האייטם עכשיו על איך שחמאס גאונים ואנחנו אפסים. שום תועלת לא צומחת מזה בעת הזו". ובהמשך ההתכתבות בינינו, הוסיף: "לפני הכול, העיקרון צריך להיות שלא מעלים לשידור אנשים בוכיים ושבורים, כמו המרואיין העכשווי, בחור נפלא אבל כנוע לגמרי אחרי האסון שלשום".
האם חגי סגל לא הפנים את גודל האסון? ברור שהפנים. האם ליבו־שלו לא נשבר? בטוח שנשבר. אבל חגי הבין שכשהמדינה שלנו במלחמה מול מי שמבקש להשמיד אותה ואותנו, גם לנו, העיתונאים, יש תפקיד. אנחנו לא טכנאי ראיונות. אנחנו צריכים לספר על האנשים שנהרגו, ולתאר את השבר, אבל לא לשכוח שממעל מרחפת משימת חיים לאומית.
וכאז כן עתה. אין עניין להסתיר את המציאות, אבל יש בהחלט עניין להכניס כל דיווח לפרופורציה הנכונה ולהקשר הרחב. וכשאנחנו יושבים מול אמצעי התקשורת ומקבלים מבוקר עד לילה תמונות של בתים הרוסים בערד, וזעקות של מי שאין להם יותר כוח בקריית־שמונה, וסיפורים של הורים שלא מוכנים יותר שהילד יישאר בבית בתל־אביב, לא פלא שחלקים מאיתנו לא מבינים את ההתעקשות להמשיך במלחמה הזו.
לעודד את העורף
אז מה מצופה מהעיתונות הישראלית? שתהיה פטריוטית. ממש כך. שתזכיר לנו כל הזמן שהאויב האיראני התחייב למחות אותנו מעל פני האדמה. שתדווח שבזכות העמידה האיתנה בעורף, הטייסים שלנו פוגעים בבסיסים האיראניים ומפרקים אותם בזה אחר זה בחזית. שתספר לנו שכל יום שבו אנחנו מתאפקים ולא צועקים "די", הוא יום שבו איראן נעשית חלשה יותר ומסוכנת פחות. שתיידע אותנו בכך שהתעשיות הצבאיות של האויב הזה מחוסלות בזו אחר זו, ושהבסיסים שלו מחוסלים בזה אחר זה, ושאחרי המלחמה - בין שנשיג בה את כל מה שרצינו ובין שלא – יישאר באיראן אויב שיכול לגרום לנו הרבה פחות נזק. תנו לנו חיזוקים כאלה בתוכניות האקטואליה, חיזוקים שכולם מבוססים ונכונים, ותראו שהציבור הישראלי מוכן לרוץ לממ"ד ארבעים פעם בלילה.
זירת נפילת רסיסים בשומרון | צילום: דוברות מועצה אזורית שומרון
אפשר להשמיע את קולו של תושב מטולה שמעודד את צה"ל להמשיך במערכה ומוכן לסבול לשם כך כמה שצריך, ואפשר לראיין את השכן שלו שצועק שאינו יכול עוד. ההחלטה את מי מהשניים להבליט במהדורה איננה החלטה בין אמת לשקר. שני האנשים האלה קיימים במציאות. והתקשורת צריכה להקשיב לשניהם, והתקשורת צריכה להעלות שאלות, והתקשורת צריכה לאתגר את מקבלי ההחלטות. אבל היא חייבת להבין, בצד כל אלה, שמי שמתאמץ כל העת להנמיך את הרוח כמוהו כמי שמבקש לגרוע טייסת אף־16 ממצבת המלחמה שלנו.
וכששידורי האקטואליה מורידים את הרוח על בסיס קבוע ומציגים אותנו תדיר כמדינה בהפסד, הם גם משקרים נוכח ההישגים הגדולים שיש לנו במלחמה, וגם מסייעים לאויב. כי כשהאיראנים יורים עלינו, הם לא שואפים רק להרוג שני יהודים ברמת־גן ולפצוע קשה עוד עשרה יהודים בערד. הם מבקשים לשכנע אותנו שלא כדאי לנו להילחם בהם, כי אנחנו הראשונים שניפגע. וכשמגישת המהדורה מעבירה את המסר הזה בדיוק - היא מסייעת לאויב. לא ברצון, לא בכוונה, אבל זו התוצאה.
מה עושים? שומרים על פרופורציות. מראים שיש קשיים, אבל מציגים משדה הקרב את ההישגים ששווים אותם. מסבירים שאם לא נסבול קצת היום, נסבול הרבה מחר. שאם לא נחסל את התעשייה הביטחונית של איראן עכשיו, היא תייצר עשרות אלפי טילים כמו זה שנפל בערד, בעוד שנה.
עוד כתבות בנושא
עם יד על הלב, בכמה אחוזים מתוכניות האקטואליה בחודש האחרון שמעתם מה האויב שלנו חוטף מאיתנו, ובכמה שמעתם כמה אנחנו חוטפים ממנו? השבוע פירט גורם ביטחוני בכיר מאוד, בשיחה סגורה, חלק קטן ממה שעוללנו לאיראנים. "תארו לעצמכם", הסביר, "שמדינת ישראל קמה בוקר אחד ומגלה שאין לה את רפאל ואין לה את אלתא ואין לה את אלביט ואין לה את התעשייה הצבאית ואין לה את התעשייה האווירית, והמפעל הקטן ברמת־גן שמייצר כרטיס כזה או אחר לאחד המפעלים האלה, גם הוא כבר אינו קיים. ובכן, זה המצב באיראן היום". עכשיו, האם תמורת חיסול כל התעשיות הצבאיות של האויבת הכי גדולה שלנו הייתם מוכנים שהילד שלכם יישאר חודש בבית בלי ללכת לכיתה ה', או לא? זה הסיפור. ההצגה של הדברים בהקשרם המלא.
ולפרשנים ששואלים ברדיו "אבל הבטיחו לנו בסיבוב הקודם שפגענו בחיזבאללה פגיעה אנושה, אז איך הוא עדיין ממשיך לירות", צריך להזכיר שעד לא מכבר החשש המרכזי היה שארגון הטרור הזה יכבוש את הגליל, ואת החשש הזה הסרנו. ולעיתונאים שלא מפסיקים להקשות "איך האיראנים ממשיכים לירות עלינו טילים, למרות כל מה שעושה שם חיל האוויר שלנו", צריך להזכיר שמעבר לכך שהצלחנו להפחית את היקפי הירי בעשרות אחוזים, שטחה של איראן קרוב לזה של בריטניה, ספרד, גרמניה וצרפת גם יחד, ובנסיבות הללו המחשבה שאפשר למצוא כל טיל וכל משגר היא מחשבה של מי שאיננו מבין דבר.
כתבתי את זה בשבוע שעבר, ואחזור על זה כאן: יש מומחים שמעריכים שהפגיעות הקשות באיראן יביאו בסופו של דבר לנפילת המשטר. זה יכול לקחת שבועיים או חודשיים או חצי שנה, אבל גם יכול לא להתרחש בכלל. העניין הוא שגם במקרה כזה, ברור שאיראן שנשאיר אחרינו חלשה בהרבה מאיראן שפגשנו לפני חודש. אז איך זה שאנחנו מכים שוק על ירך את המפלצת הכי גדולה שניצבת מולנו, ובאולפנים לא מפסיקים לעקם את האף? תראו מה עושה טיל אחד שלא מיורט בערד או בדימונה או בבית־שמש, ותבינו איך עלול להיראות העתיד של כולנו פה, אם לא נילחם בכל הכוח. נראה לכם הגיוני, בנסיבות האלה, שבמקום עיתונות שדוחפת אותנו להילחם, אנחנו מקבלים עיתונות מלאת טרוניות?
מטוסי ה"אדיר" בדרכם לאיראן | צילום: דובר צה"ל
מחיר הקונספציה
צפיתי בשבוע שעבר בריאיון המרתק שערכה אילנה דיין ב"עובדה" עם מפקד בסיס רמת־דוד, שהוא וטייסיו רושמים בימים אלה פרק מופלא בהיסטוריה של מדינת ישראל הנלחמת על קיומה. זה היה מפגש בין שתי אסכולות. מצד אחד, קצין בכיר שמבין את גודל השעה. מצד שני, נציגה אותנטית של מה שמתרחש אצלנו על המסך כבר חודש. הוא, מצידו, חזר על הצורך בסבלנות. היא, מצידה, שאלה: "וכשאתה מזהה בעורף הישראלי... קצת מותשות, קצת חוסר סבלנות, קצת אנשים שאומרים 'אי אפשר לחיות בשגרה הזאת, פעם אומרים עד פסח, פעם אולי מעבר לפסח', מה אתה אומר לאנשים? תחזיקו חזק, תנשכו שפתיים, זה המצב, סבלנות, חברים, אנחנו עושים פה היסטוריה?". ורגע אחרי שהיא שואלת, ובטרם הספיק להשיב, מצלצלת האזעקה בטלפון של מי מהם, ודיין מנצלת את הרגע כדי להמשיך. "הנה, בבקשה, זאת שגרת יומם של אנשים עם ילדים קטנים שקמים באמצע הלילה, וצריך לקחת אותם ארבע־חמש פעמים למקלט".
"המשפחות שלנו בבתים עומדות בגבורה מול טילים איראניים שמכוונים למרכזי אוכלוסייה", משיב לה הקצין הבכיר. "זה לא פשוט וזה לא קל. אנחנו צריכים זמן כדי לטפל באיום קיומי מתהווה. אין לנו אופציה להפסיק את זה. אנחנו חייבים להמשיך". והוא מסביר היטב שאלה בדיוק הלקחים של 7 באוקטובר: "אני חושב שכולנו הבנו שאי אפשר לתת לאיומים לגדול ולהתעצם ולהכיל אותם. זה שינוי דפוס פעולה יסודי. יש כאן שינוי פרדיגמה... זה אומר שאנחנו לא מחכים. אנחנו לא מנסים לעשות פעולות מתחת לסף המלחמה, או פעולות כירורגיות שמעכבות את האויב, אנחנו הולכים לטפל באיומים ברגע שהם מתהווים".
אי אפשר לדבר על הקונספציה שהביאה אותנו לשבת בבית, להימנע מלתקוף את חמאס ולהאמין שיהיה טוב, וממש במקביל להתלונן על הצורך לרוץ לממ"ד כשאנחנו מנסים למנוע 7 באוקטובר גדול פי אלף. בעצם, מתברר שאפשר. עובדה.
עוד כתבות בנושא
