1
אם אלי פיניש – שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט, איש "ארץ נהדרת" – היה מבקש מאיתנו להריע לראש הממשלה, הייתי יודע להסביר למה הפוסט שפרסם עורר את חמתם של רבים, שהרי בידוע שלנתניהו יש לא מעט שונאים שאין להם עניין להריע לו. אם פיניש היה דורש מכולנו להיות אופטימיים כמותו, גם אז הייתי מבין את מי שכועסים עליו, שהרי מי הוא שיקבע לנו שאנחנו צריכים להאמין שיהיה טוב כשאנחנו מעדיפים להאמין שיהיה רע?
עוד כתבות בנושא
אבל זה בדיוק העניין. הוא לא ביקש את זה, וגם לא את זה. הנה מה שהוא כתב ברשת החברתית בסיום המערכה שלנו באיראן: "ניצחנו, לא ניצחנו, כמה קשקושים וצקצוקים, לא יודע מה איתכם אבל אני רואה צבא שעשה הוליווד, אני רואה עם שפתח בירה בממ"ד, אני רואה איראן המומה. תקראו לי אופטימי, אבל אני לא היחיד, עם ישראל חי". זהו. פיניש לא כתב מילה על פוליטיקה או על פוליטיקאים. הוא גם לא ביקש מאיתנו לראות את המציאות כפי שהוא רואה אותה. דווקא משום כך, המהומה שנוצרה מעלה את השאלה למה זה הפריע לכל כך הרבה אנשים שאלי פיניש אופטימי. על מה יושב הצורך המסיונרי שלהם לא להסתפק בהרגשה הרעה שהם מסתובבים איתה, אלא לוודא שכולנו, עד האחרון, נרגיש כמותם?
ומכיוון שגם אני, כמו אלי פיניש, אופטימי, אני רוצה לספר על מקור האופטימיות שלי. גדלתי בניר־גלים, מושב שהקימו ניצולי שואה. כל אחד ואחד ממייסדי המשק הגיע אליו כשהוא סוחב אחריו חבילת ענק של צרות, של כאב ושל שבר. לחלק מהם נרצחו ההורים, לחלק נרצחו האחים, לחלק נרצחו גם וגם. שלוש שנים ומשהו אחרי צעדות המוות, החבורה המופלאה הזו הקימה מדינה. שנה אחר כך היא בנתה מושב לתפארת. כל חיי הבטתי בהם - במי שגידלו את כולנו בחיוך ובאהבה ובשמחת חיים, וזרעו בדמעה וקצרו ברינה – ולא הבנתי מאיזה מאגר נסתר שאבו את האנרגיות לכל זה. איך הצליחו להרים את הראש אחרי האסון שניפץ את חייהם האישיים והמשפחתיים לרסיסים. כיצד לא נעמדו במקום רגע אחרי ששבו הביתה לבדם מברגן־בלזן, מבירקנאו או ממאוטהאוזן, הרימו ידיים, והודיעו שזהו, אי אפשר יותר.
הכי מעניין
פעם, כשדיברתי עם אמא ז"ל, והיא סיפרה לי ששמחה לפגוש את הדודים שלה חיים כשחזרה הביתה בתום המלחמה, ניסיתי להבין ממנה, בנסיבות האלה, מה מהותה של אותה "שמחה". "אבא שלך נרצח, אמא שלך נרצחה, אחותך הקטנה נרצחה, נשארת בגיל 14 ילדה בודדה בעולם, איך בכלל שמחים ממשהו", שאלתי אותה. אמא לא הצליחה לספק לי תשובה מילולית, אבל כל חייה, כמו חייהם של השכנים והחברים של ההורים שלי במשק, היו תשובה אחת גדולה לשאלה הזו. לכולם היה ייעוד והיה חזון והייתה אמונה, והייתה מדינה שהקימו בעשר אצבעותיהם כדי לשמור עליה, וכולם ידעו שבלי החיוך ובלי התקווה ובלי האופטימיות, ובלי השכנוע העצמי העמוק שמחר יהיה יותר טוב ומחרתיים עוד יותר טוב - אי אפשר להמשיך קדימה.
יש במדינה שלנו הרבה מאוד בעיות. אם מישהו מבקש לדבוק בפסימיות, יש לו בהחלט על מה להישען. יש מלחמות, והרוגים, וסבבי לחימה תקופתיים, וקיטוב, ופילוג, ויוקר מחיה, ואלף ואחד קשיים להתמודד איתם. אבל למי שרוצה אופטימיות יש הרבה יותר. הקמנו פה מדינה מיוחדת במינה, עם אנשים נפלאים, עם ערבות הדדית נדירה, עם נתינה שאין בשום מקום אחר בעולם, ועם הישגים בלתי נתפסים. "אני מנסה לדמיין את סבא שלי", כתבתי כאן פעם, "ואת הסבא שלו, ואת הסבא של הסבא שלו, וכל יהודי אחר שחי בדורות הקודמים בגרמניה או במרוקו, בברית המועצות, באתיופיה או באיראן. תארו לעצמכם שהיינו יכולים לפתוח לכל אחד מהם צוהר קטן מהמציאות שבה היו היכן שהיו, להראות להם לרגע קט את מדינת ישראל של היום - עם המלחמות שלה, ועם הצרות שלה, ועם הוויכוחים הפוליטיים שבתוכה, ועם 'כן רפורמה' או 'לא רפורמה' - ולשאול אותם היכן היו מעדיפים לחיות. היכן שגדלו וחיו, או במדינת ישראל הריבונית שהקמנו כאן בארץ ישראל. יש לנו ספק במה הם היו בוחרים? יש לנו ספק איזו התרגשות הייתה עוטפת אותם לו זכו לראות בעיניהם את הנס הגדול שמתרחש אצלנו בכל רגע ורגע? אז למה שלא נדע גם אנחנו לחוש את הנס הזה?".
אנחנו צריכים להצטער על מי שיורד מהארץ, אבל לשאת על כפיים את מי שעולה אליה. אנחנו צריכים לחבק את מי שבוחר לוותר, אבל להריע למי שמתעקש להמשיך. אנחנו צריכים להבין לליבו של הפסימי, אבל לדעת שמי שיצעידו את המדינה קדימה הם האופטימיים
וזה אומנם לא מקבל ביטוי בשיח התקשורתי, אבל זה מצליח. רובנו הגדול אופטימיים. לרובנו הגדול טוב פה. מדי שנה מתפרסם מדד האושר העולמי, ואנחנו, הישראלים, דיירים קבועים של כבוד בעשירייה הראשונה שלו. לאחרונה התפרסם המדד שמגלם את ממוצע השנים 2023־2025, שנות המלחמה הקשות שעברנו, ועולה ממנו שאנחנו במקום השמיני בעולם, והצעירים שלנו – שנושאים את נטל המערכה הצבאית הקשה על גבם – במקום השלישי בעולם. אתם מצליחים לתפוס את הנתון הזה? אתם מבינים איך בעודנו מתמודדים מול חזיתות בעזה, בסוריה, בלבנון ובאיראן, אנחנו נמצאים בצמרת האושר העולמי יחד עם מדינות שרואות מלחמות רק בנטפליקס, כשלאחת מהן, קוסטה־ריקה, אין בכלל צבא כי היא לא מרגישה שהיא צריכה כזה? אתם מצליחים לתפוס איך החיים שלנו נעים סביב טילים, יירוטים וממ"דים ולמרות זאת אנחנו אופטימיים? איך אנחנו שוכבים בתעלה לצד כביש מספר 1 עם ידיים על הראש, שומעים פיצוצים ברקע, ומדווחים שאנחנו מוצפים באושר?
יש מי שהמציאות הזו לא באה להם טוב. כאלה שלא רק שרע להם בפני עצמם, רע להם עוד יותר כשטוב לאחרים. לפני שנתיים הסביר בהארץ חוקר במכון מולד ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב ש"ישראלים מאושרים כי הם התאימו את עצמם לחיים של אובדן תקווה ביכולת שלהם ליצור עתיד אחר". לפני שבוע כתב פעיל פוליטי באותו העיתון ש"ישראל מובילה במדד האושר, לא כי אנחנו מאושרים, אלא כי התרגלנו לבלתי נסבל, אנחנו מסתגלים לבלתי נסבל... וכשטילים עפים מעלינו אנחנו מנמיכים ציפיות כך שיתאימו לחיים המוכרים לנו".
עוד כתבות בנושא
ובכן, קחו עצה טובה לחיים: תתרחקו ממי שסובל כל ימיו ממרמרת כרונית, ותתחברו לאנשים שרואים טוב. זה נכון ברמה האישית, זה נכון אחת כמה וכמה ברמה הלאומית. יש בינינו אנשים שחיים בתודעת תלונה, ויש החיים בתודעת תודה. נכון, מותר להתלונן, ולפעמים גם צריך וראוי להתלונן, אבל מי שהתלונה היא הוויית חייו יתקשה לקום בבוקר.
אנחנו צריכים להצטער על מי שיורד מהארץ, אבל לשאת על כפיים את מי שעולה אליה. אנחנו צריכים לחבק את מי שבוחר לוותר, אבל להריע למי שמתעקש להמשיך. אנחנו צריכים להבין לליבו של הפסימי, אבל לדעת שמי שיצעידו את המדינה קדימה הם האופטימיים.
ערב יום העצמאות ה־78, כשאני חוזר ונזכר בדור ההורים שלי שקם מעפר והפריח את השממה, אני מבין שאופטימיות איננה רק עניין של מצב רוח. אופטימיות היא שליחות.
2
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הנעשה באוניברסיטת תל־אביב ותיארתי כיצד הנשיא שלה, פרופ' אריאל פורת, מתייחס אליה כאל ארגון פוליטי. בין השאר הצגתי שורת דוגמאות למכתבים ששולח פורת לחברי הסגל האקדמי, תוך ניצול מעמדו, בניסיון לגייס אותם לאג'נדות שהוא תומך בהן, ובנושאים פוליטיים שלאקדמיה אין שום קשר אליהם. הוא קורא להם לצאת להפגנות נגד הממשלה, הוא מסביר להם למה יש להתנגד לרפורמה המשפטית, ומדוע צריך להתנגד לכיבוש עזה ועוד.
עוד כתבות בנושא
הניסיון הזה של ראשי האקדמיה, לאנוס על המוסדות הציבוריים שהם עומדים בראשם את דעותיהם הפוליטיות, איננו מיוחד לאוניברסיטת תל־אביב לבדה.
בעיצומו של המאבק סביב הרפורמה, סיפרתי כאן את סיפורו של עילי ספיר, סטודנט בחוג למדעי הצמח, שפנה אל דיקן הפקולטה שלו באוניברסיטה העברית, פרופ' שאול בורדמן, והביע את חוסר הנוחות שהוא חש נוכח המיילים שהוא מקבל מגורמים שונים בסגל האקדמי נגד מהלכי הממשלה. "בלי להיכנס לשאלה אם השימוש בפלטפורמה הזו להעברת מסרים הוא לגיטימי", כתב, "הפריעה לי ההצגה החד־צדדית של הנושא וכן הטרמינולוגיה שבה השתמשו". הסטודנט סיפר לדיקן שביקש לארגן מפגש בין סטודנטים מתעניינים ובין אביו, גידי ספיר, פרופסור בעל שם למשפט חוקתי, כדי לאפשר להם לשמוע דעות אחרות. בעקבות היענות רבה להצעה, בדק הבן את האפשרות לקיים את המפגש בפקולטה ולפתוח אותו לכלל הסטודנטים המעוניינים בכך.
תשובת הדיקן הייתה מדהימה: "לא אאפשר את קיום המפגש בפקולטה לחקלאות", כתב. "לשמחתי, הנהלת האוניברסיטה העברית יצאה אתמול עם מסר מאוד ברור נגד מהלכי הממשלה, ואף עודדה את חברות וחברי קהילת האוניברסיטה ליטול חלק בהפגנות נגד החקיקה המשפטית, ובאופן יותר כללי להיות חלק מהמאבק הדמוקרטי נגד הניסיון להפוך את ישראל למדינה שבה יש עריצות שלטונית. זאת עמדה חד־משמעית שלתפיסתי משקפת את הערכים והרוח של האוניברסיטה העברית, ולכן אני מאוד שלם עם החלטתי".
"לא ביקשתי לשנות את עמדת האוניברסיטה או הפקולטה", ניסה שוב התלמיד לשכנע, "גם לא הבעתי דרישה מבעלי התפקידים להפסיק להביע את עמדתם, בסך הכול ביקשתי את האפשרות לקיים שיח פלורליסטי ומכבד". כשהגיע אליי אז הסיפור הזה, על ההתעקשות האקדמית לקיים שטיפת מוח שלא מאפשרת השמעת קול אחר, צלצלתי לדיקן. "אני לא רוצה לתת במה למישהו שתומך ברפורמה הזו... ואני לא רוצה להזמין את אותו פרופסור, שכולנו יודעים מה הוא חושב", השיב לי.
בין שלל התגובות בעקבות הטור של השבוע שעבר הגיעה גם זו של פרופ' עמיהוד אמיר, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. "הייתי חבר סנאט של אוניברסיטת בר־אילן 27 שנים", סיפר. "בחמש השנים האחרונות חוויתי שינוי מהותי באווירה... הסנאט החל להתערב בפוליטיקה. הייתי צד לוויכוחים סוערים בעניין, שהחלו בזמן הניסיונות לרפורמה המשפטית. המנדט שלנו הוא ללמד מקצוע, לא לעסוק בפוליטיקה. אנחנו אוניברסיטה, לא כנסת. אני מכיר את הטענה שאי אפשר לעמוד מול בית בוער ולא לעשות דבר, ושחובתנו המוסרית היא להציל את המדינה. תשובתי לטענה הזו היא שהשאלה אם המדינה בוערת עמדה מול עיני הבוחר, והרוב במדינה לא מסכים עם עמדת רוב האקדמיה.
פרופ' עמיהוד אמיר. | צילום: אריק סולטן
"לפני שנתיים", המשיך, "הסנאט התנגד לחקיקת הגדלת ימי שירות המילואים. הטענה הייתה שזה נוגד את עקרון השוויון בנטל. שוב טענתי שזה לא עניין הסנאט, שוב נעניתי שבנפשנו הדבר ואי אפשר לעמוד מנגד, ושוב נערכה הצבעה וההחלטה עברה. כשהרוב החליט לא לפרסם באיזה רוב התקבלה ההחלטה, התפטרתי מן הסנאט. לשאלת הרקטור עניתי שברגע שההחלטה יוצאת בשם הסנאט, ולא נאמר שהיו מתנגדים, הרי שגם אני, כחבר סנאט, חתום עליה. אינני יכול מוסרית לתת ידי לעוולה הזאת".
פרופ' אמיר מספר על סדרת מקרים שבהם, לדבריו, התערב החוג בראשותו כדי להגן על חברי סגל שחשו נפגעים על רקע עמדותיהם הפוליטיות. "בכל המקרים שהתערבנו, מנענו את הפיטורים. אבל הסכנה לפיטורים גרמה להרבה חברי סגל לרדת למחתרת. הם מתקרים 'אנוסים באקדמיה'".
אמיר רואה בהתנהלות הזו של האקדמיה הפרת אמונים של ממש. "יש כאן בעיה חמורה של שימוש לא חוקי ולא מוסרי במשאבי ציבור. תקציב האוניברסיטאות בישראל נשען ברובו על כספי משלם המיסים. למעלה מחצי התקציב של אוניברסיטת תל־אביב הוא ממשלתי. באוניברסיטת חיפה זה למעלה מ־60 אחוזים. משלם המיסים מוכן לממן אוניברסיטאות על מנת שיתרמו להשכלה של צעירי העם. אין שום זכות לעשות שימוש פרטי במשאבים האלה, גם אם המשתמש סבור שהסיבה חשובה מאוד. השרתים של האוניברסיטה, רשימות התפוצה של הסגל והסטודנטים הם רכוש ציבורי המיועד למטרת הוראה ומחקר. שימוש במשאבים האלה לצורכי פוליטיקה פרטית מהווה מרמה והפרת אמונים".
יש גם אוניברסיטאות שמתנהלות אחרת, כך לפחות עלה מריאיון מרתק שערך אריאל שנבל בדיוקן עם נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' גור אלרואי, לפני כחודשיים. בימי הרפורמה היה אלרואי מהפעילים נגדה. בקיץ 2023, כשכיהן עדיין כרקטור האוניברסיטה, הוא אף גזר את תעודת המילואים שלו כמחאה, וכבר למחרת חזר בו מהצעד הזה. היום יש לו גישה ברורה מאוד באשר למערכת היחסים העדינה בין האקדמיה לפוליטיקה. "אנחנו צריכים להשאיר את הכיתות נקיות מפוליטיקה", הסביר. "למרצה אסור לתפוס את הסטודנטים כקהל שבוי ולדבר על פוליטיקה. במתמטיקה או בפיזיקה אין שום מקום לדיון פוליטי, ובמחלקות כמו היסטוריה או מדעי המדינה, שבהן הקונפליקט עולה, חובתו של המרצה להביא את שלל הדעות ולאפשר דיון פתוח.
"הייתי פעיל מאוד נגד מה שהגדרתי 'ההפיכה המשטרית', כולל נאומים בהפגנות", תיאר. "בשלב מסוים הגיעו אליי למשרד כמה חברי סגל, ואמרו לי שנבחרתי לרקטור כדי לקדם את האקדמיה, ולא כדי לעסוק בפוליטיקה. אחת מהם אמרה לי: 'אני מצביעה לנתניהו כל השנים, ועכשיו אני מרגישה לא בטוחה כי אולי הדעות שלי יפגעו לי בקידום'. מאותו רגע ירדתי למדרון אחורי והפסקתי להתבטא פוליטית... להנהגה אקדמית אסור להתבטא פוליטית, ומאז אני אכן לא מתבטא. אני לא חתום למשל על מכתבי נשיאים לגבי המלחמה או הרעב בעזה. אני כן מתבטא כשאני מרגיש שיש פגיעה בהשכלה הגבוהה, כמו חוקים שמכפיפים את המועצה להשכלה גבוהה לפוליטיקאים, כי זה רע לאקדמיה. אבל לא תשמע ממני שום אמירה פוליטית כל עוד אני בתפקיד ציבורי. זו הייתה שעתי הלא יפה, אבל למדתי מהר מאוד שנעשתה שגיאה, ותיקנתי אותה".
עוד כתבות בנושא
