המלחמה אולי הסתיימה באופן רשמי, אבל הנפש והגוף רק עכשיו מתחילים לעכל את השנתיים שעברנו – חודשי המילואים הארוכים, הטראומות, האובדן ורגעי החרדה שחווינו כולנו. על הדרך בה אלו טלטלו את הנפש ואת הביטחון בתוך הבית ומחוצה לו. גם עכשיו, נדמה שהשקט שאחרי הסערה הוא שקט מדומה, כשפיגועים כאלו ואחרים ממשיכים להרים ראש. בתוך מציאות מתוחה ומתישה, גם המיניות הזוגית משתנה - לא משום שהאהבה נעלמה, אלא משום שכל המערכת הזוגית נכנסה למצב חירום ובתוך זה גם הרצון לקרבה ולספונטניות נדחקו הצידה.
עוד כתבות בנושא
המיניות, שהיא נגזרת של אינטימיות רגשית, היא הביטויים העדינים ביותר של הקשר. היא לא נמדדת רק בתדירות או בעוצמת התשוקה, אלא ביכולת להיות נוכחים, לשחרר שליטה ולהתמסר. במצבי חירום כמו אלו שחווינו הצורך בשליטה מתגבר כי הנפש מנסה להחזיר תחושת סדר בעולם כאוטי. במצבים אלו אנחנו ממקדים עצמנו בתפקוד, במעקב אחרי חדשות ובגיוס כוח לעתיד הלא ידוע. מערכת הישרדותית זו סוגרת את הדלת בפני העונג. במקום בו יש שליטה, ההתמסרות היא מצרך נדיר.
הקשר בין מתח מתמשך לבין ירידה במיניות מוכר וידוע. מחקרים מראים שמצבי לחץ וחרדה משפיעים ישירות על המערכת ההורמונלית, מפחיתים את רמות הדופמין והאוקסיטוצין, שני ההורמונים הקשורים לחוויה של תשוקה וביטחון, ומשנים את האופן שבו המוח מפרש קרבה. הגוף לא מבחין בין איום פיזי לאיום רגשי. בעבורו שניהם מעוררים אותה תגובת דריכות, אותה ירידה בביטחון ואותו קיפאון של תשוקה. לכן, הירידה במיניות איננה בעיה מקומית בזוגיות, אלא ביטוי עמוק של מצב מערכתי: כשהעולם כולו מרגיש מאיים, גם הגוף מאבד את תחושת הביטחון הדרושה להתמסרות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בתוך כך, אחד הקשיים השכיחים הוא הפער בתגובות. אצל אחד מבני הזוג המתח מתורגם לצורך בקרבה, ואצל השני הוא גורם להימנעות. לא פעם הדבר מתפרש כדחייה, אבל למעשה מדובר בשני מנגנוני ויסות שונים. מחקרים מראים הבדלים מובהקים בין נשים לגברים באופן שבו הם מגיבים ללחצים חיצוניים, כאשר נשים מושפעות יותר מההקשר הרגשי והסביבתי, מפני שהמערכת ההורמונלית והנוירולוגית שלהן מחוברת באופן הדוק יותר לתחושת ביטחון כוללת. כשהעולם החיצוני מאיים, הן מתקשות להפריד בין מה שקורה בחוץ למה שמתרחש בפנים, והגוף מגיב למתח בדיוק כפי שהנפש חווה אותו. אצל גברים, לעומת זאת, ההפרדה בין עולמות בדרך כלל חדה יותר. הם עשויים להמשיך לתפקד מינית גם כשהנפש עייפה או דרוכה, ולעיתים אף לחפש מגע דווקא כדי לווסת מתח או למצוא בו נחמה רגעית. שני הדפוסים הללו טבעיים ונמצאו עקביים במחקרים שונים, אך כשהם נפגשים באותו בית הם עלולים ליצור חוסר תיאום רגשי שמעמיק את המרחק.
איך מתחילים לשקם את הקשר?
שיקום המיניות לא נולד מהחלטה אלא מהקשבה והבנה כי היעדר חשק הוא לא כישלון זוגי או אישי, אלא תגובה אנושית לעומס מתמשך. ככל שממהרים “לנסות ולהחזיר את העניינים לקדמותם”, כך נוצר לחץ נוסף. דווקא ההסכמה לעצור, להקשיב, להניח לדברים להחלים בקצב שלהם היא המפתח לחידוש הקרבה. חזרה זו מתחילה פעמים רבות משיחה ולא מהמיטה. שיחה רגשית על מה עובר על כל אחד, כיצד מה הוא מרגיש, החששות שלה ואיך כל אחד מהם חווה את הקשר, פותחת את האפשרות למגע. לפעמים מספיק משפט אחד כמו: "אני מתגעגעת אליך, אבל אני לא מצליחה להרגיש פנויה", כדי לפרק מתח שנצבר בשקט. משם אפשר לעבור למגע הדרגתי, כזה שלא מנסה להשיג מטרה אלא להחזיר ביטחון. חיבוק ארוך, נשימה משותפת, מגע קטן שלא דורש תגובה. כשהלחץ נעלם, הגוף מתחיל להירגע. כך נוצרת שוב הקרבה הפשוטה, זו שמבקשת נוכחות ולא רק תשוקה.
במקביל, חשוב להזין גם את תחושת החיות האישית. לא כהתרחקות, אלא כהתחדשות. כל אחד מבני הזוג זקוק למקום שבו הוא מרגיש חי - דרך תנועה, עשייה, חברות, תחביבים, לימוד או יצירה. חיות אישית מזרימה אנרגיה לתוך הקשר ואדם שמרגיש חי, מביא איתו חיים גם לתוך המרחב הזוגי. תשוקה אינה נולדת מבדידות, אלא מתחושת חיבור – לבן הזוג ולחיים עצמם.
עוד כתבות בנושא
חשוב לזכור כי אין לוחות זמנים קבועים לתהליך הזה. יש מי שיחזרו מהר לשגרה אינטימית, ויש מי שיזדקקו לזמן. מה שחשוב הוא לא הקצב, אלא ההקשבה. כל עוד יש דיבור, חיבה, סבלנות והבנה שהגוף לא "בגד" בנו אלא רק ביקש הגנה, הדרך לתוך המרחב האינטימי נפתחת.
בסופו של דבר, שיקום המיניות אחרי תקופה של חרדה קולקטיבית יכול להיות לא רק חזרה למה שהיה, אלא גילוי של משהו חדש. מיניות שנולדת מתוך משבר נושאת בתוכה איכות אחרת. עדינה יותר, רגישה יותר, מודעת יותר. כשהעולם בחוץ רועש ומאיים, המפגש של גוף אל גוף יכול להפוך למקום שבו סוף סוף יש שקט.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
