בדשא למרגלות בניין 35 בקריית־ארבע הקימו שוב אוהל אבלים, כדי לקלוט את המנחמים הרבים שבאו אל משפחתו של אהרון כהן, שנרצח בפיגוע בצומת גוש עציון ביום שלישי שעבר. על הקושי הקבוע לסקר ולראיין במצבים כאלה, נוסף עבורי קושי מיוחד כשמדובר בשבילי הילדות שלי, ובפנים מוכרות. במקום למוד טרור, שנמצא בלב המאבק על הארץ, זו לא הפעם הראשונה.
אהרון ומרים כהן הגיעו לקריית־ארבע לפני 43 שנים, זוג צעיר שביקש לקבוע את מושבו במקום חלוצי ומאיר פנים. ששת ילדיהם נולדו, גדלו ונשארו לחיות כאן, כך שגם נכדיהם הרבים מתחנכים פה. "היה להם חיבור עמוק לכאן וכולנו נשארנו", מספרת הבת, אבישג בק. "תמיד היה לי ברור שאחיה בקריית־ארבע. היום אני מלמדת במקום שבו למדתי בעצמי, וגם הבנות שלי לומדות שם. זכינו וזה המקום שלנו. אימא נפטרה לפני שש שנים עקב מחלת הסרטן, ואבא שלי כנראה סיים את השליחות שלו בעולם ונלקח כאדם קדוש. הנפש שלו תמיד הייתה קשורה למקום הזה, קשר שאי אפשר להסביר, אז התאים לו ללכת מתוך קידוש השם על המקום הזה שהוא כל כך אהב".
אהרון כהן ז"ל | צילום:
בצהרי יום שלישי שעבר הגיעו שני מחבלים ברכב מאחד הכפרים בסביבה לצומת גוש עציון, פגעו בכמה נוסעים שהמתינו בתחנת אוטובוס ונוטרלו בתוך זמן קצר. אהרון כהן נהרג במקום. "אתמול הגיעה לכאן אימא של נער שהיה בתחנה בזמן הפיגוע, עדינה וחיוורת, וסיפרה שבנה עמד צעד וחצי מאחורי אבא ושהוא בעצם הציל אותו", מתארת אבישג. "בזמן שהמחבלים היו מולו, האחרים הצליחו לברוח ורצו בשדות עד היישוב אפרת. בשיחה איתנו היא הביעה תחושת הודיה גדולה לאבא שלנו. זה כל כך מתאים לו, לעשות בשקט כל מה שהוא יכול בשביל מישהו אחר. זה בא לידי ביטוי בחיים שלו בהמון דברים - בתיקוני חשמל שהיה עושה לכולם, במה שעשה לטובת בית הכנסת או הבניין שבו הוא גר, איך שעזר בדברים הקטנים".
חשמל עם לב
בכל יום שלישי היה אהרון עולה על אוטובוס ונוסע לקניות ברמי לוי בצומת גוש עציון. כשהתחילו להגיע הידיעות על פיגוע במקום, המשפחה לא ייחסה לכך חשיבות רבה. "אחותי חביבה התקשרה אליי אחרי שקיבלה מאחינו שמשרת בעזה את ההודעה שהיה פיגוע, ואמרה שאבא לא עונה לה", משחזרת אבישג. "אמרתי לה שבטח הוא לא שם לב לטלפון. ידענו כבר שיש פצועים והרוג, אבל דיווחו על צעיר בן שלושים".
גם כשהזמן חלף, אבישג התעקשה להדחיק את תחושות הדאגה. "חשבתי שהוא שקוע בבחירת האבוקדו הכי טוב. עשינו שיחות ועידה בין האחים לחשוב מה עושים, כי לא תופסים את אבא. יצאתי לאסוף משהו, ובשלב הזה כבר חששתי שקרה משהו אבל לא מהפיגוע. בארבע וחצי, יותר משעתיים אחרי האירוע, עוד אמרתי לאחים שלי שאם חס וחלילה משהו מהפיגוע היה קשור לאבא, כבר היו מודיעים לנו. אולי אלה היו מנגנוני ההגנה שלנו".
צילום: נעמה שטרן
בינתיים הלכה אחותה, חביבה אטיאס, לבית אביה. "חשבתי שאולי הוא בכלל חזר מהקניות לפני כל הסיפור, ועסוק בסידור המצרכים", מספרת חביבה. "אבל הבית היה ריק, והסלים לא היו שם. ואז ראיתי מהחלון ניידת משטרה ואת אנשי צוות החירום היישובי, והבנתי".
דקות ספורות אחר כך הגיעה גם אבישג. "חביבה התקשרה ואמרה שיש שוטרים בבית, נהגתי כל כך מהר שזה נס שלא התהפכתי", היא משחזרת. "ראיתי שלושה אחיינים שלי בסלון בוכים וצועקים 'סבא מת'. שום דבר בחיים לא הכין אותי לסיטואציה הזאת. לפני ארבעה חודשים נרצח באותו מקום שליו זבולוני, אח של תלמידה שלי. הייתי מהראשונים שהגיעו אליהם הביתה כדי ללוות אותה, ישבתי איתה בהספדים ולאורך השבעה. חשבתי שבגלל שאיבדתי את אימא אני יכולה לתמוך בה ולהבין מה זה אובדן, עכשיו אני מבינה שזה אירוע אחר לגמרי.
"השכול פגש את כולנו בקריית־ארבע לאורך השנים מכל מיני כיוונים", ממשיכה אבישג. "הבעל והבן של חברה שלי נרצחו בדרך, אלי ודינה הורוביץ נרצחו פה בבניין הזה, והיו עוד מקרים, אבל אני מבינה שעד עכשיו לא הבנתי מה המשמעות. אני מרגישה כאילו נחשפתי לזה בפעם הראשונה. כשזה דופק בדלת שלך, הנפש נדרשת לעבור משהו שאין לו מילים. הרגשנו שהקצב מהיר כל כך, והתחושה היא כאילו משהו קורה אבל עוד לא הגענו לאירוע. ביקשו ממני לכתוב הספד ובכלל עוד לא הבנתי מה קורה, איך אני יכולה להביא את הלב שלי? כאב לי הגוף ברמה שלא הצלחתי להרים את העט. מצד שני לא יכולתי לחשוב שלא אספיד, שלא אתן לו את הכבוד האחרון. לאחר מעשה הסתכלתי על הדף שכתבתי את ההספד, זה לא הכתב הרגיל שלי".
מה עזר לך לכתוב ולהספיד?
"החיבור לאבא נתן לי את הכוח, וכתבתי לו דברים שהשתדלתי להגיד לו גם בחיים. תמיד הייתי גאה לומר שאני בת של חשמלאי, כי הוא לא היה רק מתקן חשמל, הוא הביא את הלב. הוא היה רוצה שמי שמולו יהיה שמח, לעזור במה שאפשר. הוא נתן את כל כולו דרך החשמל. גם לנו הוא היה נותן הכול, עובר ילד ילד ונכד נכד לבדוק מה הוא רוצה. בשבוע הבא הוא בטח כבר היה נוסע לשוק לקנות סביבונים לחנוכה, הכי יפים והכי צבעוניים, ומכניס אותם לשקיות עם מטבעות שוקולד ודמי חנוכה. אבא שלי היה איש צנוע ושקט, שלא מבקש לעצמו כמעט שום דבר".
עוד כתבות בנושא
חביבה: "אבא ממש רצה שאני אלך ללמוד, הוא דחף אותי לזה אבל הצלחתי להתחמק, ועכשיו אני מבינה שאצטרך להקשיב לו. אמרתי לו שאני הולכת לעבודה כסייעת בבית ספר בראש שקט משמונה עד שלוש, שתהיה לי פניות לילדים ולבית, אבל הוא כל הזמן אמר לי שהייתי מעולה כמנהלת מעון ואני צריכה ללכת על משהו גדול. הוא דאג לי והאמין בי. אבא היה אדם פשוט, שזה לא תמיד פשוט בעולם שלנו. הולך תמיד לבית הכנסת, הולך לדף יומי. הוא היה צנוע ברמה כזאת שרק בשבעה גילינו שהוא התנדב ב'חסדי אבות' לארגן ארגזים למשפחות נזקקות. איש נעים שלא רב ולא מרים את הקול, אדם טוב כל כך. כשאימא שלי חלתה בסרטן הוא היה מסור אליה מאוד, עכשיו הם קבורים זה לצד זה בחברון כמו אברהם ושרה".
צילום: נעמה שטרן
"אני מאמינה שהכול מדויק מלמעלה ושזה היה הזמן של אבא שלי ללכת", אומרת אבישג. "הוא ממש מלאך. קשה לתאר את הכאב, אבל אימא שלנו הייתה אומרת שהחיים חזקים מהכול. היא פיתחה בנו חוסן מיוחד שגם כשיש קשיים, ניסיונות ואתגרים, צריך להתקדם ולצמוח. הכאב עצום, ואנחנו נמשיך את החיים ונגלה כוחות חדשים. את החוסן הנפשי הזה קיבלנו מהבית. זה אולי משל מצחיק, אבל כשהתחלנו את השבעה הדשא של הבניין היה צהוב כזה, כמו בסוף הקיץ, ועכשיו פתאום יש שכבה של ירוק, אולי בזכות הגשם שהיה. גם תוך כדי השבעה מצמיחים חיים, ואני בטוחה שיהיו פה עוד הרבה חיים. השכנים פה הם אנשים צדיקים שאיבדו עכשיו אדם שקרוב אליהם, חלקם שכנים כבר ארבעים שנה. זה בכל המעגלים בקהילה, אנשים בבית הכנסת אמרו לי שלמחרת בברכת כוהנים הקול שלו היה חסר".
דשא מבורך
הכוח של הקהילה והחיבור אליה ניכרים בכול. שכנים וחברים נכנסים ויוצאים; אחת לקחה את הנכדה לגן, שתיים אחרות באו לנקות, אחרים מביאים מאפים. בת־שבע סדן, שהוריה הרב אלי ודינה הורוביץ נרצחו בידי מחבלים בביתם שבקומת הקרקע בבניין הזה, פרסמה פוסט המפרט את שמות הנרצחים שהתגוררו כאן. מלבד הוריה היא מנתה את יהושע סלומה שלמד בישיבת ניר, את בני הזוג אפי וירון אונגר, את יעקב ונתנאל ליטמן - אב ובנו שנרצחו בדרך לשבת חתן של הבת. גם שלושה בחורים שנרצחו בבית הדסה בחברון, חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן, התגוררו בבניין הזה, המכונה "בניין 35".
זירת הפיגוע בצומת הגוש | צילום: אי.פי.איי
"זה בניין סטנדרטי בקריית־ארבע, אנשים פה קרוצים מהחומרים הכי טובים שיש", אומרת עטרה, כלתו של אהרון. "תמיד היו במשפחה סיפורים על מה שהיה בזמן הפיגוע של הורוביץ, ועל הקשר עם אפי אונגר, וברור שמדברים גם על החששות והקשיים שהמציאות מזמנת, אבל מה שמוביל את החיים הוא האמונה הגדולה, וזה נכון לכל מי שחי פה בשנים האלה".
אבישג מסתייגת מהחיבור הספציפי לבניין המגורים. "אני לא רואה את החיבור לבניין 35 יותר מלכל משפחה אחרת בקריית־ארבע או בכלל לעם ישראל. זה אובדן של אנשים קדושים שעם ישראל איבד, לאו דווקא האנשים שגרים איתי בבניין. כשראיתי את הפוסט של בת־שבע חשבתי רק אילו אנשים מדהימים חיים פה, אילו אנשים צדיקים מתהלכים כאן בחברון עיר האבות, איזו קדושה. זכינו לגדול בין אנשים גדולים, כמו שנאמר על כָּלב, 'כי רוח אחרת הייתה עימו'. הרב אלי ודינה היו ענקים, משכמם ומעלה, דמויות מדהימות. לרבנית דינה היו עיניים מאירות".
בני המשפחה והשכנים רואים בנתונים המצמררים עדות לגבורת הרוח של תושבי קריית־ארבע שבוחרים יום יום לבנות את חייהם שם. "הדשא הזה הוא מבורך", אומרת אבישג, "מאות ילדים שיחקו עליו במהלך השנים. גם היום הנכדים באים לשחק פה כדורגל, ובצד עוד עומד המנגל של אבא שלי". "זה הזמן להרבות פה חיים", מוסיפה עטרה, "אולי יעשו פינת מנגל מסודרת. זה מקום מדהים לגור בו, עם עוצמה ורוח גדולה".
אף פעם לא לבד
רות בן־פנחס, שמשפחתה מתגוררת בשכנות למשפחת כהן יותר מארבעים שנה, מסתייגת אף היא מפרסום מספר ההרוגים שהתגוררו בבניין. "זה כמובן עניין של הרגשה ואין לי מילה של ביקורת, אבל אנחנו לא בראש שהבניין מקולל, זו לא הגישה שלנו. אם היינו מסתכלים ככה על הדברים, אפשר להגיד את זה על כל ארץ ישראל. היינו שרים את השיר של ז'בוטינסקי 'אין אף שעל אדמתנו שלא כּופּר בדם', אז נעזוב את ארץ ישראל? זכות לגור במחיצתם של אנשים שהקב"ה בחר להעלות אותם כקורבן ציבור. צורת המוות מסמלת את הבחירה איך לחיות את החיים כאן בקריית־ארבע, את מסירות הנפש והדאגה לכלל. בכל השיחות שהיו לי עם אהרון על המצב הייתה לו ראייה מאוד מפוכחת וברורה, הייתה לו ביקורת נכונה. היה לו כישרון בידיים ובראש, הוא האמין בחיים במקום הזה".
אני מבקשת ממנה לספר על השכן הקרוב, והיא נענית ברצון. "אין מקום בבית שלא ספג את מגע ידו של אהרון. הוא היה כתובת לכל דבר שהתקלקל. תמיד אמרתי לו 'אהרון אין כמוך', והוא מאוד שמח. הוא היה אדם מאוד פשוט במובן החיובי והגבוה של המילה, בלי רעש וצלצולים ובלי טיפה של גאווה, הוא נהג בפשטות, ענווה ועדינות. אני מרגישה שישבנו בעצמנו שבעה. למרות שאנחנו לא אבלים, זו ההרגשה. סיפרו כאן איך הוא התמיד לקום בבוקר לוותיקין וללמוד בכולל, אבל מה שמעיד יותר מכול עליו ועל אשתו הוא התוצרת – ילדים ומשפחה לתפארת. מאז שהיא נפטרה לא ראיתי אותו יום אחד לבד, כל יום היה איתו מישהו מהמשפחה, והוא הרעיף על כולם שפע. שמענו בשבעה על המון מעשי חסד שעשה בלי שידענו עליהם. כל פעם שהוא היה מתקן אצלנו משהו הוא לא הסכים לקבל תשלום, בעלי היה דוחף לו תשלום לכיס כי הוא ממש סירב. צחקנו שעכשיו כל תיקון יעלה לנו מאות שקלים".
צילום: נעמה שטרן
רות היא סבתא שכולה. "היום ו' בכסלו הוא יום הזיכרון לנכד שלנו, סרן אברהם בן־פנחס, שנפל במלחמה לפני שנה", היא מציינת בכאב. "דמים בדמים נגעו. כל החיים של אברהם היו מתוך חיבור לכלל. הוא השאיר לנו הקלטה שבה הוא מבקש שאם הוא ייחטף, בחיים או כגופה, שבשום פנים לא יחזירו שום מחבל תמורתו ולא יעצרו את המלחמה. אנחנו חיים בתרבות שהכול מתמקד בפרט ובזכויות שלו, אבל היהדות רואה את זה אחרת – הפרט הוא למען הכלל. זה לא מקטין את החיים של הפרט אלא מעצים אותם ונותן להם הרבה משמעות וכוח". גם הבחירה לגור בקריית־ארבע מבטאת בעיניה את הבחירה לתת למען הכלל.
משפחת בן־פנחס גרה מעל משפחת כהן, וחדר המדרגות היה פעיל מאוד. "הילדים שלו ידעו שאם הוא לא בבית הם יכולים למצוא אותו אצלנו, זו הייתה חברות טובה. בשבת חיי שרה היו אצלנו הרבה אורחים והוא בא להשלים מניין בתפילת ערבית של מוצאי שבת. כשהוא נכנס עוד אכלנו סעודה שלישית, אז הצגתי אותו והפלגתי בשבחו בדברי אמת. ביקשו ממנו שישיר את מזמור קמ"ד בתהילים, 'לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידיי לקרב', הוא התחיל וכולם הצטרפו. אחר כך חשבתי שזה היה סוג של פרידה".