עד לא מכבר, אם מישהו היה מספר לנו שאחרי שנתיים קשות של מלחמה, של מילואים, של התנדבות, של התגייסות, של כאב ושל עצב – הקטטה הפוליטית הבאה תתרחש דווקא בתוך הציונות הדתית פנימה, לא היינו מאמינים לו. אם מישהו היה מתאר לנו כיצד חברים שגדלו תחת אותה כיפה יטנפו זה על זה מעל דפי העיתונים, וילעגו זה לזה ברשתות החברתיות, היינו דוחים אותו בזלזול.
ובכן, כך נראים חיינו בזמן האחרון. אלה מאשימים את אלה שכל עניינם בשימור הממשלה, ואלה מאשימים את המאשימים שכל עניינם בהפלתה. הרבה מאוד גועל נפש עם הכפשות והכללות ותיוגים, מעט מאוד דיון ענייני עם נימוקים וטיעונים וכבוד למי שחושב אחרת. ואם נתייחס ברצינות לכל מה ששני אגפי המגזר מטיחים זה בזה, הרי שהחברה הדתית־לאומית היא חברה צינית ורעה לתפארת.
עוד כתבות בנושא
ואם היינו מצפים שהוויכוחים על חוק הגיוס יחלקו את המחנה החרדי, שהחוק עוסק בו, בין תומכים למתנגדים, באופן מופלא למדי דווקא הסרוגים, שממלאים את שורות הלוחמים, הם שמתקוטטים סביבו ושורטים זה את זה כאילו אותם נועד החוק הזה לגייס. יתרה מכך, אם היינו רבים בינינו בשאלה אם החרדים צריכים להתגייס אם לאו, ניחא. על זה שווה אולי לריב. אבל האבסורד הוא שסביב התשובה לשאלה הזו יש אצלנו קונצנזוס. כולנו מסכימים שהחרדים צריכים לתת כתף. כולנו חושבים שהאופן שבו הם משקיפים מהצד על המלחמה ועל מחיריה, כאילו אלה לא נוגעים להם, מחייב תיקון גדול. על מה, אם כן, נשאר לנו להתקוטט? על הדרך הנכונה לעשות את התיקון הזה. ועל השאלה הזו, "איך מגייסים את החרדים?", אנחנו משליכים בהתלהבות גדולה רפש איש על אחיו. אחיו למשפחה, אחיו למניין, אחיו ליישוב, אחיו לשבט בבני־עקיבא, אחיו לפלוגה. איך שלא מסתכלים על זה, זו מציאות מטורפת.
הכי מעניין
וכדי להתחיל לנתח אותה, בואו נחליט שאנחנו מזיזים הצידה מהדיון את כל "האחרים", אלה שמגיעים אליו מנקודה שונה משלנו. נזיז הצידה את החרדים שהם, בהכללה – כך אומרים רבותיהם, וכך אומרים נציגיהם הנבחרים – כלל לא רוצים להתגייס. נזיז הצידה גם את היריבים הפוליטיים־אידיאולוגיים, שאין להם קשר לחברה הדתית־לאומית, שמתבוננים מבחוץ על מה שמתרחש בה, ושכל עניינם לעודד את המאבקים הפנימיים בתוכה.
עם מי נשארנו? עם ליבת הציונות הדתית. כמו שאמרנו, למעט חריגים מעטים, הקבוצה הזו מאוחדת ברצונה לראות את החרדים משרתים בצה"ל. הרצון הזה מחבר את בצלאל סמוטריץ' ואת אופיר סופר, את "שותפות לשירות" ואת ראשי מכינת עלי, את החרד"לים ואת הלייטים, את בית־אל ואת גבעת־שמואל.
מסע של סימון אויבים
בסוגריים אזכיר שאת דעתי בסוגיה הזו פרסתי מעל גבי הטור הזה פעם ועוד פעם באופן הכי ברור שאפשר. אני בעד גיוס רחב, של כולם, בלי הנחות ובלי מכסות. אני בעד תפיסת עולם שאותה ניסח בעבר בנימין נתניהו בהקשר אחר, ושעיקרה "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו". מי שנותן למדינה צריך להינשא על ידה על כפיים. מי שבוחר שלא לתת לה, לא יהיה פקיד באוצר וגם לא רב ראשי, לא יקבל הטבות בדיור וגם לא סבסוד ללימודים. ואחרי שאמרנו את כל זה, הדעה שלי לא רלוונטית לטור הזה, משום שלא על הפתרון הנכון אני מבקש לדבר בו, אלא על הדרך לנהל שיח שיוביל אליו.
והשיח הזה הפך פרוע, כמעט חסר גבולות. אין הסברים ענייניים או ניסיונות לשכנע בנימוקים רלוונטיים. הכול, כמעט מתחילה ועד סוף, איננו אלא מסע של גידופים והכללות, סימון אויבים והטלת דופי בכל מי שמציג עמדה שונה. אם אתה חושב אחרת ממני, כנראה יש לך אינטרסים פסולים ושיקולים זרים. האפשרות שאתה רוצה טוב כמוני, וחלוק עליי רק בשאלה מהי הדרך הנכונה להגיע אל הטוב הזה, כמעט אינה באה בחשבון.
חשוב לומר: ההערה הזו נכונה לשני הצדדים. נתחיל בצד אחד, ונעבור לצד השני.
לפני כמה חודשים ישבו אצלי במשרד שלוש נשים מ"שותפות לשירות". בני הזוג שלהן היו כבר אחרי כמה מאות ימים במילואים, אבל דווקא את הטיעון הזה הן ביקשו להניח בצד. במשך שעה וחצי הן פרסו את עמדותיהן בעניין חובת הגיוס לצה"ל מהיבטים של ביטחון לאומי. טיעונים סדורים, הגיוניים, מנומקים היטב, עמוסים בנתונים ובדאגה לעתיד המדינה. בהמשך התברר שאחת ממובילות הארגון הזה הצטלמה עם ערבייה, עוד אחת התנגדה לרפורמה המשפטית, ושלישית הייתה מראש שמאלנית. אוקיי. אין לי טענה אל מי שמצא לנכון לחשוף את זה. חשוב שנדע. אבל אחרי שאמרנו את זה, האם זה נשמע למישהו הגיוני שההתקפות שבאות מתוך הציונות הדתית נגד נשים דתיות־לאומיות שדורשות גיוס חרדים, קשות פי אלף מההתקפות שיוצאות מאותו כיוון כלפי יצחק גולדקנופף, שהסביר שסעיפי חוק הגיוס כמוהם כ"טלאי צהוב"? האם אפשר לקחת המוני נשים ששותפות למאבק הזה – רבות מאוד מהן בנות הציונות הדתית, נשות ארץ ישראל השלמה, ומי שהצביעו לקואליציה הנוכחית – ולהפוך את כולן ל"קפלניסטיות", בתקווה שמהנקודה הזו והלאה לא יהיה עוד צורך להתמודד עם הטיעונים שלהן?
עוד כתבות בנושא
בשבוע שעבר, כאשר בכנס שבו השתתפתי באילת החליט מישהו לבטל את הפאנל שאחת ממובילות "שותפות לשירות" הייתה אמורה ליטול בו חלק, הופצצתי בהודעות כואבות מצד אנשים שאני מכיר במגזר. רבים מהם חברים אישיים שלי, חלקם בני משפחות שכולות, כמעט כולם דתיים, ימניים, תומכי הממשלה הזו, השותפים במידה כזו או אחרת למאבק נגד חוק הגיוס. האם מישהו יכול לסמן את כל אלה כבני החושך הנלחמים בבני האור? כאלה שמה שמעניין אותם איננו הגיוס לצה"ל אלא הפלת הממשלה שהם עצמם תומכים ב־99 אחוז ממה שהיא עושה? ואגב, לו נשאלתי מראש, הייתי מציע להזמין לכנס הזה מישהו שתומך בחוק הגיוס שמונח כרגע על השולחן מול מישהו שמתנגד לו, כדי לנהל דיון. ומהסיבה הזו בדיוק, כשפנו אליי השבוע וביקשו שאנחה מפגש כזה, שנכון לרגע זה אין לי מושג אם ייצא אל הפועל, השבתי מייד בחיוב. כי את השיח הזה חשוב מאוד לקיים.
יהושע שני, יו"ר פורום הגבורה, אביו של סרן אורי מרדכי הי"ד, מפקד פלוגה בגולני שנפל ב־7 באוקטובר, הוא איש יקר וטוב. מפעם לפעם אנחנו מתכתבים, פה ושם אנחנו מתווכחים. הדאגה שלו מקרע עם החברה החרדית, עוד לפני הדיון בעניין הגיוס, גדולה ואמיתית. לפני שבוע עמד שני מאחורי הקמפיין שביקש לשכנע אותנו ש"שותפות לשירות" מונהגות על ידי אשת שמאל. יודעים מה? זכותו. כל מידע שיכול לחשוף בפנינו מי הם השחקנים השונים, ראוי. ואחרי שאמרנו את זה, אודה שגם אם אני לא מסכים תמיד עם יהושע, אני מעדיף את הניסיונות שלו לשכנע אותי בצדקת טיעוניו, מהניסיונות שלו לשכנע אותי שמי שחולק עליו הוא שמאלני. באחת מתוכניות הטלוויזיה שמעתי אותו, לדוגמה, טוען שהפעילות האגרסיבית של הארגונים הלוחמים לגיוס רק מרחיקה חרדים ששוקלים להתגייס. זה טיעון ראוי. כמה הוא נכון ומדויק? אין לי מושג. אבל אני מעדיף טיעונים כאלה, כמו בראיון שבו הביע את עמדתו לפיה נכון יותר לגייס חרדים "בשקט, באהבה ובהערכה", על הניסיונות לתייג בוגדים במחנה.
כולנו על הקצה
ויש כמובן גם צד שני. השבוע פורסמה עצומה של כמה עשרות רבנים, ראשי ישיבות והורים שכולים, כולם תומכים בחוק שמנסחת הקואליציה, ולצידו ההסבר שלפיו "בכוחו של חוק הגיוס בנוסחו הנוכחי להביא גיוס של פי 3 חרדים לצה"ל, באופן שיקל על משרתי המילואים ויחזק את צה"ל". "ההסכמה החרדית לחוק היא הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ", מסיימים החותמים. שימו בצד את השאלה אם אתם מסכימים איתם אם לאו. אבל האם ראש ישיבת ההסדר בקריית־ארבע, ראש ישיבת ההסדר בחולון ומייסד המכינה הקדם־צבאית בעלי, ששמותיהם מתנוססים על העצומה הזו, חשודים בכך שאין להם עניין בגיוס חרדים? האם את הרבנים האלה – שתלמידיהם עזבו את הבית לחודשים ארוכים, נלחמו בחירוף נפש, וחלקם נפלו בקרב – אפשר לצייר כמי שלא מבינים את מצוקת כוח האדם בצה"ל? כמי שלא יודעים שנכון לשלב תורה ועבודה, ספרא וסיפא? אז אפשר לחלוק עליהם, וכאמור גם לי עצמי יש מחלוקת עם רבים מהם, אבל לצבוע אותם בשחור ולצייר אותם כצד הרע בוויכוח?
פרסתי כאן יותר מפעם אחת את הביקורת שלי על הקו הכללי של מפלגת הציונות הדתית בהקשר לחוק הזה. אבל האם מי שחושב שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק טועים, יכול לייחס להם מחשבת זדון? האם אפשר לטעון שסמוטריץ', שיש לו בן בגבעתי ובן בצנחנים, לא מבין את חשיבות השירות בצה"ל? שסטרוק, שהמשפחה הברוכה שלה הייתה מושקעת במלחמה הזו מכף רגל ועד ראש, מאמינה שטוב שהחרדים יישארו מחוץ למעגל השותפים בנטל? האם באמת אנחנו בעימות בין טובים לרעים? האם אנחנו יכולים לצייר את מי שתומך בחוק שעל השולחן כאויבם של לוחמי צה"ל?
עוד כתבות בנושא
אודה, במידה כזו או אחרת גם אני חטאתי בכך. הלכתי כמה צעדים רחוק מדי, ואני מצר על כך. לא על העמדה שלי אני מצר, אלא על ההיסחפות. יש הרבה נסיבות מקלות להיסחפות הזו. כולנו על הקצה. המשפחות של כולנו מגויסות, הנטל על כולנו קשה, והעצבים של כולנו מאיימים להיקרע. אבל דווקא על רקע כל אלה, אנחנו חייבים להצליח לנשום ולחתור אל המחשבה הנקייה. להכיר בכך שגם אם אנחנו מאמינים בדרך אחת, יש טיעונים הגונים וענייניים גם להולכים בדרך האחרת.
וכן, אפילו לטיעון הגורס שלהמשך הברית עם החרדים יש חשיבות אסטרטגית, יש מקום. הנה, תסתכלו על המהפכה שמתרחשת ביהודה ושומרון בקדנציה הזו, מסבירים האוחזים בעמדה הזו. מפלגת הציונות הדתית הובילה אותה בשנים האחרונות עם יישובים חדשים בהיקף שכמוהו לא היה שנות דור, עם אישורי בנייה בהיקפים שלא היו כאן מעולם, ועם תקציבי פיתוח שלא נראו בשום ממשלה אחרת. לא מדובר בג'ובים או בכיבודים, גם לא באינטרסים סקטוריאליים צרים, אלא בצעדים שיסייעו לשמור על הארץ, לבצר את ביטחונם של אזרחי ישראל ולהרחיק מהם את 7 באוקטובר הבא.
האם אנחנו צריכים, תמורת הבטחת החיבור הפוליטי שמאפשר את כל זה, לוותר לחרדים על הדרישה להתגייס עד אחרון צעיריהם? שאלה טובה שכל אחד ישיב עליה כרצונו. אנחנו בכלל לא מוותרים, הסביר לי בשבוע שעבר מזכיר הממשלה יוסי פוקס, דתי־לאומי בעצמו. להפך. התהליך שיתחיל באירוע שבו נבחרי ציבור חרדים ירימו את ידם במליאה, לראשונה בהיסטוריה, בעד חוק גיוס, יסתיים במספרים גדולים בהרבה של חיילים חרדים מאלה שיגיעו בדרך השנייה. האם הוא צודק? לא יודע, ימים יגידו. אבל בין אם אתם חושבים כך בוויכוח הזה ובין אם אתם חושבים אחרת, זה ויכוח לגיטימי שחייב להתנהל.
בלי משטרת מחשבות
לאורך חלקים נכבדים של המלחמה, רבים הרשו לעצמם להשליך על הציונות הדתית ערימות מכאיבות של בוץ. המגזר הזה, שנטל חלק בלחימה בהיקפים גדולים בהרבה מהיחס שלו באוכלוסייה, ומילא את בתי העלמין הצבאיים במספרים בלתי נתפסים, מצא את עצמו מותקף כ"אוכל מוות". פוליטיקאים דרשו לסגור את מכינת הדגל שלו. אחרים תבעו, כתנאי להקמתה של ממשלת חירום, להרחיק את נציגיו ממוקדי קבלת ההחלטות.
האם אחרי כל אלה אנחנו צריכים עכשיו גם את המלחמה הפנימית המיותרת הזו בתוכנו? אם הסכמנו שכולנו רוצים את גיוס החרדים, אז מה מפריד בינינו? שחלקנו חושבים שחוק הגיוס המוצע הוא טוב וחלקנו חושבים שלא? שיש בנו מי שבטוחים שהחוק הזה הוא הדרך לגייס הכי הרבה חרדים, ויש בנו מי שמשוכנעים שההפך הוא הנכון? שקבוצה אחת שלנו רואה בשותפות עם החרדים חשיבות גדולה, וקבוצה שנייה סבורה שהגיעה העת להיפרד? אין פה טענה שמדובר במחלוקת קטנה או בלתי חשובה, יש פה טענה שמדובר במחלוקת לשם שמיים. מחלוקת שבה כל הדעות צריכות להישמע, גם זו שלי וגם זו של החולקים עליי.
עוד כתבות בנושא
יצא לי לראות לאחרונה כמה נתונים של סקרים שבדקו את עמדות הציבור הדתי־לאומי בשאלת גיוס החרדים, ובעיקר בשאלת הדרך הטובה להגיע אליו. בסקר אחד המספרים כאלה, בסקר שני המספרים אחרים, אבל כל הסקרים מלמדים שאין כאן עמדה שלטת מול עמדת שוליים. יש כאן ויכוח, שאי אפשר לטאטא אותו. אלה מצידו האחד ואלה מצידו האחר לא יכולים להציג 30 או 40 או 50 אחוזים מהמגזר, אלה שאינם מסכימים איתם, כמשוגעים הזויים וחסרי אחריות.
לא צריך לפחד מהמחלוקת. במחלוקת שמנוהלת מתוך כבוד הדדי יכולה להיות ברכה. מחלוקת כזו היא הזדמנות טובה לבירור אידיאולוגי. משטרת מחשבות – כזו שלא מאפשרת למחלוקת הזו מרחב מחיה לגיטימי, ומכפישה את כל מי שמהין להרים ראש ולהשמיע את דעתו – גרועה ממנה עשרת מונים. במקום לסמן את מי שחושבים אחרת מאיתנו, בואו נעודד את השיח איתם. והאמת תורה דרכה.